בג"צ 10017/09 קרן דולב לצדק רפואי נגד ממשלת ישראל (20.5.2010) <br>

פסק הדין ניתן על-רקע קשיים שנתעוררו בקליטת ילדים עולים מאתיופיה במסגרות חינוך דתיות בעיר פתח-תקווה. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), קבע כי הזכות לחינוך והזכות לשוויון בחינוך מהוות זכויות חוקתיות בהשתלבותן בזכות לכבוד האדם ולכבוד הילד. בית המשפט הבהיר כי זכות ההורים להקנות לילדיהם חינוך ייחודי אינה מקהה מחובת מוסדות החינוך הייחודיים לכבד את עקרונות היסוד של השיטה, ובכללם חובת שוויון ואיסור הפליה בחינוך. במצבים קיצוניים, שבהם החלת השוויון בחינוך עשויה לגרור פגיעה אנושה בחינוך הייחודי, באופן שיירד לשורש הווייתו, עשויים להידרש איזון ופישור, תוך הגבלת היקף ההגנה הניתנת לכל אחד מן הערכים. בית המשפט פסק, כי על-פי הדין הקיים כיום נתונים בידי משרד החינוך והרשות המקומית כלים מספקים להתמודד עם תופעת ההפליה בחינוך: משרד החינוך מוסמך לבטל את רישיונו של מוסד הנוקט במדיניות מפלה בניגוד לדין ובניגוד לתנאי רישיונו; כן מוסמך משרד החינוך להוציא צו סגירה כנגד מוסד מפלה; בנוסף, משרד החינוך וכן הרשות המקומית מוסמכים להפחית, עד כדי שלילה מוחלטת, תקציבים המועברים למוסדות חינוך הנוקטים במדיניות מפלה. סמכויות אלה הן סמכויות שבשיקול דעת, אולם בנסיבות בהן כל האמצעים המתונים שהופעלו להסרת הפליה אסורה בחינוך לא הועילו, עשויה סמכותן של הרשויות לחייבן להפעיל סמכויות אלה. בית המשפט הדגיש כי הנסיבות העובדתיות שנפרשו בפניו מצביעות בבירור על הפרה עמוקה של הזכות לשוויון בחינוך, אשר אינה יכולה להתקיים במערכת חינוך מדינתית הבנויה על אדני שוויון הזדמנויות מלא לכל תלמיד. השופטים מלצר הצטרף לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה והדגיש כי על הרשויות לפתח הסדרי פיקוח על-מנת למנוע הפליה מלכתחילה ולגלותה מבעוד מועד. השופט רובינשטיין הצטרף אף הוא וציין כי הכל מחויבים לדבוק בערכיה החוקתיים הבסיסיים של המדינה, ולפעול כדרישת החוק, וכי על פיקוח הרשויות להיעשות בעוצמה רבה, הן על-מנת שכספי ציבור לא יגיעו למוסדות שבהם נקוטה הפליה, והן על-מנת להילחם בתופעה זו באופן אקטיבי. (הרכב: פרוקצ'יה, רובינשטיין, מלצר)

עתירה לביטול פסקי דינם של בתי הדין הרבניים שדנו בחלוקת רכוש בין בני זוג שהתגרשו. במרכז העתירה עמדה החלטתו של בית הדין הרבני האזורי לפיה חזקת השיתוף אינה חלה על דירת המגורים של בני הזוג, אשר נרכשה לאחר נישואיהם, ולכן היא שייכת למשיב בלבד ולעותרת אין כל זכות בה. כן סבר בית הדין כי יש להחיל את חזקת השיתוף בהתאם לתפיסות ולנורמות המשפטיות ששררו בתקופה בה נרכשה הדירה. פסק הדין אושר על-ידי בית הדין הרבני הגדול. השופטת ע' ארבל מצאה כי יש לקבל את העתירה ולהורות על חלוקת דירת המגורים באופן שווה בין בני הזוג. נקבע כי בית הדין הרבני לא יישם את הלכת השיתוף בהתאם להלכות הרבות של בית המשפט העליון אשר פיתחו אותה, במיוחד בנוגע להחלתה על דירת מגורים. השופטת ארבל קבעה כי לא הוכח בשום צורה כי הדירה נרכשה אך ורק ממקורותיו של המשיב ללא השתתפותה של העותרת, וכן דחתה את סברתו של בית הדין כי יש להחיל את חזקת השיתוף בהתאם לתפיסות החברתיות של אותה תקופה. (הרכב: ריבלין, ארבל, מלצר)

בית המשפט הכריז על בטלות החלטת ממשלה אשר אישרה מינויו של מועמד לתפקיד מנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה לתקופת ניסיון בת 6 חודשים, בניגוד לעמדת ועדת המינויים בעניין. נקבע כי ככלל, מינוי מנכ"ל משרד ממשלתי מחייב קבלת חוות דעתה של ועדת מינויים, הפועלת בהתאם לאמות המידה המוכתבות לה על-ידי הממשלה, ולפיהן, למעט במקרים חריגים, נדרש מועמד לעמוד בכשירויות סף הכוללות תואר אקדמי וניסיון ניהולי בכיר. ועדת המינויים במקרה זה עמדה על כך שנוכח זיקתו הפוליטית של המועמד, יש לבחון בזהירות את התאמתו לתפקיד, ובסיכומו של דבר, הוועדה מצאה כי המועמד נעדר ניסיון ניהולי מספק לצורך ביצוע התפקיד. חרף עמדתה של הוועדה, אימצה הממשלה את הצעת השר למנות את המועמד למנכ"ל משרדו. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), קבע כי בסטייתה מהמלצת הוועדה המקצועית בלא טעם המצדיק זאת, נהגה הממשלה בחוסר סבירות קיצוני. נפסק, כי תקופת ניסיון זמנית אינה יכולה לרפא פגם של היעדר ניסיון ניהולי. כן הובהר, כי קיומה של זיקה פוליטית בולטת בין המועמד לשר מחייבת הקפדת-יתר בבדיקת תנאי כשירותו המקצועית, כדי להבטיח שהזיקה הפוליטית אינה מאפילה על חוסר התאמה תפקודית. בית המשפט הדגיש, כי רמתו ותפקודו של השירות הציבורי הינם אבני יסוד בחיי הפרט והכלל במדינה, וכי אלה מותנים לא רק באיכותם המוסרית והערכית של עובדי הציבור, אלא גם ברמתם המקצועית. (הרכב: פרוקצ'יה, ג'ובראן, עמית)

בפרשה זו דן בית המשפט בעתירה לאפשר לפלשתינים תנועה חופשית בכביש 443, אשר שימש את תושבי האזור הפלשתיניים כציר תנועה מרכזי עד שנסגר לתנועת פלשתינים בשנת 2002, עקב אירועים ביטחוניים שאירעו לאורכו במהלך האינתיפאדה השנייה. השאלה הראשונה שנבחנה על-ידי בית המשפט (השופט ע' פוגלמן) היא שאלת סמכותו של המפקד הצבאי להתקין את הצו האוסר על תנועת הפלשתינים בכביש. בית המשפט מצא כי עם סגירת הכביש לכלי רכב של פלשתינים, והפיכתו ל"דרך שירות" פנימית לשימוש תושבי ישראל, אין מדובר עוד בכביש המשרת את טובתה של האוכלוסיה המקומית, ולכן מדובר בהסדר החורג מסמכותו של המפקד הצבאי לפי דיני התפיסה הלוחמתית, ודינו להתבטל. גם במישור שיקול הדעת שבו נקט המפקד הצבאי בהפעלת סמכות, נמצא כי ההסדר שננקט על-ידי המפקד הצבאי אינו יכול לעמוד משום שהוא אינו מידתי. הנשיאה ד' ביניש הצטרפה לחוות דעתו של השופט פוגלמן. בדעת מיעוט, חלק השופט א' א' לוי על הקביעה כי המפקד הצבאי חרג מסמכותו כשקבע את הסדר התנועה בכביש והכיר בסמכותו העקרונית של המפקד הצבאי לסגור לתנועה צירים מטעמי ביטחון. במישור הפעלת שיקול הדעת, הסכים השופט לוי עם עמדתו של השופט פוגלמן כי המפקד הצבאי יכול היה לבחון אמצעי פוגעני פחות. עם זאת, השופט לוי לא מצא להצטרף לדעת הרוב כי דין ההסדר להתבטל, והעדיף לאפשר למערכת הביטחון לגבש הסדר מקל לפי שיקול דעתה. (הרכב: ביניש, לוי, פוגלמן)

איסור על קיומה של הפליה עדתית בהפעלתו של בית-הספר לבנות בעמנואל. בית המשפט (השופט א' א' לוי) קבע כי ההפרדה בבית הספר אינה מבוססת, כטענת המשיבים, על בסיס הבדלים בהשתייכות הדתית, כי אם על בסיס עדתי פסול. משלא קוים פסק הדין המרכזי, ובמסגרת הליכי ביזיון בית משפט, בית המשפט העליון הורה - לאחר מספר ניסיונות להחיל את פסק הדין - על מאסרם של ההורים שיסרבו לשלוח את בנותיהם לבית הספר. (הרכב: לוי, ארבל, מלצר)