שתי מדינות לעם אחד

הרשות הפלשתינית פרסמה בימים אלו תוצאות מפקד אוכלוסין התואמות את נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל ולפיהם, הפריון יגיע לנקודת שוויון כמותי בין ערבים ויהודים בשטח בין הים לירדן בתוך פחות מעשר שנים.

שוויון כמותי בין יהודים וערבים באזור המיועד לחלוקה לשתי מדינות, משנה לחלוטין את מפת האפשרויות לפתרון הסכסוך. משמעות הנתונים היא כי בקרוב נהפוך אנו, היהודים, למיעוט במדינתנו, ויהיה זה חוקי ודמוקרטי אם הרוב הערבי החי בקרבנו יבחר בצורה דמוקרטית לנהל את מדינתנו.

בהיעדר חוקה המפרידה בין דת ומדינה, הרי שאין זה מן הנמנע כי מפלגה מוסלמית דתית תזכה בבחירות לכנסת ותשנה את סדרי עולמנו. אלו הם כללי המשחק הדמוקרטי, לכן יש חשיבות עצומה לעצור רגע ולהגדיר מחדש את שלושת מונחי היסוד בדיון הציבורי:

(א) כשאנו אומרים "שתי מדינות לשני עמים" למה אנחנו באמת מתכוונים?
(ב) מיהו "פלשתיני"?
(ג) למה מתכוונים אלו הזועקים "די לכיבוש"? די לכיבוש השטחים או די לכיבוש חיפה, יפו ועכו?

הסלוגן הקריאטיבי שטבעו פרסומאי השמאל "שתי מדינות לשני עמים" קליט ומתנגן נפלא באוזן, הבעיה היא שכל צד המשתמש בו, מפרש אותו אחרת: הימין השפוי מקבל את הפתרון הזה במובנו הפשוט, הכרה הדדית של שתי מדינות נפרדות ועצמאיות המשמשות כל אחת בפני עצמה בית לאומי לעם השוכן בהן, האחת מדינת הלאום היהודי ולצידה מדינת הלאום הפלשתיני.

כל מי שמוגדר כ"יהודי", ומתגורר פיזית באחת משתי המדינות - ייהנה מנתינות אזרחית במדינתנו, ולא תהיה לו זיקה אזרחית למדינה הפלשתינית. ולהפך - כל מי שהוא פלשתיני, ייהנה מאזרחות במדינה הפלשתינית, ואין זה משנה היכן הוא מתגורר פיזית.

המחנה הפרו-פלשתיני מודע היטב לנתונים הדמוגרפיים, לפיהם בתוך שנים אחדות יהפוך המיעוט הפלשתיני החי בתוך ישראל לרוב דמוקרטי. על כן, הפירוש שנותן מחנה זה למונח "שתי מדינות לשני עמים", שונה לחלוטין; כוונתו האמיתית היא ל"שתי מדינות לעם אחד", מדינת פלשתין ולצידה מדינה נוספת שישלוט גם בה בצורה דמוקרטית וחוקית רוב פלשתיני.

כשמפגינים פלשתינים ויהודים עומדים כתף אל כתף בהפגנות וקוראים "די לכיבוש!", גם כאן הם אינם מתכוונים לאותו הפירוש. חלקם מתכוונים שיש לשים קץ לנוכחות צבא ישראלי בשטחים שנכבשו מאז קום המדינה, וחלק אחר מתכוון שיש לשים קץ לנוכחות האימפריאליסטית של היישות הציונית ולבטלה מעיקרה.

השבוע, נשאל הציבור בסקר שערך מכון פנורמה-שווקים עבור חדשות ערוץ 1, שתי שאלות מעניינות: "האם אתה בעד פתרון שתי מדינות לשני העמים?" - למעלה מ-63% ענו שהם תומכים בכך. השאלה השנייה הייתה: "האם אתה מסכים להקמת מדינה פלשתינית שיש לה צבא?" - למעלה מ-71% מתוך אותה קבוצת נשאלים ענו שהם מתנגדים לכך נחרצות.

המשמעות היא ברורה, רוב הציבור בישראל תומך במציאת פתרון שיאפשר לפלשתינים לחיות בכבוד במדינה ריבונית משלהם, לשקם את תרבותם, כלכלתם ולבנות בית לאומי לפלשתינים הפזורים בכל העולם, כולל בישראל. באותה הנשימה, אותו ציבור ישראלי אינו מוכן בשום אופן לראות צבא פלשתיני עצמאי במרחק שתי דקות מכפר סבא.

הפרדת דת מן השלטון

לכן, בביקורו של בנימין נתניהו בוושינגטון, עליו להתעקש ולקבל פירוש ברור לכל אחד משלושת המונחים. ואולם, על נתניהו להניח על שולחנו של הנשיא ברק אובמה את התנאי המכריע והחשוב מכל, זה שכלל לא עלה לדיון עד עכשיו, והוא - כי פתרון שתי מדינות לשני העמים חייב להיות מותנה בכך ששתיהן תהיינה מדינות דמוקרטיות שבהן הפרדה חוקתית מוחלטת בין דת ומדינה.

שני העמים, היהודי והפלשתיני, אוהבים ומזדהים עם שורשי דתם; בד-בבד, אצל שני העמים קיים החשש המתמיד מפונדמנטליזם דתי שייטול את השלטון בצורה דמוקרטית. הסכנה האמיתית לשלום באזורנו הוא פונדמנטליזם דתי מוסלמי או יהודי, הניזון וצומח בריכוזי עוני ובערות. שתי סכנות אלו קיימות גם אצלנו וגם אצלם, ומאיימות על הדמוקרטיה הישראלית והפלשתינית כאחת.

לכן, רק הפרדת הדת מהשלטון, בשתי המדינות, יכולה לייצר בסיס נורמטיבי ליציבות מדינית אזורית, שכנות טובה וביטחון. על נתניהו לבקש מהממשל האמריקני והבינלאומי להניח ביסוד כל הסכם, את ההתניה כי שתי המדינות יושתתו על מודל דמוקרטי-חילוני מערבי, בו העם קרוב בליבו עד מאוד לאמונתו ואלוהיו, אך הממשל אינו מושפע מכך.

רק קיומה של מדינה פלשתינית דמוקרטית-חילונית ונטולת צבא, שערביי ישראל אף הם אזרחיה, תוכל להבטיח לישראל כי לא תקום לצידה מדינה שהיא שלוחה מוסלמית דתית פונדמנטליסטית שמטרתה להשמיד את ישראל בשל היותה יהודית, אך גם בשל היותה נטע דמוקרטי מערבי זר בנוף האיסלאמי הים-תיכוני.