ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נגד חברת ברוקרטוב (1.7.2010)

בפסק הדין נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט. בית המשפט דן בשאלת סמכותו להורות לצד שלישי לסייע באיתור נתבע פוטנציאלי, שנטען לגביו כי פרסם הודעות מוציאות דיבה, על-ידי חשיפת פרטים אודות זהותו. כמו-כן נדונה שאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת, המקדמת את חופש הביטוי ואת השמירה על הפרטיות, לבין הזכות לשם טוב, המוגנת במסגרת עוולת לשון הרע. דעת רוב השופטים (המשנה לנשיאה א' ריבלין בהסכמת השופט א' א' לוי) הייתה כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה על חשיפת זהותו של גולש אנונימי באינטרנט, וכי אין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית". הזכות לאנונימיות היא בעלת מעמד חוקתי, ובהיעדר הסדר חקיקתי המאפשר פגיעה בה - ברירת המחדל היא שאין אפשרות ליתן סעד של חשיפה. הודגש כי הסעד המבוקש הוא חריג - ניסיון לרתום בהליך מקדמי את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול בלתי ידוע, כדי שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. הליך זה אינו טריוויאלי ומחייב הסדרה חקיקתית. השופט א' רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי בשנים האחרונות הכירו בתי משפט בישראל בקיומה של עילת תביעה, המאפשרת לחייב ספקית למסור את זהות בעליהן של כתובות IP, וזאת על-אף שאין בחוק החרות עילה כזו. על כן סבר הוא שמן הראוי היה להותיר בידי בית המשפט סמכות שבשיקול דעת להורות על חשיפת זהותו של מעוול אנונימי, מקום בו הראה תובע שבידיו עילת תביעה טובה נגד אותו גולש. (הרכב: ריבלין, לוי, רובינשטיין)

בפסק הדין (הנשיאה ביניש) נדחה ערעורו של השוטר שחר מזרחי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שהרשיעו בביצוע עבירת הריגה, לאחר שירה מטווח קצר ביותר לעבר ראשו של מחמוד גנאיים ז"ל, שפרץ לרכב בפרדס חנה וניסה להימלט ממקום האירוע. בהסתמך על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, דחה בית המשפט העליון את טענת ההגנה העצמית שהעלה מזרחי. זאת, לאחר שנקבע כי מזרחי לא חש בסכנה אמיתית לחייו והירי במנוח נבע מתוך רצונו של מזרחי למנוע את הימלטות המנוח מזירת האירוע; וכי גם אם מזרחי חש בסכנה לחייו מצידו של המנוח, האמצעי שנקט למניעת הסכנה היה אמצעי קיצוני ובלתי-סביר. בכל הנוגע לעונש שהוטל על מזרחי, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה על קולת העונש והחמירו מ-15 חודשי מאסר בפועל ל-30 חודשי מאסר בפועל. בפסק דינו עמד בית המשפט העליון על הקושי הטמון באיזון בין שיקולי הגמול וההרתעה והצורך לכבד קדושת חיי אדם אל מול השיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של מזרחי והרקע למעשהו. בפסק הדין הודגש כי גם שוטרים, העוסקים במלאכת אכיפת החוק ונאלצים להתמודד עם מצבים קשים, כפופים להוראות החוק. על כן בבואם לאכוף את החוק עליהם לעשות כן תוך שימוש באמצעים שהחוק מעניק להם. (הרכב: ביניש, גרוניס, נאור)

בית המשפט (המשנה לנשיאה א' ריבלין) הורה על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל, בעניין הרשעתם של העותרים - ישראל פרי והארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי - בעבירה של "גניבה בידי מורשה". נקבע כי שאלת ההבחנה בין עבירת הגניבה (על נגזרותיה) לבין עבירת קבלת הדבר במרמה טרם זכתה לליבון והכרעה ממצים. בית המשפט עמד על מספר קשיים פרשניים שטרם ניתן להם מענה בפסיקה, אשר צירופם מחייב קיומו של דיון נוסף. הרשעתם של העותרים בעבירה של קבלת דבר במרמה ובעבירות על דיני הביטוח אושרה.

פסק דין העוסק בסוגיית החיסיון בפני הפללה עצמית. בפסק הדין קבע השופט י' דנציגר כי משטרת ישראל אינה רשאית לעיין בהודאותיהם של עובדי רכבת ישראל שנמסרו לפני ועדות הבדיקה הפנימיות של הרכבת נוכח זכות העובדים להליך הוגן. העובדים הסתמכו על הבטחת הרכבת לשמירת סודיות ומסרו הודאותיהם מבלי שלוו בייצוג משפטי. בנוסף, נקבע כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית חלה כבר בשלב החקירה ולכן ניתן למנוע מסירת מסמכים לעיון המשטרה עוד לפני הגשת כתב האישום, אם מסירתם פוגעת בזכות להליך הוגן. מנגד קבע השופט א' א' לוי כי דינה של הטענה בדבר הפגיעה בזכות להליך הוגן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב החקירה; וכי הצו שהוצא לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 יועד לרכבת ומשכך לעובדיה אין זכות עמידה לטעון כנגדו. כיוון שהרכבת עצמה הצהירה כי היא מוותרת על החיסיון העומד לה עצמה מפני הפללה עצמית, הרי שיש להעביר את הודאות העובדים לעיון המשטרה. במחלוקת שנפלה בין השופטים גרס השופט א' רובינשטיין כי חובת ההגינות של הרכבת כלפי עובדיה, הנגזרת מהיותה גוף דו מהותי ומעביד בעל מאפיינים ממלכתיים, מחייבת שלא למסור את ההודאות לעיון המשטרה. לכן, יש לאפשר לרכבת לחזור בה מויתורה על החיסיון מפני הפללה עצמית ובכך לאפשר לה למשוך את הודאות עובדיה מכספת בית המשפט. השופט י' דנציגר קבע כי חובת ההגינות של מעביד אינה מוגבלת אך לגופים דו מהותיים ולמעבידים בעלי אופי ממלאכתי. עוד הדגיש השופט י' דנציגר כי כעיקרון אין הוא סבור שניתן לאפשר לבעל דין שוויתר על זכותו מפני הפללה עצמית לחזור בו מויתורו, אך בנסיבות העניין הסכים עם השופט א' רובינשטיין כי יש לאפשר לרכבת ישראל למשוך את הודאות העובדים מכספת בית המשפט. (הרכב: לוי, רובינשטיין, דנציגר)

ברוב דעות זיכה בית המשפט (השופט ח' מלצר), מחמת הספק, פסיכולוג שהורשע בבית המשפט המחוזי (אף זאת ברוב דעות) בביצוע מעשים מגונים בקטין, שבו טיפל. נקבע כי העובדה שבערכאה הדיונית התקיימה דעת מיעוט, התומכת בזיכוי הנאשם, איננה כשלעצמה מצדיקה התערבות יתירה של ערכאת הערעור בהכרעת הדין, הגם שעל בית המשפט לבחון ביתר שאת את טענות ההגנה, נוכח קיומה של דעת המיעוט. ככל שערכאת הערעור מוצאת כי ספק שהעלתה ההגנה באשר לאשמת הנאשם - ואשר אומץ כ"סביר" כל-צרכו על-ידי מי מחברי הערכאה המבררת - אכן איננו ניתן לשלילה, הרי שאין מנוס מזיכויו של הנאשם מן הספק. כך נעשה במקרה דנן ברוב דעות כאמור. (הרכב: פרוקצ'יה, מלצר, אלון)