לשון הרע על ציבור

הוראת החוק שבסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, קובעת:

• לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.

עם חקיקת החוק, הצהיר חבר הכנסת דב יוסף על רצון כי תכלית החוק היא להעניק למיעוטים את "אותה הגנה אשר חיפשו אבותנו בגלות":

• לא זו בלבד שהקורבן הראשון והראשי של לשון הרע על ציבור היה ועודנו לרוב העם היהודי שבגולה; עורכי-דין יהודיים וצירי פרלמנט יהודיים בתפוצות נלחמו במשך דורות על הגנה מעין זו המובטחת בהצעתנו עתה. אפשר לומר שכאן נוצרה מסורת יהודית חילונית, בעלת עמדה אחידה של משפטנים יהודיים בארצות שונות, היכולה לשמש מורה-דרך גם למדינת ישראל. ולא מסורת חילונית בלבד, שהרי כך קוראים אנו בספר "חפץ חיים": "כל שכן אם מבזה את כל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא, כי איסור לשון הרע ... אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל שכן על עיר שלמה בישראל (כלל י, סעיף יב)". על כן - כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי - אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלות..

על-פי המחברים קרמניצר, גנאים ושנור (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005) ), מטרתה של העבירה הפלילית היא להגן על זכויות הפרט. כן לשיטת המחברים, יש יתרון בהגנה על כבוד האדם דרך המסלול הפלילי - להבדיל מן האזרחי שכן - לשיטתם - פיצוי כספי אינו נתפס כתגובה מספקת לפגיעה בכבוד (ועלול להתפרש אף כ"מכירת הכבוד"), ודווקא החלופה הפלילית מדגישה את טיהור השם. עם זאת, לשיטת המחברים, היקף ההגנה על כבוד-האדם במשפט הפלילי הישראלי מצומצם מאד. לשיטת המחברים עבירת לשון הרע על ציבור מגינה על הכבוד המוסרי, החברתי והאנושי של אותו ציבור שלשון הרע מופנית כלפיו.

החוק הישראלי משנת 1965 שלל את האפשרות להגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע על ציבור, בין היתר משום שגם כאשר הדברים נאמרים כעובדה, הם עדיין יתפסו בעיני הציבור כדיעה (לדוגמא: "כל המרוקאים סכינאים", "כל עורכי הדין נוכלים", "כל הערבים טרוריסטים", וכו').


טעם נוסף לשלילת זכות התביעה האזרחית, הוא טעם ה"דילול": בפסיקה האמריקנית הובעה עמדה ולפיה ככל שהקבוצה גדולה יותר, מספרית, כך נתפסים דברי הדיבה אשר מופנים כלפיה כ"מתפזרים על פני הציבור הרחב בכללותו" כך שכל אחד מבני הציבור יקבל אך ורק "גרגיר פצפון של דיבה".

טעם נוסף לסיווגה של "לשון הרע על ציבור" כעבירה פלילית ולא כעוולה נעוץ בגישה קהילתנית הרואה אדם כחלק מבקוצה, או לחלופין, הגישה הקונפליקטואלית למשפט אשר רואה אדם כנציגה של קבוצה מסוימת.

יש לציין כי עם חקיקת החוק נמתחה עליו ביקורת, ולפיה יש להחיל את ההגנה מפני פרסום לשון הרע רק על ציבור המוגדר לפי "לאום, מוצא, דת, עדה או תעסוקה", אולם הממשלה דחתה הצעה זו, ועם זאת, לדעת עו"ד אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע", לא כל "קובץ של יחידים" הוא "ציבור" או "חבר בני אדם", ובכדי שפרסום על כמה יחידים יהווה "לשון הרע על ציבור" צריכים אותם יחידים להתאפיין בשיוך קבוצתי מסוים.

דומה, לא כל שיוך קבוצתי מצדיק את תחולת הגנת "לשון הרע על ציבור" אלא אך ורק שיוך קבוצתי אשר הופלה ונרדף באופן היסטורי - נשים, מיעוטים אתניים או דתיים, בעלי מוגבלויות, מבוגרים, בעלי נטייה מינית שונה, וכו'. עם זאת, על הקטיגוריות להשאר פתוחות, וזאת משום שעם התפתחות העיתים, נוספות קטיגוריות חדשות לקטיגוריות הישנות: קבוצות נרדפות אשר בעבר לא "זכו" להגנת המשפט זוכות לו כיום: אפליה על בסיס גיל לא הייתה מוכרת כזכאית להגנת המשפט בעבר, אולם היא מוכרת ככזו כיום. כך גם אפליה על בסיס נטיה מינית.

על-פי החוק הישראלי, הגשת תביעה פלילית בגין לשון הרע על ציבור דרושה הסכמת היועמ"ש, כאשר הרציונל הינו מניעת פגיעה בחופש הביטוי. נקודת התורפה של דרישה זו היא שימור הגמונית השיח של קבוצות חזקות. ניתן להניח שהיועמ"ש, אשר מייצג את המדינה ואת ההגמוניה השלטת לא יירתם לטובת קבוצות חלשות, קבוצות שאת חירותן היועמ"ש שולל בזרועו כראש התביעה הפלילית.

התחקות אחר ההיסטוריה של עבירת לשון הרע על ציבור מלמדת כי היו פעמים בהיסטוריה שעבירה זו אכן נועדה להגן על הקבוצה ההגמונית: המשפט הגרמני הכיר לראשונה בלשון הרע על ציבור בשנת 1936, וזאת בשל לחצם של הנאצים - במטרה להגן עליהם מפני ביקורת, וזאת תוך שביקורת ארסית מוטחת בקבוצות כגון יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, נכים, מתנגדי משטר, ועוד.

המחברים גנאים, קרמניצר ושנור מציינים את הטעמים שבגינם יש לצדד בקיומה של עבירת לשון הרע על ציבור. בין היתר - לטענת המחברים - הכפשת ציבור גדול והשמצתו עלולות לגרום לאלימות נגד אותה קבוצה. הם מביאים כדוגמה את ההיסטוריה הנאצית, שבה רדיפת היהודים והשמדתם התרחשו בעקבות ההכפשות וההשמצות נגדם. לשיטת המחברים - "ההכפשות יצרו אקלים נוח מאד לרדיפתם, כך שהסכנה הממשית העולה מן ההכפשות היא אלימות נגד הקבוצה. ההכפשות הופכות ל"מילים לוחמות" (Fighting words), או לפחות יוצרות אקלים נוח למעשי אלימות.