השידור הציבורי במרחב המקוון

ככה - במילים אלה הסתיימה פעם מהדורת החדשות.

מכל ענפי המדיה וערוצי השידור, השידור הציבורי הוא הפחות "מאוים" משאר ענפי התקשורת במרחב המקוון. ואם הבנתי נכון את הנהון ראשו של הפרופסור מרדכי קרמניצר, סגן נשיא למחקר של המכון, כאשר דיברתי על כך, הוא כנראה הסכים איתי. בראש ובראשונה, השידור הציבורי פטור ממכת הפרסומת, כי הוא ממומן מכספי ציבור. שנית, בהקשר שלנו, יש לו בין היתר, לשידור הציבורי, אתר מקוון שבו הוא מביא רצף של חדשות, שידורים חיים ומוקלטים, במלל ובלחן. עדיין נותרו בו מספר שדרי מפתח ופרשנים בכמה תחומים חשובים שעושים את מלאכתם נאמנה ובכישרון. שידורי החדשות במסגרת "מבט" הם ברמה מקצועית טובה. לאט-לאט נוצרת עתודת כתבים עם אג'נדה, חברתית, כלכלית, ביטחונית וכיו"ב. מגזין החדשות היומי אינו מרוסק על-ידי פרסומת. יש בערוץ 1 מסגרות אקטואליה, כמו "רואים עולם" שראויה לכל שבח. מכאן, שהבעיה העיקרית של השידור הציבורי היא בעיה קונסטיטוציונית, בעיקר של עצמו, וגם במסגרת המדיה בכללה, היא מה המסר שלו - אותה שאלה ששאל קוונדיש את פיל בישיבת הקבינט הבריטי בשנת 1936. זאת השאלה ואין בלתה בתקשורת המונים. הכל בא לשרת את הצלע החשובה ביותר בתקשורת - את המסר. משולש של שלושת ה-M - media, message, mind - כל דיון אשר יעסוק בחלופה לפרדיגמה הזאת הוא יפה כדיון, ותו לא.

כאשר מדובר בתקשורת מול העיתונות המקוונת - ההשלמה שני פנים לה. אחד- שיש להשלים עם העובדה שהעיתונות האינטרנטית היא המדיה העכשווית החשובה ביותר, מתוך היותה תקשורת המונים במלוא מובנו של מונח זה. יחד עם זאת, יש עוד פן ל"השלמה" והוא להשלים את מה שכל אחד מענפי המדיה האחרים יכול לתת, ולו למיעוטים שונים בקרבנו, וזה אמור גם לגבי העיתונות הכתובה. עדיין יש לה מקום.

אשר לשידור הציבורי, יש עוד משהו שחסר לו - בקרה ציבורית רחבה ועניינית. אומנם יש מוסדות כמו ועד מנהל, מליאה וועדות, אך אלה, למעט חריגים מהם, עסקו יותר בפוליטיקה בייצוג אלה ששלחו אותם לגופים אלה ולא בשירות הציבור. אך גם אם בעקבות הרפורמה שתבוא עלינו - לטובה, נקווה - מן הראוי שתהיה מסגרת רפלקטיבית בחוץ אשר תדון ותביע דעתה על השידורים.

אפילו בתקופת "קול ירושלים", אומנם בחברה מצומצמת ואינטימית יותר היו אסיפות מאזינים, ככה גם בתקופת "קול ישראל". בתקופתי כדובר הרשות היו גם ימי עיון של השדרים ופרסמנו את הדיונים. מאוחר יותר, בשנות ה-80, הקימונו את מועדון שדרי הטלוויזיה בשיתוף מכון ואן ליר, שהיווה במה מעולה לקבלת משובים רפלקטיביים. אחר-כך נעשה ניסיון להקים החוג למדיה ולחברה בשיתוף משכנות שאננים. אחר-כך נותרה העין השביעית בדפוס וגם היא נעצמה ופתחה אותה כעין מקוונת. גם במכון הזה שבו נפגשנו במסגרת הסדנה היו ימי עיון בנושאים אלה והם פסקו.

מכאן, שהצָעָתי באותו מעמד הייתה שאם יש מקום לדון הן במעמד והן בסיבות - זה יכול להיות במידה רבה במסגרת פנים-עיתונאית. משום כך, דווקא המפגש הזה כאן, מהווה לעניות דעתי תשובה לשתי בעיות. שתיהן אופרטיביות. הבעיה הראשונה הייתה איך לתת ביטוי לפועלו של אדם שהכניס לזירת השידור הציבורי את האקטואליה - על כל היבטיה - חגי פינסקר. הבעיה השנייה היא היכן ניתן לפקוח עין רביעית, או שביעית או כל עין, על מה שאנו העיתונאים עושים. כהערת ביניים: ה"עין השביעית", גם כשהיא מקוונת, עושה עבודה טובה. אפשר לשפר קצת את העיצוב. אבל אפשר גם לחיות איתו, שכן התכנים - התכנים הם מעניינים. מה שחסר הן תגובות של אנשי מקצוע שמעוניינים בכך. אשר לאכסניה הרפלקטיבית - התשובה והמקום - אחד. כאן במכון הזה, בשיתוף רשות השידור והעיתונאים עצמם, בעוד אנו מחפשים קתדרות בחוץ, המשקפיים הם על אפינו ועל משקל שירו של ח.נ. ביאליק אמרתי: יש לנו גן, תהיה לנו באר-באר חגי (במתחם קול ישראל) ודלי שנביא - מה שנותר הוא לשאוב. אבל, גם מסגרת אחרת, כמו אגודת העיתונאים בירושלים בשיתוף רשות השידור, יכולה להתקבל על הדעת כל עוד היא, כגוף בלתי תלוי, תעקוב אחר הנעשה, הנשמע והנצפה בשידור הציבורי.

נ.ב.

למפגש הבאתי איתי מצלמה דיגיטלית וצילמתי חלק מן הדיון. לצערי, שכחתי אותה ועקבותיה נעלמו. אולם הנקודה שאני מבקש לציין בסיום כאן היא אחרת: גם אם הצילום אבד, אפשר להביא את המסר בצורה אחרת. הא-ראיה - הבאתי אותו. הוא החשוב. המצלמה היא אמצעי - מדיום...

בשובי משליחות בארה"ב ככתב וכנציג הרשות ב-1968, בצומת שבה נפרדו הרדיו והטלוויזיה במסגרת הרשות, הזמין אותי ירון לונדון לתת סקירה על מקומו של הרדיו בעידן הטלוויזיה. אין לי ספק שלונדון לא ציפה לאיזו בשורה אפוקליפטית, כשדר שנמנה עם אלה שנותרו מאחור ברדיו עם הפעלת צוות הקמה של הטלוויזיה. אני משער שהוא רצה לקבל זריקת עידוד, דווקא ממי שנמנה עם חבורת ה"עריקים", מן הרדיו לטלוויזיה ומי שהדיסציפלינה האקדמית שלו היא תקשורת המונים.

אמרתי אז כי הייחודיות של הרדיו היא כזאת שהוא יכול ללוות לא רק את הטלוויזיה, אלא כל מדיום אחר שיקום בעתיד. מכאן שאם לרדיו הייתה בעיה עם הטלוויזיה, אף שהבעיה לא איימה על קיומו, יש לו אותו מעמד מול העיתונות המקוונת. אבל לא זו בלבד שהוא שרד, אלא במידה מסוימת לא נס לחו. אם הפרסומת ב"קול ישראל" היא מדד לרייטינג, הרי שיש בכך תימוכין להנחה זאת. אני לא חושב ש"טבע מרקֶט" ו"פלאפֶל מוסקו" היו משדרים כל-כך הרבה פרסומת אלמלא הייתה להם אינדיקציה שמספר המאזינים לרשתות ב', ג' ו-88 הוא גדול למדי. ראוי לציין הנחת יסוד. בלב הייחודיות של הרדיו היא התופעה הפשוטה - שהוא מדבר, וכל עוד הבריות ידברו, הם גם יאזינו. תכונה שנייה: גם המלל וגם המוזיקה המגוונת הם נייחים מאוד. מכאן שהרדיו מקומו באמצע - שמור. זאת ועוד; הרדיו הוא מרכול אדיר וזול ושופע מוצרים לכל נפש - בעיקר הדברים אמורים לגבי "קול ישראל". ואם זכרוני לא בוגד בי, ציינתי גם את העובדה שכדי להאזין לרדיו לא צריך לדעת קרוא וכתוב, ואילו בטלוויזיה יש לעתים קרובות כתוביות. הטלוויזיה, אף שכוחה ירד, היא עדיין פופולרית.

קשה לעשות השוואות היסטוריות, בייחוד בכל הנוגע למדיה. בשעתו, כאשר קמה הטלוויזיה, ניבאו רבים, ובעיקר כל השלוחות שהיו קשורות לתעשיית הקולנוע, את קץ הסרט, כפי שהכרנו אותו באולמות, בבואנו לסרט כמו רבים אחרים, במפגשים לפני הסרט, בהדים לאחריו בשתיית קפה בחברותא. היו סוציולוגים שהרחיקו לכת וראו בטלוויזיה נסיגה חברתית ופגיעה ביסוד הדמוקרטי - ההתכנסות הציבורית והשיג והשיח. כוכבי הקולנוע עזרו להם בכך, שכן הם חששו שמטה לחמם הולך ונשבר. הם התבדו. הסרט חי וקיים מאוד.

ב-8.9.10 הביאה "העין השביעית" המקוונת רשימה שכתב אדם ברוך בידיעות אחרונות ב-5.1.1973 בשם "קשר עין" ואותה סיים ככה: "אמנם, אומרי ההן אינם הנושא שלנו היום, אך כשנזכרים בטלוויזיה הישראלית (הדגשה שלי - צ.ג.) עולה מיד דמותם. במובן מסוים אני שמח בלהקה זו. היא מבטיחה אריכות ימים לעיתונות הישראלית. את העבודה הרצינית עושים עיתונאים שונים בעיתונים שונים ולכן הציבור קונה וימשיך לקנות עיתונים. כשהטלוויזיה תתחיל בעוד חמש-עשרה שנה, להערכתי, 'לעשות את העבודה' היא תהווה איום ממשי לעיתונות, ואז נרוץ כולנו לטלוויזיה, כי לא יהיה לאן ללכת".

הוא טעה בכמה וכמה דברים, אבל זה טבעי לאדם כאדם ברוך-כישרונות שהיה קטגורי, הוליסטי, בוטה בכל הנושאים שטיפל. שחור ולבן היו הצבעים שלו. ראשית הוא נזכר בחטאי טלוויזיה כאילו שמדובר היה לפני עידן ועידנים. בעת שברוך כתב שורות אלה הטלוויזיה הייתה בת ארבע. היא נולדה "מחוץ לרחם" תוך ניתוקה מן הרשות בשל סיבות פוליטיות פרסונאליות, תוך מתח ומאבק בין עובדי הרשות וצוות ההקמה, ואילוצה לצאת לאוויר בלתי מוכנה. בכל זאת, תשעה חודשים לאחר אותו מאמר של אדם ברוך, בשבת האחרונה לפני 37 שנים, אותה טלוויזיה סיקרה את מלחמת יום הכיפורים, מן הרגע הראשון, כשהמתגייסים רצו עם הטליתות, כאשר הצוותים כבר פעלו בירושלים והיו בדרכם אל הצפון והדרום, דרך כל התהפוכות במלחמה, בכל הזירות והחזיתות ועד לניצחון. זאת, בצורה ובתכנים שלא היו מביישים טלוויזיות וותיקות ועשירות. במה שהראינו אז לא היו לנו שותפים. במה שלא הראינו - היו לנו ועוד איך. אבל זה לא היה תלוי במדיום עצמו. הרבה מאוד חומרים צונזרו או נחתכו על-ידי ביטחון שדה, על-פי הסכם (הסכם שבשלב מאוחר יותר ויתרנו עליו) שאיפשר לנו בטלוויזיה ללוות את המערכה מקרוב, ככל שהצוותים שלנו בתושייתם הצליחו להגיע וככל שניתן היה לשלוף את הדיווחים שלהם ולדחוף אותם למערכת, גם בצמוד לרגלי פצועים וארונות חללים. חרף כל המגבלות הקשות האלה, ידעו אנשיה בכל הרבדים להתמודד איתם בתושייה, באומץ, במסירות, בלא לאות ובהקרבה. היא זכתה לשבחים יוצאים מן הכלל מכל הציבור ואלה באו לידי ביטוי בטלפונים, במכתבים בעיתונות הן על-ידי העיתונאים והן על-ידי קוראים במכתבים למערכות העיתונים.

חודשיים לאחר מכן, בבחירות שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973, שוב הוכיחה הטלוויזיה הצעירה שחרף היעדר ניסיון קודם, שכן גם מלחמת יום הכיפורים וגם הבחירות היו הראשונות מסוגן בטלוויזיה בארץ, היא הצליחה במשימה מעל ומעבר למשוער ולמשאבים שעמדו לרשותה. אלא שלהשמיץ את הטלוויזיה זה היה באופנה ואדם ברוך, עם כל כישרונו, כישוריו, ייחודיותו והיותו אופוזיציונר מתמיד, לפחות בעניין השמצת הטלוויזיה הרגיש חמימות להיות "בפנים" - בין המשמיצים. קנאה זאת של העיתונות הכתובה בעיתונות האלקטרונית מלווה את האחרונה עד עצם היום הזה. וגם הסיום של ברוך: "אין לאן ללכת", הוכיח עצמו כנבואת שווא. גם הטלוויזיה, גם הסרט, ואפילו העיתונות הכתובה, הליידי היהירה הזאת שמנסה ללבוש ביקיני כדי להיות מושכת, יש לה עתיד אם תמלא את הנייר הרב שלה בתכנים אחרים. אשר לרדיו - הוא כמו אותו הצב בסרטי ההנפשה במרוץ עם באגס באני. יש לו עתיד וגם עבר שממנו נבנה העתיד.

כאמור, הסדנה שנערכה במכון לקומוניקציה הוקדשה לזכרו של חגי פינסקר, האיש שהיה חלוץ האקטואליה המודרנית בישראל ואשר בשנות ה-60 של המאה הקודמת הביא לחשיפת בעיות חברתיות, אשר התקשורת בכלל והתקשורת האלקטרונית, אז הרדיו, לא הקדישו להן תשומת לב ראויה. את סיפורו של חגי הביא תלמידו השקדן והנאמן יגאל לוסין, בעצמו שדר שתרם רבות להעלאת נושאים חשובים בחיינו, שהיו זמן רב חבויים מן העין ומוסתרים מן האוזן. לוסין הוא שהביא את התיעוד לפסגות דווקא בעידן הטלוויזיה כאשר כתב וערך את הסדרה המונומנטאלית "עמוד האש".

"חגי פינסקר היה אחד מן הנפילים, אנשי הבראשית של הרדיו, מן הדור של לאה פורת, רות שפירא, אליהו כרמל, מיכאל אוהד, נקדימון רוגל, שמואל אלמוג, צבי גיל, יצחק שמעוני, יורם רונן - כל אותם שמות מופלאים של ימי הרדיו ב'קול ירושלים' של תקופת המנדט וב'קול ישראל' בזמן הזה. גם חגי החל את הקריירה שלו ב'קול ירושלים', ועם קום המדינה עבר ל'קול ישראל': קריין חדשות, שדרן אירועים ממלכתיים, ועורך בכיר של תוכניות תעודה. מפנה חשוב בחייו היה נסיעתו בראשית שנות החמישים ללונדון, שם השתלב בשידור העברי של הבי.בי.סי. בשנת הֶעשור - 1958 - שב ארצה מלא וגדוש רעיונות, שעתידים לשנות עד מהרה את לוח השידורים".

יגאל לוסין הוא לא רק שדר מחונן, הוא מסָפֵר נפלא וסופר ששוקד עכשיו על כתיבת ספר על מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) שנולד ב-1865, בעיירה מז'יבוז', פלך פודוליה, כיום אוקראינה. הוא היה סופר והוגה דעות עברי יליד פודוליה, אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". על שמו נקרא מושב שדות מיכה שבחבל עדולם (מתוך "ויקיפדיה"). בהסתמך על ספרו הקודם של לוסין - "היינה" - שזכה להדים רבים בארץ ובחוץ, יש להניח שנזכה גם הפעם לספר תיעודי שנקרא כסיפורת במיטבה. גם על חגי סיפר יגאל באותו סגנון ציורי.

בחצר "קול ישראל", ברחוב הלני המלכה, נהגנו לשבת על מעקה האבן מול הבאר, ושמענו מפי חגי על נפלאות הבי.בי.סי. הוא אהב לחזור ולצטט את הסיסמה של הבי.בי.סי to inform, educate and entertain [ליָדֵע, לחנך ולבָדֵר], וסיפר על תוכניות פופולריות, כמו "פנוראמה", this is your problem "זאת בעייתך", any question "יש שאלות" - ותכנן להעלות כמותן גם אצלנו. אמר ועשה. התוכנית הראשונה הייתה "זאת בעייתך". לראשונה עסק "קול ישראל" בנושאים כואבים של החברה הישראלית, בבעיות הקיום של זקנים, של עניים, של משפחות מרובות ילדים, של זוגות צעירים, של נרקומנים וגם של זונות. נדמה לי שבימינו אפשר היה להציע רק הנושא האחרון לערוץ מסחרי כלשהו.

אנקדוטה מעניינת ומשמעותית כאחד, הזכיר לוסין בדבריו מאז בעניין מהדורת-החדשות של הערב: פינסקר כינס את מיטב השדרים של הרדיו ואמר כי הזמן בשל ליצור "שואו" של חדשות: לשלב חדשות עם ראיונות ועם פרשנות, ולגוון עם קולות מן השטח. הוא כינה את הרך הנולד בשם הזמני "המהדורה המשולבת", אבל הרך הזה חי רק פעם אחת. שעה קלה אחרי השידור הניסיוני הודיע לנו המנהל, חנוך גיבתון, כי לא יהיה המשך למהדורה הזאת המשולבת. מסתבר שהשידור פגע בהרגלי ההאזנה של רבים וטובים, ובראשם ראש הממשלה דוד בן-גוריון. הוא דרש להודיע לגיבתון כי עליו לשוב למתכונת הישנה: חדשות לחוד ויומן לחוד. מה לעשות, הוא היה בעל הבית - וכל הניסיונות לשכנע אותו כי המהדורה המשולבת היא הדבר הנכון לעשותו - עלו בתוהו. רק אחרי מלחמת ששת הימים הצליח חגי להגשים את חזון "המהדורה המשולבת" בתוכניות "הבוקר הזה", "בחצי היום" ו"היום הזה". ביום מותו - ביום ג' בשבט תשס"ז, 22 בינואר 2007, הודיעה אסתי פרז בתוכנית "בחצי היום": "הלילה מת בירושלים חגי פינסקר, האיש שהמציא את המהדורה הזאת".

אני מביא את סקירתו של לוסין באריכות-מה, לא רק משום שמורשת של ענף בתקשורת אם היא טובה - היא גם שורדת ומתפתחת, אלא היא המפתח לתוכן השידורים והעומדים מאחוריהם, בעיקר בשידור הציבורי, שלדידי הוא כאמור הליבה של כל הנשוא. וככה אמר יגאל לוסין: "סוד הצלחתו של חגי היה בכישרונו לבחור אנשי מקצוע טובים ביותר. כך העמיד דור חדש של שדרים צעירים, שלימים פרשו כנפיים ומילאו תפקידי-מפתח ברדיו ובטלוויזיה, ויש גם שיצאו מן הרדיו אל העיתונות המודפסת, אל האקדמיה ואפילו אל הפוליטיקה. אזכיר כאן את חיים יבין וירון לונדון, דן שילון ויעקב אחימאיר, ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון, דליה יאירי ויוסי שריד, דן לאור, חיים גיל, מיכה שגריר, רון בן ישי, שלום קיטל... כמעט כל מה שאני יודע על מקצוע השידור, בעיקר על חוכמת השידור - ממנו למדתי".