בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את בקשתו של מוחמד בכרי, במאי הסרט השיקרי והשערורייתי "ג'נין, ג'נין", למחוק על הסף תביעת לשון הרע שהוגשה נגדו על-ידי 5 חיילי מילואים, ששירתו בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן".
כזכור, בחודש פברואר 2003, הגישו 5 חיילים שלחמו בקרב בג'נין, תביעת דיבה בסך 2.53 מיליון ש"ח נגד בכרי ונגד הסינמטקים שהקרינו אותו, בטענה שהסרט אינו דוקומנטרי, והקטעים המוצגים בו מהווים לשון הרע נגדם ונגד כלל חיילי צה"ל, באשר הם מייחסים לחיילים הלוחמים ביצוע של פשעי מלחמה חמורים במחנה הפליטים בג'נין.
בתביעה, שהוגשה על-ידי עו"ד אמיר טיטונוביץ, נטען כי "הסרט מתחזה להיות סרט תיעודי, שמציג כביכול עדויות ועובדות", אולם סצינות רבות המתוארות בו - לא היו ולא נבראו.
בסרט יוחסו לחיילים שהשתתפו במבצע "חומת מגן", פשעי מלחמה נוראיים, כדוגמת דריסה מכוונת באמצעות טנק, של פלשתינים כפותים ששכבו על הקרקע; רצח של חסרי ישע חפים מפשע לכאורה; ריצוץ גולגלות של ילדים; רצח של נשים וילדים; הריסה של בתים על יושביהם וכו'.
בכרי: בלשון הרע על ציבור אין עילת תביעה
בבקשה טען בכרי, באמצעות עורכי הדין אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, כי מאחר שבסרט "ג'נין, ג'נין" לא זוהה חייל כלשהו בשמו, אלא דובר באופן כללי על חיילי צה"ל, הרי שמכוח חוק איסור לשון הרע, לא ניתן כלל להגיש תביעה, משום שסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית...".
התובעים טענו מנגד, כי דברי לשון הרע שבסרט מכוונים לכל אחד מהם, שכן מכריו ובני משפחתו יודעים שהשתתף כלוחם במבצע, ושמותיהם התפרסמו באמצעי התקשורת שערכו ראיונות בעקבות הקרנתו של הסרט.
ביהמ"ש: אין מדובר כאן בלשון הרע על ציבור
השופט אילן ש. שילה דחה את טענותיו של בכרי וציין כי "אחדים מהתיאורים בסרט מדברים על חייל יחיד שעשה מעשה (כגון אותו חייל שירה באדם זקן לאחר שזה אמר לו שלא יוכל לקום), ותיאורים אחרים עוסקים בחיילים כקבוצה (כגון 'ירו בו כשידיו מורמות')", ולכן נופלת הטענה שמדובר לכל היותר בלשון הרע על ציבור.
ההלכה המרכזית בעניינו של סעיף 4 לחוק, קבע השופט שילה, נקבעה בסוף שנות ה-70' (ע"א 698/77), ולפיה במקום שבו אפשר לייחס את אותה לשון הרע ליחידי הקבוצה, אזי יש לחברי הקבוצה עילת תביעה אישית.
הוא אף ציין החלטה של בית משפט השלום בירושלים מהשנים האחרונות, שדחה את בקשתו של פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית, למחוק על הסף תביעת דיבה שהגישו נגדו שניים מתושבי בית-אל, שהתנדבו לשירות מילואים פעיל ביחידת סיור באזור יהודה ושומרון. התביעה נסבה סביב דברים שאמר צימרמן לעיתון, לפיהם: "חיילים שמתנדבים במיוחד לשירות בשטחים נתפסים כגיבורים כשבעצם ניתן להקביל את רוח ההתנדבות הזאת לרוח ההתנדבות של גרמני שהתנדב לשירות באס.אס.".
הערעור על ההחלטה הגיע עד לעליון, שקבע כי "יש לבחון האם הפגיעה הנטענת בתובענה זו נעשתה כלפי 'ציבור' שהיחידים המרכיבים אותו אינם ניתנים לזיהוי. אם כן, כי אז הפגיעה - באם תוכח - כוונה לגוף גדול של אנשים בלתי מזוהים ואינה בת-תביעה, או שמא מדובר ב'ציבור' המורכב מיחידים אשר נוכח אופיו והיקפו ראוי לראות כל אחד מהנמנים עליו כיחיד הנפגע מלשון הרע. אם כך הדבר, שוב אין מדובר בפגיעה ב'ציבור' אלא בפגיעה ביחידים המרכיבים אותו ציבור, ובנסיבות כאלה עשויה להיות לכל אחד מהם עילת תביעה על הפרת איסור לשון הרע, כשם שזו היתה עומדת אילו כוונה לשון הרע במישרין אל אותו יחיד".
יש להיזהר ממחיקת תביעות במיוחד במקרים חמורים של לשון הרע
בהחלטתו, הדגיש שילה את חומרתה של עוולת לשון הרע, שבכרי הוציא לכאורה בסרטו על חיילי צה"ל, וקבע כי הסרט "מכיל תיאורים רבים של התנהגות חיילים כלפי תושבים פלשתינים, שהן לכל הדעות מעשים שלא ייעשו, העולים לכאורה כדי פשעי מלחמה".
השופט קיבל את טענותיו של עו"ד טיטונוביץ, שלפיהן אין מקום ללמוד מפסקי הדין שניתנו בסוגיה זו בארה"ב, והסתמך דווקא על החלטות, שניתנו על-ידי בתי המשפט בישראל.
השופט הדגיש את הזהירות הרבה, בה על בית המשפט לנקוט בבואו למחוק על הסף תביעה, וקבע כי הזהירות גדולה עוד יותר במקרה כמו זה שלפניו, שבו לשון הרע שבכרי הוציא לכאורה, אופן הוצאתה ודרך פרסומה, חמורים לא פחות מאלה שהיו בפני בתי המשפט בישראל בפרשות קודמות, ובוודאי מאלה שנידונו בפסקי הדין האמריקנים, אליהם הפנו עורכי הדין פלדמן וספרד.
השופט ציין גם, כי אותו הדין חל בנוגע לאפשרות שהתובעים יזוהו בציבור כמי שהשתתפו במבצע "חומת מגן" ועשו מעשה מאלה שהסרט מייחס לחיילים. לפיכך, דחה השופט שילה את הבקשה וקבע, כי יש לברר את התביעה כסדרה.
בג"צ קבע: הסרט שיקרי - אך חוסה תחת 'חופש הביטוי'
כזכור, בחודש נובמבר שעבר החליטו 3 שופטי בג"צ, דורנר, פרוקצ'יה וגרוניס, להתיר את הקרנתו המסחרית של הסרט, לאחר שקבעו פה-אחד, כי החלטת המועצה לביקורת סרטים פוגעת מעבר לדרוש בחופש הביטוי, ערך יסוד המעוגן כיום בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו [ראו קישור].
עוד נקבע, כי גם אם הסרט שיקרי ומסולף ופוגע קשות ברגשות הציבור הישראלי - אחת הסיבות שבעטיין פסלה המועצה את הקרנתו, הרי שאין בכך כדי לפסול את הסרט. מרגע שהיה זה אחד משיקוליה העיקריים של המועצה, הרי שהיא חרגה מתחום סמכותה בהחלטתה.
המדינה ומשפחות החללים ביקשו מבג"צ לקיים דיון נוסף בפסיקה, בהרכב מורחב של שופטים. אלה טענו, בין היתר, כי השופטת דורנר, בניגוד לשופטת פרוקצ'יה, לא בחנה את גבולות חופש הביטוי בעיתות משבר לאומי או בעיתות חירום, אלא בחנה את סוגיית חופש הביטוי, כאילו מדינת ישראל נמצאת במצב שיגרה.
כן נטען, כי פסיקת בג"צ נוגדת פסיקה קודמת משנת 78', שם אושרה החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות, לפסול סרט תיעודי, בנימוק שמדובר בסרט שיקרי ובלתי מאוזן, המבזה את ישראל, מחליש את מעמדה בעולם ועלול להסית לאלימות.
ת.א. 1255/03 עופר בן-נתן ואח' נ' מוחמד בכרי
