בעולמנו הבלתי שוויוני יש חכמים ויש פחות; יש מצליחים ויש שלא כל כך; יש עשירים ויש עניים ר"ל, ויש עוד הרבה מישורים של שונות בין אנשים. בדרך כלל הציפייה היא שכל אחד יתרום בהתאם ליכולתו. לא מצפים ממי שאינו עשיר לממן פרויקט ענק ולא ממי שאינו חכם לפתור בעיות מורכבות.
כאשר ניגשים לבנות פרויקט שעלותו גבוהה, מרכז קניות ענק נניח, רק טבעי שיפנו אל אדריכלים מוכשרים שיתכננו אותו ואל בעלי הון שיממנו אותו. גם יחפשו בעלי מלאכה טובים שיבצעו אותו. לא יבקשו כסף ממי שאין לו כמו שלא יבקשו ממי שאינו אדריכל לתכנן אותו או ממי שאינו בנאי לבנות אותו.
בפרשת השבוע שלנו מתחילים פרויקט נכבד מאד, מתארגנים לבניית משכן שיהיה בית לה' יתברך פה בעולם הזה:
(שמות כה): [ח] וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
ואיך מתארגנים לבניית המשכן? לא פונים אל בעלי הממון בדרישה או בקשה שיממנו וגם לא מחפשים אומני בניין שיתכננו:
[א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי:
כולם צריכים להיות שותפים במימון הבניין המיוחד הזה; כל אחד בהתאם ליכולתו ולנדיבות לבו, אבל כולם שותפים. ומה צריכים לתרום? בדיוק את אותם פריטים שמכתיב מי שעתיד לשכון באותו בנין, הבורא יתברך:
[ג[ וְזאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: [ד] וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: [ה] וְערת אֵילִם מְאָדָּמִים וְערת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: [ו] שֶׁמֶן לַמָּאר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטרֶת הַסַּמִּים: [ז] אַבְנֵי- שׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפד וְלַחשֶׁן:
שלוש פעמים מוזכרת המלה תרומה בשלושת הפסוקים הראשונים:
אחידות ושוני בתרומות
(רש"י): אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש ב[פרשת] אלה פקודי, ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד וא' שהתנדבו. י"ג דברים האמורים בענין - כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם:
לצורך האדנים, היסודות של המשכן, כל אחד נתן בקע לגולגולת שזה מחצית השקל, וכך גם לצורך רכישת קורבנות הציבור. בשני אלה כל היהודים שותפים שווים בלי קשר למצבם הכלכלי. לעומת זאת לצורך בניין המשכן וכליו - מקבלים מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. כל אחד נותן בהתאם ליכולתו הכלכלית ונדיבות לבו.
זה דווקא מאד הגיוני וגם מסתדר עם טבע האדם, שכל אחד יתן בהתאם ליכולתו; אבל שכל אחד, בין עשיר ובין עני, יתרום סכום שווה למטרה מוגדרת - זה נראה קצת מוזר לכאורה; למה לא לסמוך על העשירים שיתנו מה שצריך וזהו? הרי יש להם הרבה כסף, לא? מדוע להכביד על העניים?
ובכן, מה שמייחד את שתי התרומות שסכומן שווה לכל היהודים זה הייעוד שלהן; ליציקת היסודות של המשכן ולרכישת הקורבנות המכפרים על עבירות בלתי מודעות של הציבור או פרטים מתוכו; עבירות המעבירות את האדם ח"ו מרשות הקדושה לרשות אחרת, והקורבנות מכפרים ומחזירים את העובר בשוגג, לרשות הקדושה.
בשני מישורים אלו, אין ואסור שתהיה עדיפות ליהודי אחד על יהודי שני. בבסיס, כולנו יהודים וכולנו שווים וזה מתבטא בסכום האחיד שניתן לצורך יציקת אדני המשכן; ובחידוש התמידי של הקשר עם הבורא יתברך, כל יהודי חייב לתרום את חלקו בשווה, ועושרו של העשיר אינו מעניק לו שום עדיפות על העני בתחום זה.
בין שתי תרומות אלו, שאחת היא חד פעמית לאדני המשכן והשניה ניתנת כל שנה, יש את התרומה שכל אחד נותן לפי יכולתו ונדיבות לבו, והיא מבטאת את השונוּת שמעבר לשוויון הבסיסי.
העשיר לא ירבה
הסכום הנדרש לשתי התרומות האחידות הנו מחצית השקל; לא פחות ולא יותר. מהעשיר לא מקבלים יותר ולעני לא מוותרים על מחצית השקל.
(רמב"ם, שקלים, א, ): אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתפו ונותן מחצית השקל כסף.
עם זאת יתכן שעשיר יתרום מחצית השקל עבור עני שאין לו וזה יהיה בסדר, כמו שהעני עצמו יכול לתרום מכספי הצדקה שנתנו לו.
למה דוקא מחצית? מספרים על צדיק אחד שהשיב לנכדו על שאלה זו כך: במלה מחצית יש חמש אותיות והאמצעית - צ' - רומזת לצדיק. מי שקרוב לצדיק (הן האותיות) חי, ומי שרחוק - מת.
הצדיק הוא המקשר בינינו לבין בורא העולם ומנהיגו; החובה לתת מחצית השקל ולא יותר, באה להזכיר לאדם כי לעולם הוא אינו מספיק לעצמו וכי כדי להיות שלם עליו להיות חצי; עליו להתחבר אל יהודי שני מצד אחד ואל הבורא יתברך מצד שני ושתי תנועות אלו בנפש הן שני צדדים של אותו מטבע; המטבע שמחציתו היא יהודי אחד (התורם אותו) והמחצית השניה הנה השלמתו מחוצה לו.
הכי פשוט היה להכריז על מגבית החותרת להגיע לסכום מסויים ולקבל כל סכום מכל מי שמתנדב. יש להניח שבמקרה כזה התהליך היה קצר בהרבה וגם יעיל יותר מאשר לאסוף חצאי שקלים מכל יהודי באשר הוא נמצא מבחינה כלכלית וגם גיאוגרפית. זה היה חוסך למשל את ההכרח של יהודי הגליל והגולן לאסוף את (מחציות) שקליהם מדי שנה ולשלחם בצורה מאובטחת עד לירושלים. הרי נמצאו בירושלים ובקרבתה מספיק עשירים שיכלו לממן הכל בעצמם, אז מדוע בחרה התורה דוקא בתהליך כל כך מסורבל וגם די יקר?
אם עשיר תורם עבור עני מסויים, זה בסדר כנ"ל. לא צפוי שזה יגרום לו להתנשא על העני. אבל אם עשירים תורמים עבור הכלל וזהו תהליך שחוזר על עצמו, צפוי בהחלט שתתעורר אצלם תחושת גאווה שעלולה להתפתח עד כדי התייחסות אל עצמם כמורמים מעם.
וזה בדיוק מה שקורה אצלנו בשנים האחרונות וזהו שורש החורבן. והנתק בין ההנהגה לבין העם מתרחב והולך.
והדל לא ימעיט
בהחלט יתכן שעשיר יתרום הרבה יותר מעני גם לבניין המשכן וגם לקורבנות אישיים וזה יהיה בסדר גמור. לא מבקשים מהעשיר שיצמצם את תרומותיו וישווה אותן לאלו של העני כשם שלא דורשים מן העני שיתרום כמו העשיר. וכך מובע רעיון זה בגמרא (ברכות יז/א):
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה; אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו; כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.
כולנו ברואיו של הקב"ה, זה מלאכתו בשדה ואני בבית המדרש; כשם שזה אינו מתיימר לעשות את מלאכתי כך אני איני מתיימר לעשות את מלאכתו. שמא יעלה על דעת מישהו שאני עדיף עליו כי אני לומד יותר תורה? לא! כל עוד שנינו עושים את עבודתנו לשם שמים - אנחנו שווים.
לכוון לבו לשמים פירושו לנטרל אינטרסים אישיים; לעשות מה שצריך כי צריך בלי לחשוב מה אני ארוויח מזה.
רק שכדי לכוון לבו לשמים צריך שהתשתית תהיה ראויה לכך, והתשתית היא מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ (...) תְּרוּמָה לַה'.
בית המקדש ובעקבותיו ארץ ישראל כולה מכונה במקורות 'פלטין של מלך'. כעת נראה שהפלטין הזה נחרב והולך ר"ל ואנחנו מעדיפים להתעלם מתהליכי החורבן. מן השמים מנסים להעיר אותנו ושלחו את אומות העולם שיעמידונו לדין על שאנו ממעטים את ארמונו של המלך וחוצים אותו בגדר. אבל אנחנו, כאמור, מעדיפים שלא לראות את הכתובת שעל הקיר וממשיכים כאילו כלום.
מה שחסר זה המודעות של מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל ושל תְּרוּמָה לַה', מי שמגיע לעמדת הנהגה, אינו מוטרד בשאלה כיצד להיטיב עם עַם ה' הנמצא בארץ המכונה 'ארמונו של מלך', אלא רואה בה נחלה פרטית שלו ומתייחס אליה כאל נדל"ן ה' ישמור. כאשר נשוב למודעות שאנו עם ה' בארצו של ה' וכולנו שווים בפני ה', או אז ייעלמו כל הבעיות כבמטה קסם.
ואז יהיה רק טוב ליהודים.
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'
