|
האם הייתה התרשלות בשלב הטרום ניתוחי? - התובע סבל ממיאלופתיה צווארית קודמת טם הניתוח, האם זה היה צריך להשליך על סוג הבדיקות שבוצעו בו? - כן, בידיעה שהמנותח סובל מפתלוגיה בעמוד השדרה הצווארי, יש לשנות את סוג ההרדמה בראשית הניתוח ומשלא נעשה כן – הייתה התרשלות. כמו-כן היה צריך לבצע את הניתוח במנח שונה כאשר ידוע על פתלוגיה בעמוד השדרה הצווארי. אולם במהלך הניתוח בוצע המנח המקובל.
- האם היה צריך לבצע את הניתוח בבית חולים? - לא כאשר יש חשש קלוש לסיבוך. קביעה שונה, לפיה בכל מקרה שישנו חשש כלשהו לסיבוך, אף אם הינו בגדר שיעור הסיבוכים הצפוי, יש לבצע את הניתוח בבתי החולים, תביא לתוצאה שניתוחים ייעשו רק בבתי חולים, כי הרי לכל הליך ניתוחי טומן בחובו סיכון מסוים. תוצאה זו תכביד על חיי החולים ועל מערכת הבריאות הציבורית באופן בלתי מידתי. הסיבוך בו לקה התובע הינו נדיר ביותר.
- האם היה צריך לבצע בדיקות נוספות טרם הניתוח? - בהיעדר ידיעה על פתולוגיה, כפי שהיה במקרה של הנתבע, אין חובה לשלוח את החולה לבדיקות הדמיה.
- האם הייתה התרשלות בצורת ההרדמה? - היות והמנתח לא יכול היה לדעת על קיומה של פתולוגיה טרם הניתוח, אין לקבל את הטענה כי היה עליו לשקול ביצוע הניתוח בהרדמה מסוג אחר.
- יוצא אפוא, כי בשלב שטרם הניתוח פעל הנתבע באופן מקצועי, וההחלטות אשר התקבלו בשלב זה הינן בהתאם לפרקטיקה המקובלת, באותה העת..
האם לא נתקבלה הסכמת התובע מדעת? - על היקפה של חובת הידוע - "כלל ידוע הוא, כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך הסכמתו. על הסכמה זו להיות "הסכמה מדעת", דהיינו הסכמה המבוססת על החלטה מושכלת לבחור בביצוע ההליך הרפואי, בהסתמך על כל המידע הרלוונטי להחלטה זו. כיום מוצאת חובה זו את ביטוייה בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996...עם זאת, לא ניתן לדרוש, לא כעניין של מדיניות ולא מתוך ההיגיון הסביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא יידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו. יתרה מכך, חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו, כך שהדבר למעשה יפגע ביכולתו להגיע להחלטה מושכלת".
- חובת הידוע באשר לסיכונים הטמונים בניתוח - "בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בביצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו".
- חובת הידוע באשר לניתוח אלקטיבי, אשר לגביו נקבע כי חלה חובת יידוע מורחבת - עם זאת, יש לזכור כי גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, איננה מוחלטת. גם כאן, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, באופן כללי או באופן פרטני, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. בהתאם לרוח זו נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים אלו מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך".
- האם קיבל התובע במקרה דנן את מלוא ההסברים אודות הניתוח? - לתובע נתנה שהות לאחר שהוצע לו ניתוח לשקול, לשאול ולברר כל דבר אשר קשור לניתוח המיועד ועל כן לא ניתן לאמר כי לא ניתנה הסכמתו מדעת.
- האם היה על ד"ר מן ליידע את התובע בדבר הסיכון לפריצת דיסק? - היות והסיכון הוא פחות מ 1% אין צורך להסביר על סיכון כה זניח. לאור האמור, יש לדחות את טענותיו של התובע, לפיהן נפגעה האוטונומיה שלו וכי הסכמתו ניתנה שלא מדעת.
האם הייתה התרשלות בשלב ביצוע הניתוח? - התקיימות כלל הדבר מדבר בעדו בנסיבות המקרה - ביחס לשלב זה, מתקיימים שלושת תנאי סעיף 41 לפקודה – אין ספק שהתובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מה קרה במהלך הניתוח, השליטה בשלב זה הייתה בידי הנתבע באופן מלא, ולאחר בחינת מכלול הראיות טרם ניתוחן והעמדתן אלו מול אלו, יציאת התובע מחדר הניתוחים במצב קשה ממצבו טרם הניתוח, מתיישב יותר עם המסקנה כי היה כשל כלשהו במהלך הניתוח.
- האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי פריצת הדיסק הייתה מתרחשת בכל מקרה בלא כל קשר לניתוח? - מרצף הרשומות, המסקנה הסבירה הינה כי מלכתחילה לא תוכנן ביצוע אקרומיופלסטיה (שהינו הליך תוך-פרקי), אלא רק תיקון הקרע בכרית המסובבת (שהינו ניתוח של השרירים הסובבים את המפרק), אולם במהלך הניתוח הוחלט לבצע גם פרוצדורה זו.
- קשר סיבתי או נסיבתי - גם לשיטת הנתבעים תוצאות הניתוח מעידות על רשלנות אם כי לא ניתן לדעת מה אירע במהלך הניתוח שכן הנתבעים מסרבים להסביר זאת והתובע שהיה מורדם באותה עת אינו יכול לדעת. הגם שהנתבעים התפתלו והתחמקו מעדותם, עולה ממנה כי אם במהלך הניתוח ראשו של התובע לא יוצב באופן נכון – הדבר היה עלול לגרום לפריצת הדיסק בעמוד השדרה הצווארי. מה שמחשיד את הנתבעים עוד יותר הוא המנעותם מלהביא עדים חיוניים שיתמכו בגרסתם, כאילו לא הייתה התרשלות לכאורה. על-פי ההלכה הפסוקה הימנעות זו מקימה חזקה כנגד הנתבעים, לפיה הבאת עדים אלו הייתה פועלת לרעתם, משמע, במקרה דנן, כי עדים אלו, אשר אין להם כל עניין בתוצאות ההליך, היו מעידים על תקלה או אירוע חריג שאירעו במהלך הניתוח. בל נשכח כי העדים אשר הובאו מטעם הנתבעים הינם הנתבע עצמו וד"ר פרנקל – הרופא המרדים, אשר היה הבעלים של המרכז הכירורגי, ולשניהם עניין בתוצאות ההליך.
- מעדות הנתבעים לא ניתן להגיע למסקנה ברורה - ועם זאת עולה מעדותם כי אם הניתוח היה מבוצע כראוי לא הייתה יכולה להתרחש פריצת דיסק, וכן כי טרם הניתוח לא סבל התובע כלל מתופעות שכאלו אלא אך ורק מכאבים בכתף אשר אינם נובעים מפריצת דיסק, ולאחר הניתוח החל התובע לסבול מפריצת דיסק. זאת ועוד: לתובע אירעה פריצת דיסק פתאומית, ועל כן היא לא יכולה להיות תוצאה של שינויים ניווניים 'טבעיים' אלא חייבת להיות תוצאה של אירוע חד, כגון ניתוח. יש לזכור כי מכוח עיקרון "הדבר מדבר בעדו", נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים להראות כי לא התרשלו בעניין זה והם לא הרימו נטל זה. מה גם שסמיכות הזמנים בין אירוע הניתוח לבין פריצת הדיסק מחשידה ו'מדברת בעד עצמה'.
- סיכום - "לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלות היא זו אשר הביאה לפריצת הדיסק בעמוד השדרה הצווארי במהלך הניתוח לתיקון הקרע ברצועת הכתף, ולפיכך חבים הם בנזקי התובע".
- האם התובע היה צפוי ללקות בפריצת דיסק בלא כל קשר לניתוח?- אין לקבל טענה זו. אף אם ייתכן שבעתיד התובע היה סובל מפריצת דיסק זו או אחרת, הרי שאין כל ודאות כי כך אכן היה קורה, ובמידה שכן, סביר להניח כי אירוע זה לא היה קורה במפתיע, וניתן היה למנוע את הנזקים אשר נגרמו לו בפריצת הדיסק במקרה דנן.
- התנהלות הצוות הרפואי לאחר הניתוח - לא היה כל דופי בהתנהלות זו. משנודע למנתח מביתו כי התובע לא התעורר כראוי הוא דאג טלפונית לספק הוראות להעברתו לבית החולים הדסה עין כרם.
סיכום שאלת האחריות - "....מן המקובץ עולה כי ד"ר מן לא כשל באבחון פגיעתו של התובע ובבדיקות שערך לו ובטיפולים שנתן לו. אף ההחלטה על ביצוע הניתוח הייתה במתחם הטיפול הרפואי הסביר ואף למעלה מכך.
בשונה מכך, הואיל והכרעתי כי ביחס לשלב זה חלה חובת ההוכחה על כתפי הנתבעים, בהיעדר הוכחה מטעמם להיעדר רשלנות בביצוע הניתוח, רשלנות אשר הביאה לפריצת הדיסק בעמוד השדרה הצווארי, אני קובע כי פריצת הדיסק אירעה עקב רשלנות בביצוע הניתוח והנתבעים חבים בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו. ביחס לפעולות שננקטו לאחר גילוי הפגיעה, אזי אלו נעשו באופן מהיר ויעיל, ואין לקבוע כי הנתבעים התרשלו בביצוען, ואף הוכח שאין כל משמעות רפואית לעיכוב זה או אחר בהעברת התובע לבית החולים, אם היה כזה. ...
נזקי התובע והקשר הסיבתי בינם לבין פריצת הדיסק בעמוד השדרה הצווארי - הנזקים להם טוען התובע - התובע טוען למגוון רחב של נכויות ולמשמעות ניכרת של כל אחת ואחת מהן על כושר השתכרותו: 48% נכות בתחום האורטופדי, 40% נכות בתחום הנוירולוגי, 20% נכות בתחום הגסטרואנטרולוגי, וכ 20% נכות בתחום האורולוגי, ובסך-הכל 84% נכות. התובע טוען גם לנכות נפשית אולם לא הביא כל ראיון בנדון.
- הנתבעים טוענים: התובע מעצים את תלונותיו - הנתבעים טוענים כי הוכח שהתובע מאדיר את תלונותיו, עת התייצב הוא בפני המומחים, הן מטעם הביטוח הלאומי והן מטעם הצדדים, והוכח כי טענותיו סותרות רישומים מזמן אמת ברשומות רפואיות. כמו-כן, לדבריהם, גם הנכויות מהן סובל התובע אינן נובעות מהניתוח, ולפיכך אין כל קשר סיבתי בין הניתוח נשוא הליך זה לבין נכותו של התובע.
- הנתבעים טוענים: התובע סובל מנזקיו בלא כל קשר לניתוח - נזקו האורטופדי נובע מתאונת העבודה, הוכח כי התובע סובל ממחלה ניוונית בכל חלקיו של עמוד השדרה, ולפיכך, גם פריצת הדיסק בעמוד השדרה הצווארי הייתה רק חלק מהתבטאות מחלה זו, מחלה אשר על-פי מומחה התובע הינה גנטית בעיקרה. בהמשך לכך יש לטענתם לקבוע כי חלק ניכר מנכויותיו האורטופדיות נובעות מפריצות הדיסק בחלקים אחרים של עמוד השדרה ולא מפריצת הדיסק בעמוד השדרה הצווארי, וכן ניתן לייחס את הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי לאופן נפילתו – עם ידיים מושטות לפנים. הנתבעים מכחישים גם קשר סיבתי בין נכותו הנוירולוגית של התובע לבין הניתוח, ומכחישים את הנכות האורולוגית.
- נכותו האורטופדית של התובע - התובע מעצים תלונותיו, יש ליחס לו נכות של כ – 10% בגין מגבלה קלה בצוואר. עם זאת, היות ופריצת הדיסק אירעה עקב הניתוח, יש לקבוע כי הנכות האורטופדית שנותרה עקב המגבלה בתנועת הצוואר נובעת עקב הרשלנות בניתוח ומתקיים קשר סיבתי ביניהם.
- הנכות הנוירולוגית - לאור כך, אני קובע כי לתובע לא נותרה נכות נוירולוגית הנובעת מהפגיעה בעמוד השדרה בצווארי. על אין אין צורך להדרש לשאלת הקשר הסיבתי אולם גם במידה והייתה נותרת לתובע נכות בתחום זה, עדיין היה צורך לבחון האם הפגיעה בגפיו של התובע נובעת ממחלת עמוד השדרה המותני, וזו אפשרות סבירה.
- הנכות הגסטרואנתרולוגית - סוגיית קיומו של קשר סיבתי בין פריצת הדיסק בעמוד השדרה הצווארי לבין הנכות הגסטרואנתרולוגית, נותרה עמומה, מה גם שפגיעה זו נתגלתה באיחור יחסית. בידוע, כי כאשר לאדם מספר פגיעות, חלקן יותר משמעותיות וחלקן פחותות מהן, מתייחס הוא בתחילה לפגיעות המקשות על חייו באופן ניכר, ורק בשלב יותר מאוחר בודק הוא את יתר הדברים. בנוסף, אדם מן היישוב אינו אמור לקשור בין פריצת הדיסק הצווארי לבין פגיעה גסטרואנתולוגית, קשר אשר אף המומחים בהליך זה נחלקים בדבר קיומו. אין בהיצרות תעלת עמוד השדרה בכדי להסביר תופעה זו: המסקנה המתבקשת היא כי הפגיעה הגסטרואנתורולוגית הינה תוצאה של הניתוח שבוצע ברשלנות.
- הפגיעה האורולוגית של התובע - התובע סירב לשתף פעולה עם בדיקת תבחין לחץ. הואיל ולאור הממצאים הרפואיים התובע אינו סובל מהפרעה חסימתית, ומאחר שמומחה הנתבעים לא העלה אפשרות נוספת אשר יכולה להוות תחליף לפגיעה העצבית, הרי שגם אליבא חוות דעתו, אף ללא קיומה של בדיקת תבחין הלחץ, ניתן להסיק כי התובע סובל מפגיעה עצבית בכיס השתן. לו היה התובע נעתר לביצוע בדיקת תבחין הלחץ, ניתן היה לקבל תשובה ודאית וחד-משמעית, וסירובו לבצע בדיקה זו מהווה סירוב או אי היענות מספקת בהתאם לתקנות 128(א) ו- 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. על-אף זאת, אין לזקוף זאת לחובתו מאחר, כפי שכבר נפסק לא פעם, כאשר מדובר בבדיקה פולשנית ובעלת סיכון ובמקום בו ניתן להסתפק בתוצאות הבדיקות הקיימות, סירוב זה הינו בגדר הצדק סביר (ראו: בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פ"ד לה(3), 449, 450-451 (1981); בר"ע (חי') 277/96 משה לב נ' דשנים וחומרים כימיים בע"מ, פ"מ תשנ"ו(3) 167 (1996); ת"א (שלום ת"א) 61697/06 שפיגלר מיכל נ' ד"ר אדריאן אברהם, תק-של 2007(2), 17728 (2007)). נוסף על כך, גם מומחה הנתבעים אינו חולק על אפשרות קיומה של פגיעה עצבית, אלא הוא סובר כי מדובר בפגיעה משולבת הכוללת אף הפרעה חסימתית. על-אף שהתובע סובל ממחלת ניוונית בעמוד השדרה המותני, טרם נגרם לו נזק עצבי ממקור זה, ומשמעות הדבר כי לא ניתן לייחס את הפגיעה העצבית בכיס השתן למחלה זו.
הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע נכותו הרפואית של הניזוק מהווה אך את אחד המדדים על פיהם נקבעת הגריעה מכושר השתכרותו, גריעה המהווה את הבסיס לקביעת הפיצויים. במקרה דנן, אין לאמר כי שיעורה של הגריעה בכושר השתכרותו של התובע הנובעת מהעוולה נשוא הליך זה זהה לשיעור הנכות הרפואית. אין קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה הצווארית, אשר השפיעה על צידו הימני של גופו של התובע לבין הפגיעה התפקודית המתועדת ברגליו של התובע, הפוגעות ביציבותו ובהליכתו, שהינה בצד השמאלי של גופו. זו נובעת ממחלת הדיסק המתני. חשוב לציין כי בשונה מהעולה מהתיעוד ביחס לתקופה שטרם הניתוח, שם תועדו כאבים ברגלו השמאלית של התובע, אולם ללא מגבלה תפקודית, בתיעוד הרפואי ביחס לכאבים בצדו השמאלי של התובע בתקופה שלאחר הניתוח כבר מתועדת בעיה תפקודית משמעותית ואי יכולת לעמוד על רגל שמאל. עם זאת, לא ניתן לאמר כי לתובע מגבלה תפקודית בצוואר, והוא יכול להזיז את צווארו ימינה ושמאלה, שאחרת, היו פוסלים את רשיון הנהיגה שלו, מה שלא נעשה: זאת ועוד: למרות שהתובע ניסה לצייר מצג כאילו אינו עובד כלל, ומגיע לאתר הבניה (במקצועו הוא מנהל באתר בניה) לשם ה"אהבה" או ה"כיף" או "שיחה עם האחים" (שותפיו לחברת הבניה) – מן העדויות עלה כי הוא עובד שם. מן המקובץ עולה כי מרבית נכויותיו של התובע אינן מהוות נכויות תפקודיות, בוודאי ביחס למקצועו של התובע, ועיקר הפגיעה בתפקודו, אם ישנה כזו, אינה נובעת מפגיעתו באירועים נשוא הליך זה, אלא ממחלת עמוד השדרה המותני. נכותו של התובע הנובעת מהאירועים נשוא הליך זה כמעט ואינה מגבילה אותו בעבודה כמנהל עבודה. בנוסף, לתובע כישורים טובים היכולים לאפשר לו לעסוק, בין אם במסגרת החברה ובין במסגרות אחרות, בתחומים אשר בהם עסק כחלק מתפקידו כמנהל עבודה. "על-אף זאת, למגבלה בתנועתיות הצוואר ישנה משמעות תפקודית בחיי היום יום, ואני אף מקבל את עמדת מומחי התובע שנכותו, בעיקר בתחום האורולוגי, תהפוך למגבלה יותר משמעותית עם השנים. לאור כך, אני מעמיד את הגריעה מכושר השתכרותו של התובע בשיעור 20% לצמיתות". - הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות - בתצהירו טען התובע כי טרם הניתוח נשוא הליך זה, עמד שכרו החודשי על סך 46,000 ₪ לחודש, ובתוספת בונוסים הוא השתכר סך של 70,000 ₪, אולם אלו לא הוכחו. מאז המקרה משתכר התובע בממוצע כ 3,000 שקלים לחודש, אך ירידה חדה זו בהשתכרות ניתן לזקוף גם ל"טובת" הדרדרות מצבה של החברה. ניתן לאמר כי שכרו הממוצע של התובע עמד על 40 אלף ₪, וכאשר 20% מכושר עבודתו נגרעו, הרי שיש להעמיד את אובדן השתכרותו על כ 8,000 שקלים בחודש עד לגיל 67. את הפיצוי לעבר יש לחשב החל מחודש ינואר 2001 ועד מועד מתן פסק הדין, כ-116 חודשים, ועל כן יש לפסוק לתובע סך של 1,080,000 ₪. סה"כ, יש לפסוק לתובע סך של 2,160,531 ₪ בגין אובדן כושר השתכרותו לעבר ולעתיד.
- אובדן הפנסיה של התובע - הן בסיכומי התובע והן בסיכומי הנתבעים נטען כי לצורך קביעת הפיצוי בגין אובדן הפנסיה, לה זכאי כל עובד כבר מתחילת שנת 2008, לאור צו ההרחבה, יש להוסיף לסכום הפיצוי 10%, בגין אובדן יחסי של הפרשות המעסיק. ראש נזק זה מחושב על-פי שיעור הגריעה מתוך 70% מהשכר הקובע למשך "שנות הזהב האבודות" (ראו: ת"א (י-ם) 2265/08 עזבון המנוח זהר דפן ז"ל נ' המאגר לביטוח חובה "הפול" בע"מ (אתר נבו, 20.1.10)). כמובן, שחישוב בדרך זו דורש את ניכוי הפרשות העובד מבסיס השכר ביחס לשנות ההשתכרות האבודות. במקרה דנן, לאור הסכמת הצדדים ביחס לאופן החישוב, ייעשה הוא בדרך המבוקשת על ידם.
נזקים נוספים: הוצאות רפואיות, דיור וכו' - פיצוי בגין התאמת דיור - התובע טען בתצהירו כי עלות התאמת דירתו מוערכת בכ-400,000 ₪ עבור התקנת מעלית והתאמת ביתו למצב בו נכותו תחמיר ויהיה עליו להיעזר בכסא גלגלים ולשכן בביתו גורם חיצוני אשר יסייע ידו. מעדות התובע ומעדותה של אשתו עולה כי אין כל שוני בגודלו של הבית החדש וכי הצורך בבניית בית חדש נבע מהיעדר יכולת להוספת מעלית בביתם הישן. הנימוק להוספת המעלית היה הקושי של התובע לעלות ולרדת במדרגות הבית, קושי אשר כאמור אינו נובע מהאירועים נשוא הליך זה אלא ממחלת עמוד השדרה המותני. זאת ועוד, גם משך הזמן עד לקבלת ההחלטה על מעבר לבית חדש, אינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי ישנו קשר בין פגיעותיו באירועים נשוא הליך זה לבין התאמת הדיור. דווקא המתנה של כ-7 שנים עד לביצוע התאמת הדיור תואמת יותר את הטענה כי התאמת זו נדרשה, אם אכן היא נדרשה, בגלל החמרה במחלת הדיסקים בעמוד השדרה המותני, אשר גרם להחמרת הקושי בשימוש במדרגות. לאור האמור, אין לגרוס כי התאמת הדיור נדרשה עקב האירועים נשוא הליך זה, ולפיכך אין לפסוק לתובע פיצוי בגין כך.
- עזרת הזולת, גרסת התובע - התובע טוען כי בסמוך לאחר הניתוח הוא נזקק לעזרת משמעותית ממשפחתו ומחברו הקרוב, עזרה שכללה סיוע בכל הצרכים היומיומיים, בין היתר - סיוע במקלחות, הרמה, הסעות ועזרה בתנועה, טיפולים שונים רפואיים ואחרים וכן הלאה. בגין העזרה הזו, במשך השנה וחצי הראשונות, עותר התובע לפיצוי גלובאלי בסך 700,000 ₪. מאותה העת ועד להיום טוען התובע כי הוא נזקק לסיוע משמעותי, הואיל והוא מתקשה בהליכה, נשיאת משאות, נהיגה, פעולות בבית ועוד. לדבריו, הוא זקוק אפילו לעזרתה של אשתו בלבישת בגדיו, רחצה וכן סיוע בדברים אישיים נוספים שהמבוכה יפה להם. עזרה זו הוא מעריך בסך של 5,000 ₪ לחודש, שהם 482,000 ₪ נכון למועד הגשת הסיכומים. התובע טוען כי יש לפצותו גם בגין הצורך לשכור את שירותיהם של אנשי מקצוע לצורך ביצוע מלאכות ותיקונים שהוא נהג לבצע בביתו, בסך 800 ₪ לחודש (שהם 96,400 ₪ נכון למועד הגשת הסיכומים). כמו-כן, הוא מעריך את העלות הנוספת שנדרש להוציא לצורך העסקת עוזרת בסך 1,000 ₪ לחודש. התובע אינו חולק על כך שמצבו כעת משופר באופן משמעותי לעומת מצבו בעבר, אולם, לאור הצפי בדבר החמרת מצבו, הוא טוען כי יזקק לעזרה ברבות מהפעולות היומיומיות ובפעולות הכרוכות כנהוג בניהול חייה השוטפים של משפחה. התובע טוען כי בגין מצבו הנוכחי והעתידי יש לאפשר לו עזרה שוטפת בבית, לרבות בפעולות היומיומיות, כולל מלווה שיסע את התובע למקומות אליהם הוא זקוק להגיע. הוא מעריך את עזרת הזולת לה יזדקק בעתיד בסך 6,800 ₪ לחודש בגין עזרת משפחה, העזרה הקנויה, וכן אי יכולת לבצע תיקונים.
- עזרת הזולת – גרסת הנתבעים - הנתבעים טוענים כי הוכח שהתובע לא סייע כלל בטיפול במשק הבית, ואף לא בתיקונים ועבודות. אשתו העידה במפורש כי הוא בקושי נכח בבית אלא היה כל הזמן בעבודה. כמו-כן, גרסת אשת התובע בדבר הנימוקים לצורך בהגברת השימוש בעוזרת הבית, טענתה שהיא נדרשת לסייע לבעלה מעבר לצרכים שהיו טרם הניתוח, נסתרה בעדות התובע עצמו, עת העיד, בין היתר, כי הוא מתלבש בכוחות עצמו, על-אף הקושי. עוד מציינים הנתבעים, כי בניגוד לאמור בתצהירו של התובע, הוא העיד כי הוא נדרש לסיוע רק בהרמת מזוודות, הרמת ילדיו והרמת חפצים. מלבד האמור, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובע לא הוכיח את טענותיו, הן ביחס לטענה שקיבל עזרה מחבר קרוב הן ביחס לעלות העסקת עוזרת הבית. לבסוף טוענים הנתבעים כי הסיוע לו נדרש התובע כלל אינו נובע מנכויות שנגרמו לו עקב הניתוח, אלא מפציעתו בכתף וממחלת הדיסקים בעמוד השדרה המותני.
- עזרת הזולת – גרסת המציאות - הפיצוי בראש נזק זה ניתן עבור עזרה אשר ניתנה בין בשכר ובין שלא בשכר, החורגת מגבול העזרה הרגילה אשר מצופה כי תינתן על-ידי בני המשפחה. במקרה דנן, אין מחלוקת כי לו לא היה פורץ הדיסק בעמוד השדרה הצווארי במהלך הניתוח לתיקון הקרע בכתף הרי שהתובע היה משתחרר לביתו עוד באותו הערב והיה נזקק לסיוע קל עד להחלמתו. חלף כך, התובע פונה עוד באותו הלילה לבית החולים, שם שהה מספר ימים ויצא משם לאחר ניתוח בעמוד השדרה הצווארי, עם מגבלות רפואיות אשר לא היו נגרמות אלמלא פריצת הדיסק. מנגד, הוכח כי מרבית מגבלותיו של התובע אינן נובעות מהאירועים נשוא הליך זה, וכן כי אשתו לא עבדה אף טרם הניתוח והיא ביצעה את כל עבודות הבית לבדה בסיוע עוזרת בית. התובע לא נטל חלק בביצוע מטלות אלו. התובע סיפר על עזרה מחבר קרוב, אך לא הביא אותו להעיד, ואף שמו של אותו "חבר" לא גולה. "על-אף זאת, אין לשלול לחלוטין את טענתו כי הוא נדרש לסיוע מוגבר של סביבתו, סיוע המקנה לו זכות לפיצוי. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו ואלו שלא הובאו, אף ביחס לתקופה שלאחר הניתוח ואף ביחס לאפשרות להחמרת מצבו בעתיד, אני פוסק לתובע סך של 250,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, עד לתוחלת חייו".
- הוצאות רפואיות מיוחדות - התובע טוען כי הוא נאלץ להוציא הוצאות רבות בגין מצבו הרפואי. בין היתר נאלץ לשלם על ביקורים אצל רופאים, תרופות ומשככי כאבים, כדורי הרגעה, כדורי ויאגרה, כדורים לאיזון השתן, טיפולים במערכת העיכול, מרככים, משלשלים, טיפולי פיזיותרפיה, מתלים מיוחדים ליד, צווארונים קשיחים, מדרסים, כריות מסוגים שונים לתמיכת הצוואר, עזרים סניטאריים, ביגוד, ועוד. את עלות הוצאותיו בעבר אומד התובע בסך 300,000 ₪. ביחס לפיצוי ביחס לעתיד טוען התובע כי הוכח שהוא נזקק ויזקק לטיפולים שונים, הן טיפולים רפואיים ממש והן טיפולי שיקום, פיזיותרפיה, טיפול בשחייה ובתנועה, מסאז'ים וטיפולים אלטרנטיביים להקלה על כאביו ולשיפור איכות חייו, וכן תרופות שונות. כן סובר התובע שיש לקחת בחשבון את נזקי הבריאות המשניים הנובעים מחוסר יכולתו של התובע להתנועע בחופשיות ולבצע פעילות פיזית שהיא, ואפילו פעילות מתונה. התובע אומד את הוצאותיו לעתיד בגין כך בסך 1000 ₪ לחודש.
- הוצאות רפואיות, גרסת הנתבעים - הנתבעים טוענים כי בעדותו הפריך התובע את האמור בסעיף 29 לתצהירו, שם נכתב כי הוא נוטל תרופות, מקבל זריקות ומטופל בפיזיותרפיה. לדבריהם התובע אישר בעדותו כי הוא ממעיט בנטילת התרופות, כי הזריקות נועדו לטיפול בכתף ובגב התחתון וכי כבר בסמוך לניתוח הפסיק את הטיפול הפיזיותרפי. לכך מוסיפים הנתבעים את העובדה כי לתובע בעיית גב מובנית המתבטאת בפריצות דיסקים כבר משנת 1991. זאת ועוד, הואיל והתובע הוכר כנפגע עבודה, הרי שבידו הזכות לתשלום הוצאותיו הרפואיות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, זכות אשר בחר שלא לממש. לדבריהם, אין להטיל על כתפיהם תשלום זה, כאשר התובע לא מימש את זכותו שבדין.
- הוצאות רפואיות מיוחדות - גרסת המציאות (או בית המשפט) - הוצאות רפואיות ובעיקר רכישת ציוד רפואי בעבר הינן בגדר נזק מיוחד הדורש הוכחה. במקרה דנן התובע טען לרכישת ציוד רפואי רב, ביצוע טיפולים בנוסף לאלו הניתנים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וכן רכישת תרופות רבות ומגוונות. לא ניתן לחלוק על העובדה כי התובע נדרש לטיפולים רבים ועשה שימוש רב בתרופות, כעולה ממצבו המוכח, אולם לא הובאה ראיה כלשהיא להוצאות אלו, או לטענה כי חלקן לפחות אינו נכלל בטיפולים ובתרופות שבסל הבריאות. כמו-כן לא הוכח צורך בטיפול חריג. בנוסף, התובע כלל לא פנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לתשלום הוצאותיו הרפואיות, זכות המוקנית לו בדין הואיל ונקבע כי נכותו הינה בגדר נכות מעבודה. יוצא אפוא כי נזקו של התובע מסתכם בעלות הרבעונית המשולמת עבור טיפולים הניתנים במסגרת סל הבריאות וכן בעלות רכישת תרופות הכלולות בסל התרופות, ואף בעלויות אלו לא היה הוא צריך לשאת, אלא המוסד לביטוח לאומי. זאת ועוד, אף בהנחה שהמוסד לביטוח לאומי לא היה מכסה את מלוא הוצאותיו, הרי שעלויות אלו אינן עולות על כמה מאות שקלים בחודש. לאור האמור, ועל-אף מחדלו של התובע שלא פנה למוסד לביטוח לאומי, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד עד תום תוחלת חייו של התובע על סך 100,000 ₪.
- הוצאות בגין טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים - הגם שהתובע גרס כי נגרמו לו נזקים בתחום זה הוא לא הביא כל חוות דעת מטעמו, ועל-אף מצבו הכלכלי האמיד, לא פנה לטיפול גם בחלוף עשר שנים מיום הניתוח - ואף שכנפגע תאונת עבודה הוא זכאי לפיצוי מטעם המוסד לביטוח לאומי, הוא לא פנה למוסד לביטוח לאומי בכדי לבקש מימון שכזה. זאת ועוד – לתובע חיי חברה עשירים וגם מדוח מכון פיל"ת עולה כי התובע לא סובל נפשית במידה המגבשת כל נכות נפשית שהיא.
- הוצאות משפטיות – גרסת התובע - התובע טוען להוצאות משפטיות נכבדות נוספות, מעבר להוצאות העדים וחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בהליך דנן. לטענתו, תביעת הנכות שהוגשה למוסד לביטוח לאומי הינה בגדר מילוי חובתו להקטנת הנזק והוצאות אלו נועדו לצורך כך.
- הוצאות משפטיות – נפסק - "טענת התובע כי מדובר בהוצאות שהוצאו לצורך הקטנת נזקו, אינה נכונה בעיני. התובע לא הקטין את נזקו בכך שפנה למוסד לביטוח לאומי, אלא פיצל את החבות לכיסים נפרדים. בסופו של יום שיעורו של הנזק לו עותר התובע אינו מוקטן. בנוסף, קבלת הפיצוי מאת המוסד לביטוח לאומי אינה פוטרת את הנתבע מחבותו, הואיל ובידי המוסד לביטוח לאומי לשוב אל המזיק בתביעת שיבוב, כפי שאכן קורה במקרה דנן. נוסף על האמור, התובע לא הביא ראיות להוצאות אלו, אלא נקב בסכום כולל. כאשר מדובר בהוצאות מיוחדות, אשר בנקל ניתן להוכיחן בקבלות, יש להתנות מתן פיצוי בגינן בהוכחת הוצאתן כדבעי. על-אף זאת, הואיל ועליות חוות הדעת ועלויות איתור החומר הרפואי שהוצאו לצורך התביעה במוסד לביטוח לאומי שימשו גם בהליך זה, הרי שאני פוסק לתובע מחצית מסכום הוצאות אלו, כפי שיוכחו בבקשה לפסיקת ההוצאות".
- הוצאות נסיעה - התובע טוען כי בשל הקושי לשבת, להרים את ידיו להגה ולסובב את ראשו לצדדים, נזקק הוא בשלבים הראשונים שלאחר האירוע לסיוע רב מקרובי משפחה ומחברים בנסיעות בכל רחבי הארץ, לרבות לבתי חולים בתל אביב ובירושלים, ולטיפולים רפואיים. לדבריו, גם בשלבים מאוחרים יותר, עדיין הוא זקוק לעיתים קרובות להסעות כאשר מדובר במקומות קשים לגישה, אשר אינם מאפשרים השארת הרכב בסמיכות למקום אליו צריך התובע להגיע. בשל הוצאות עלו עותר התובע לפיצוי של לפחות 100,000 ₪ לעבר. לעתיד, טוען התובע כי הוא צפוי להמשיך ולהזדקק לנסיעות ולהסעות מרובות, לטיפולים הרפואיים השונים לרבות טיפולי פיזיותרפיה להם הוא נזקק עד היום, לטיפולי שיקום, לבדיקות וטיפולים רפואיים הצפויים עם החמרת מצבו בעתיד, ובשל קשייו אף להסעות למקומות קשים לגישה. הוא מעריך את הוצאתו הצפויה בגין נסיעות אלו בסך של 1,000 ₪ לחודש.
- הוצאות נסיעה – גרסת בית המשפט - כפי שכבר צוין לעיל, הוכח שמגבלתו של התובע בתנועתיות צווארו אינה מגבילה אותו בנסיעה וכן כי כבר זמן רב הוא אינו מקבל את מרבית הטיפולים להם טען בתצהירו, אף אלו אשר אין כל קשר ביניהם לבין הנכויות הנובעות מהאירועים נשוא הליך זה. בנוסף, נסיעותיו של התובע לירושלים הינן כחלק מסדר יומו ונועדו להגעה למשרדי החברה. גם במידה ונדרש התובע לטיפולים בירושלים הרי שיכול הוא לרכז טיפולים אלו בימים בהם הוא נמצא בכל מקרה בירושלים. זאת ועוד, החלטתו לשנות את מקום מגוריו, אשר אינה פועל יוצא מנכותו אלא מרצונו ורצון בני משפחתו לשנות אוירה, אינה יכולה להטיל נטל נוסף על כתפי הנתבעים. התובע גם לא שינה מהאופן בו התנייד טרם הניתוח, גם אז כמו עתה הוא מתנייד באמצעות רכבו הפרטי, אשר הוכח שחלק ניכר מהוצאותיו מכוסות על-ידי החברה. לכל האמור יש להוסיף כי אף הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים, משולמות על-ידי המוסד לביטוח לאומי למי שהוכר כנפגע עבודה. מנגד יש לזכור כי בתקופה שסמוכה הייתה לאירועים נשוא הליך זה, נזקק התובע לטיפולים תכופים ונסיעות רבות, ומאחר שהוצאות אלו הוצאו טרם הכרתו כנפגע עבודה ספק אם המוסד לביטוח לאומי היה משלמן. לאור האמור, אני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי בשיעור 50,000 ₪ בגין הגברת הוצאות הנסיעה בעבר ולעתיד, וזאת על-אף שלא מימש את זכותו לתביעת הוצאות אלו מאת המוסד לביטוח לאומי.
- כאב וסבל - בעוד שקביעת הפיצויים בראש הנזק של אובדן כושר ההשתכרות נסמכת בעיקרה על שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של הניזוק, הרי שקביעת הפיצוי בגין כאבו וסבלו של התובע נסמכת על נכויותיו הרפואיות של הניזוק, ומשמעותן האישיות. התובע דורש מיליון שקלים בגין ראש נזק זה. הנתבעים מזכירים שחלק ניכר מסבלו נובע מתאונת העבודה ואינו קשור להליך נשוא דיון זה, וכן כי התובע דורש פיצוי מוגזם בכל מקרה. "לאור מגמת הפסיקה, של הגדלת הפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב בעובדה כי נכויותיו של התובע בתחומים האורולוגי והגסטרואנתרולוגי משפיעות על כאבו וסבלו של התובע מעבר למשקלן התפקודי, אני פוסק לתובע פיצוי בסך 650,000 ₪ נכון למועד פסק הדין".
ניכויים מן המוסד לביטוח לאומי יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסקו לתובע תגמולים של המוסד לביטוח לאומי בשיעור 45% בהתאם לבסיס השכר שנקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי. תביעת השיבוב כבר בתחילתו של ההליך ביקש המוסד לביטוח לאומי להצטרף אליו, בהתאם להוראת סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, תוך שהוא מצטרף לטענות התובע. תוך ניהול ההליך נכנס לתוקפו תיקון 102 לחוק הביטוח הלאומי (ס"ח, 2126, כ"א טבת תשס"ח, 7.1.08, ע' 134), אשר לאחריו קובע סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי כדלקמן: "(ג)(1) לא תוגש תובענה לפי סעיף זה נגד המדינה, או נגד עובד שלה בשל מעשה שעשה תוך כדי עבודתו כעובד המדינה, למעט תובענה בשל נזק גוף כתוצאה מתאונת דרכים;
(2) לא תוגש תובענה לפי סעיף זה נגד מוסד רפואי או נגד קופת חולים, או נגד עובד שלהם, שעילתה היא טיפול רפואי במסגרת המוסד הרפואי או במסגרת קופת החולים;
(3) על-אף האמור בפסקאות (1) ו-(2), חייב בית משפט את המדינה, מוסד רפואי, קופת חולים או עובד שלהם לשלם פיצויים לזכאי לגמלה, במסגרת תביעה לפי פקודת הנזיקין, שהגיש אותו זכאי בשל מקרה כאמור בסעיף קטן (א), יופחת סכום הגמלה שחייב המוסד לשלם בשל המקרה האמור מסכום הפיצויים;
לאור תיקון זה נטען כי יש למחוק את תביעת השיבוב כנגד ד"ר מן והן כנגד המרכז הכירורגי.
הגנת תיקון 102 לחוק הביטוח הלאומי חלה על ד"ר מן שכן הטיפול שנתן לתובע נעשה במסגרת קופת החולים. גם הטיפול במרכז הכירוגי חוסה תחת צילו של סעיף זה שכן גם הוא נעשה במסגרת הטיפול בקופת החולים. תכליתו של תיקון 102 הינו חסכון בהתדיינות בין המוסדות. עם זאת, היה וימצא המוסד לביטוח לאומי זכאי לשיבוב מאת המרכז הכירוגי הוא יהא זכאי אך ורק כפי חלקו היחסי, כי אחרת תוחטא תכליתו של סעיף 102 לחוק.
כמו-כן, ככל שלאחר הגשת חוות הדעת האקטוארית יתברר כי סכום הפיצויים נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, לא תידחה תביעתו של התובע אלא הנתבעים יחובו כלפיו ברבע מסכום הפיצויים הפסוק, בהתאם להוראת סעיף 330.
סיכום
ככלל, נקבע, כי הנתבעים לא הוכיחו את היעדר רשלנותם בביצוע הניתוח, ולפיכך חבים הם בנזקי התובע. מאידך, נקבע כי מרבית הנכויות אותן ביקש התובע לייחס לרשלנות זו, לא נגרמו כתוצאה מהאירועים נשוא ההליך אלא ממחלת הדיסקים ממנה סובל התובע.
ביחס לתביעת השיבוב נקבע כי הגנת תיקון 102 חלה על כל הנתבעים, ולפיכך נדחתה תביעת המוסד לביטוח לאומי.
לבסוף נפסק כי אם יעלה מחוות הדעת האקטוארית שסכום הפיצויים נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, למרות דחיית תביעת השיבוב יש להחיל את הוראת סעיף 330 ביחס ליחסים שבין התובע והנתבעים, ועליהם לפצותו בשיעור 25% מסכום הפיצויים.
|
