זעקת המקרתיסטים הנגזלים

דומה כי בין שלל הישגיהם של חלקים באקדמיה ובתקשורת הישראלית למן ימי חלדן, נדחקה לקרן זווית יכולתם הווירטואוזית לקיים את המזיגה המופלאה בין שתיים: זעקת המקרתיזם וזעקת הקוזק הנגזל. את אחת מהצגות התכלית האחרונות ליכולתן מעוררת ההשתאות למזג בין השתיים סיפקו באחרונה כמה מבאי ביתן וכוחן של האקדמיה והתקשורת בעקבות מכתבה של תנועת "אם תרצו" לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, רבקה כרמי, ודוח הסילבוסים של המכון לאסטרטגיה ציונית על ההטיה הפוסט-ציונית המובהקת הקיימת במחלקות לסוציולוגיה בכמה אוניברסיטאות בישראל.

מאז (לפני כשבועיים) ועד עתה לא זכו "אם תרצו" והמכון לאסטרטגיה ציונית ולו ליום אחד של חסד, שבו שמם לא נכרך וזוהה עם מקרתיזם, עם סתימת פיות ועם רמיסת החופש האקדמי. הנשיאה כרמי, הרקטור יוסי בן-ארצי (מאוניברסיטת חיפה), האלוף (ב(מיל.)) שלמה גזית, פרופ' נעמי חזן (מהקרן לישראל חדשה) וד"ר ניצה ברקוביץ (מהחוג לסוציולוגיה, באוניברסיטת בן-גוריון) - היו רק קצה קצהו של שובל המזדעזעים והמתגוללים על הדמון המקרתיסטי האולטימטיבי שצמח לנגד עינינו בדמותם של "אם תרצו" ושל המכון לאסטרטגיה ציונית. אפילו המלומד חד העין שאול מופז לא יכול היה שלא לראות את מיצוי הבריונות של "אם תרצו". ובמה כל חטאם של שני הגופים הללו? בעיקר על שום שהחליטו שלא לעבור עוד לסדר היום על ההשתלטות העוינת של גורמים בשמאל הקיצוני על חוגים מסוימים באקדמיה, תוך ניסיון גס ומקרתיסטי שלהם דווקא לעצב את דמותם האידיאולוגית של הסטודנטים בצלמם ובהשקפתם.

כך, במסגרת הניסיון לאכל כל חלקה לא פוסט-ציונית בחוגים הללו, מטופלת למשל השפה "הציונית והקולוניאליסטית", כשבמקומות הללו הס מלהזכיר או להשתמש במונחים כמו "מלחמת השחרור" או "מלחמת העצמאות", ותחתם מחייב השיח החדש את השימוש ב"מלחמת 48'", כפי שהעיד באחרונה איש שמאל מובהק כדוד אוחנה מאוניברסיטת באר-שבע. גם אמנון רובינשטיין, איש שמאל נוסף המוחזק זה כבר אצל שוחרי הקדמה האקדמיים שלנו כפשיסט לכל דבר ועניין באצטלה של איש שמאל, התקשה שלא להלין על "קיצוניותם של רוב המרצים במדעי החברה, שעל-אף היותה תופעה כלל עולמית, בישראל היא הגיעה לקיצוניות שאיני מכיר".

רובינשטיין ואוחנה אינם הסנוניות היחידות במחנה השמאל, המעידות על התפשטותה של התופעה בביתם הם. כך, אפי יער (פרופ' אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב) נדהם מכך שחבריו למחנה לא יכולים היו לסבול את העובדה שהוא, כאיש שמאל, לא חבר אליהם לגינוי של מלחמת לבנון השנייה, ובתגובה לכך כונו הוא וחבריו הסרבנים "בוגדים ברעיון". ארבע שנים אחר כך ימצא אפי יער, כי בקורס החובה "מבוא לחברה בישראל" בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב נפקד מקומם של חוקרים חשובים כשמואל נח אייזנשטדט, משה ליסק, יוחנן פרס ואליעזר בן-רפאל, בעוד מאמר של עזמי בשארה והסרט "שיחות עם עזמי בשארה" שוכנים להם אחר כבוד בסילבוס. גם נורית גוברין (פרופ' אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב), השייכת אף היא למחנה, הודתה זה לא כבר - תוך התייחסותה לספרו של דב בן-מאיר (לשעבר ח"כ במפלגת העבודה) "גלותו וגאולתו של העם היהודי" - כי הספר "חותר באומץ נגד הזרמים שהשתלטו על השיח של ההיסטוריונים בכלל וההיסטוריונים החדשים בישראל במיוחד".

כל מי שעיניו בראשו ולא הוציא את יושרתו ואת נשמתו המקצועית לחופשה ללא תשלום, יודע כי הדברים לעיל והממצאים העולים מהדוח של ד"ר חנן מוזס מן המכון לאסטרטגיה ציונית הם לא יותר מקצה הקרחון. בפקולטות למדעי הרוח והחברה (למעט בחוגים מסוימים כמו כלכלה) הולכת ומשתלטת האווירה המקרתיסטית הרואה בכל המרבה לדבר בשבחה של מדינתו, מעשיה, עברה או הישגיה, מעין משת"פ של השלטון, שמחקריו המדעיים שבויים בקסמה של השקפתו הלאומית-מיליטריסטית, וממילא הם שווים כקליפת השום. למותר לציין כי קשה עד מאוד לכמת אווירה מעין זו, אך זר בלתי מוטה, לו נקלע למסדרונות הפקולטות הללו, היה בוודאי מתקשה שלא לחוש ברוח הצוננת הנושבת במקום כלפי כל מה שמדיף ניחוח ציוני.

"יש תלמידים לא מעטים של מרצים (בעלי דעות שמאליות) שמתלוננים מרה, ומדווחים שהם נפגעים מאוד מהצגת הדברים המנוגדת לדעתם, אבל חוששים להביע דעות מנוגדות בשיעורים, פן הדבר יפגע בציוניהם או בדברים אחרים שהמרצה יכול להשפיע לגביהם", כתבה לפני פחות משנה ראש המרכז לקידום ההוראה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' נירה חטיבה. חטיבה, שכל חטאה היה בהעברה לרשימת תפוצה פנימית של חברי הסגל באוניברסיטה את התרשמותה מממצאים יבשים של סקרי הוראה, הפכה אף היא כלי ניגוח בידי כוחות האופל וסומנה כמי שאין לה מושג על מה היא מדברת ושאין כל תוקף לממצאיה.

כך פחות או יותר נראה קיצור תולדות החופש האקדמי גירסת השנים האחרונות בנגזרות בלתי מבוטלות באקדמיה הישראלית: מזילים דמעות תנין על הליסטים המקרתיסטים המאיימים לכלות כל חלקה טובה באקדמיה, בסתימת פיות אקדמיות רחמנא לצלן, אך בה בעת מקפידים הקפד היטב לסתום את פיותיהם של כל מי שמעז לדבר בהם סרה, בוודאי אלה מבני ביתם - על היותם שליחיו הרעיוניים והפוליטיים של המקרתיזם. "כמה אירוני הוא, שהמרצים המייצגים מגמה זאת, המכונים 'ביקורתיים', אינם מוכנים לקבל חשיבה ביקורתית כשזאת מופנית כלפיהם", טען יער, והצליח לתאר בצורה העדינה ביותר את זעקות השבר של הקוזק האקדמי הנגזל כי "מקרתיסטים קמים עליך אקדמיה".