סין על הסכין

סין. בינינו, תגידו אתם מה בכלל היה לי לחפש שם. אודה, ארצו של מאו מעודה לא הייתה מחוז כיסופיי, גם לא העזתי לחלום להגיע אליה. אם כבר, אז אתונה. לא צריך לטוס תשע או עשר שעות כדי לחזות באקרופוליס שלה. לבושתי, טרם זכיתי לכך, גם לרומא ולקולוסיאום, שכיית החמדה שלה, עדיין לא הגעתי. אז מה פתאום סין? - שאלה מצוינת! זה קרה, כשמקום העבודה של אשתי, אשר הוציא אותנו לכמה חו"לים קל"ב ביבשת השכנה, שלף את ה"אס" הסיני, כשפיתיון בצידו בצורת החזר בשיעור גבוה מהרגיל. נראה שזה מה ששבה את לב זוגתי. ואני, עבדכם הנאמן? - שאני אסרב? בחיים לא!

בעצם, מראש היה ברור לנו שלכל היותר נזכה לטעימונת מהעוגה הענקית. ממריאים ברביעי בערב ואור לשישי בשבוע שאחרי אנחנו אמורים להיות חזרה בחיקה של אמא מולדת. מה כבר אפשר להספיק בזמן כה קצר במדינה המאוכלסת ביותר בעולם, שבה יש למעלה ממיליארד ורבע תושבים? - אז אפשר, כשמראש נקבע לנו טיול מאורגן בתוככי הבירה בייג'ינג עם זליגה מבורכת לכיוון החומה הסינית האגדית. ונא לא לזלזל בעיר הזאת, ששטחה רבתי כמעט כשטח מדינת ישראל. לגבי מספר תושביה, יש אומרים שהוא כמספר תושבי ארצנו הקטנטונת, אם לא יותר, אבל פחות מאשר בשנגחאי, הגדולה בערי סין.

כן, בייג'ינג. בעבר נהגו לקרוא לה פקין או פקינג וכיום, היא מוכרת כבייג'ינג, היינו "הבירה הצפונית" ויש המקצרים לבייג'ין. כשיוצאים אליה, חובה למחוק על הסף את כל הדעות הקדומות לגביה. בייג'ינג היא כיום בגדול עיר מערבית לכל דבר גם אם לא פג קסם המזרח האקזוטי שלה. בכך ניתן להיווכח כבר בשער הכניסה אליה, נמל התעופה הבינלאומי החדשני שלה. זה לא מקרי. בייג'ינג שינתה מהותית את חזותה לכבוד אולימפיאדת 2008 שנערכה בה ובין המקדשים והפגודות הפכה לעיר של גורדי שחקים עד שלעתים המבקר בה צריך לצבוט את עצמו כדי להיות בטוח שלא הגיע הפעם למנהטן.

בייג'ינג של היום בדרך כלל מסבירת פנים לתייר המערבי, תלוי איזה מזג אוויר תופסים. חודשי יולי-אוגוסט הם חודשי השיא בתיירות אליה, אבל גם החודשים החמים בשנה. כשיצאנו מאוטובוס התיירים שהוליך אותנו מנמל התעופה, חשבנו שנקלענו לסאונה, לא עלינו. ברם, עד מהרה התחוור לנו שדווקא שפר חלקנו. אומנם הקיץ הוא העונה הגשומה בבירה הסינית, אבל פרט לשבר ענן אחד שתפס אותנו בדרך לאוטובוס הצמוד, נהנינו מטיול יבש. גם אם חם שם כעת כמו אצלנו, זה עדיף על החורף המקומי, שבו צונחות הטמפרטורות כדי מינוס 20 מעלות צלזיוס ומטה. בררר...

כבר במלון שלנו, "קוואינמן", שאליו הגענו ללינת-לילה, יכולנו לערוך היכרות עם ה"שילוש" הלא קדוש, המאפיין את המגה-מדינה הזאת - שילוב של מסורת סינית עתיקת יומין עם שרידי המורשת הקומוניסטית ועם פתיחות נועזת כלפי המערב. על עברו המפואר של המלון המרווח, שאיננו כיום בין היקרים בבייג'ינג, למדנו משידור חוזר ונשנה בטלוויזיה שבחדרנו, המראה את ראשי המשטר הקודם בחנוכתו. הקריינות הפומפוזית, המתלווה לכך, מזכירה ימים אחרים שם...

אבל זה בקטנה. פנים שונות מכך הציגה לנו ג'סיקה, המדריכה המקומית שהועמדה לרשותנו. כאן הלך לנו קלף. ג'סיקה, שכמובן יש לה גם שם סיני כשר למהדרין, הייתה גורם משמעותי בהצלחת הטיול שלנו. כל הסידורים הכרוכים בו נעשו על-ידה ביעילות וללא דופי, כולל היותה ה"בנק" שלנו, כשפרטה בקלילות את שטרות הדולר שלנו לשטרות יואן סיני. ג'סיקה, שעם הזמן אימצה מילים שלנו כמו "יאללה" וקדימה, היוותה צוות מנצח עם המדריך הישראלי שלנו, רום עמית. זה, חרף גילו הצעיר, 28, הפך עד מהרה לעמית של כולנו. עדיף כך מאשר מדריך ותיק יותר, יבש כמו צנון.

עם בוקר הוליכו אותנו השניים לתחנה הראשונה, הבלתי נמנעת, במסענו בבייג'ינג - כיכר טיאנאנמן. מי שמגיע לכיכר הזאת, הנחשבת לגדולה בעולם, יכול לומר לעצמו 'ברוך הבא לרפובליקה העממית של סין!' ולהיבלע בין הרבבות, הגודשים את הכיכר. למרות ההמוניות, הכביכול מאיימת הזאת, יש משהו מרגיע בחייכנות של הסינים. לא אכחיש שביניהם הרגשתי יותר בטוח אפילו מאשר בערים מתוירות באירופה, כמו פראג וברצלונה.

הכיכר, שמשמעות שמה שער השלום השמיימי, ראשיתה לפני כשש מאות שנה, בתקופה הקיסרית, אבל לעיקר פרסומה הגיעה בשלהי המאה העשרים ולאו-דווקא בנסיבות מרנינות. ככל שמתרשמים מהמבנים, המקיפים אותה, כולל האנדרטה לגיבורי העם, שאיננה אלא אובליסק גרנית גבוה, תשומת הלב מופנית לדיוקנו של יושב הראש מאו, המתנשא מעל המוזוליאום שלו. כאן הוא ניצב ב-1 באוקטובר 49' והכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין ובעקבות זאת שינה לבלי הכר את הכיכר ההיסטורית הזאת וכאן דוכאה באכזריות ביוני 89' הפגנת הסטודנטים הגדולה שמטרתה הייתה להביא לדמוקרטיה בסין. כיום אין לכך זכר וטקסי החלפת המשמר נראים כפארודיה.

דרומה מהמוזוליאום, בכיוון מצפון לדרום, לפי תורת הפאנג שואי (גם הסינים מאמינים שמצפון תיפתח הרעה), נכנסים אל "העיר האסורה" והנשימה כמעט נעתקת מרוב התפעלות. השמות הפסטורליים, שנושאים ארמונותיה, כמו "היכל ההרמוניה הנשגבת", "ארמון הטוהר השמיימי" ו"ארמון השלווה הארצית", אינם מאפילים על העובדה, שהמתחם העצום והמרשים הזה, שרשרת ארמונות דמויי פגודה, מקום משכנם של קיסרי סין, משושלות צ'ינג ומינג, היה במשך 500 שנה מחוץ לתחום לגבי בני עמם. מאז השתנה שם משהו ואפילו הסרט "הקיסר האחרון" צולם ברובו במתחם זה. אומרים שיש שם 9999 חדרים ועוד חצי חדר, אבל מי סופר.

כאמור, בייג'ינג של שנות האלפיים, היא כרך המתנאה בכל פלאי האדריכלות המודרנית, אבל שום גורד שחקים חדשני לא יוכל להתחרות עם יופיים של ארמונותיה ומקדשיה. כזה הוא "מקדש הלאמה", שהוא אולי יוצא הדופן ביניהם. מדובר במתחם של מקדשים בודהיסטיים שבאחד מהם פסל עץ של בודהה בגובה של 26 מ' שהוכרז בספר השיאים של גינס כגבוה מסוגו בעולם. במקום מתנהל גם כיום פולחן פעיל של סגידה לבודהה והוא טובל בעשן הקטורת שמעלים מאמיניו.

כזה הוא "מקדש השמים" (טיאנטאן) שאליו נהגו הקיסרים להגיע מ"העיר האסורה", להודות לשמים על היבולים ולבקש את חסדיהם לעתיד הקיסרות והעם. המבנה העגלגל והסגלגל הוא למעשה שיאו של פארק יפהפה רוחש פעילות ענפה, כולל ציור אותיות על המדרכות, טאי צ'י ומשחקים שונים ועד ריקודים לאור היום - לאו-דווקא מחולות סיניים עממיים אלא ריקודים מערביים מודרניים של בני גילאים שונים.

כזה הוא "ארמון הקיץ", שלמתחם רחב הידיים שלו, בעיבורה של העיר, היו הקיסרים ומקורביהם באים להתאוורר נוכח אגם קונמינג השליו מלהט עיר המלכות שלהם. כאן, למרגלות הארמון, צועדים בינות ליצירות אמנות מיתולוגיות ב"מסדרון הארוך בעולם", שאורכו כ-700 מטר ולידו מוטלת ספינת-שיש חסרת תוחלת ככלי אין חפץ בו. באחד המבנים שם, על שפת האגם ומול פרחי הלוטוס, עמדה חבורה קטנה ושרה בדבקות תוך כדי התעלמות מהקהל סביבה.

אהבתי כל רגע שם. לעומת זאת, התלהבתי פחות כשרתמו אותנו למכונת השיווק הסינית, שניכר בה שהיא משומנת מעשה אמן. כשהובאנו לבית-מלאכה לעיבוד קלוזונה, היינו עבודות-יד המשלבות ריקועי נחושת וציפוי אמייל ולמקום שבו מייצרים דברי אמנות מאבן הג'אד האקזוטית, זה התקבל על-ידינו בברכה; גם די היה מובן שהובאנו למפעל למשי ומפעל לפנינים, אבל איזה היגיון היה לגרור אותנו למפעל ל...אופטיקה. זה מה שמאפיין את סין? אבל מה כי נלין על כך, כשהקטע המגעיל היה ביום הנעילה של הטיול הנהדר שלנו. גם כעת לא נהיר לי איזה טעם היה לסחוב קבוצת מטיילים מישראל לשלוחה סינית של מפעל ...סכינים ... גרמני. הבנתם את האבסורד?

אינני נוטה להאשים בכך את רום, מדריכנו החביב ומן הסתם - אגב, צמד מילים שצצות אצלו בכמעט כל משפט שני - הוא פועל לפי תכתיב מפעילת הטיול, חברת "אשת טורס". תוך כדי כך יכולנו להיווכח כיצד הסינים הם אשפי שיווק. בכל מפעל, הקורץ לתיירים, יש מרכז מבקרים מצוחצח וממורק עם משווקות נושאות שמות מערביים, שמהללות באנגלית מלוטשת את נפלאות המקום שבו הן מועסקות.

כל זה כאין וכאפס לעומת קללת ה...שווקים. כבר ביום הראשון לטיולנו היו ששאלו את מדריכנו בחוסר סבלנות מה עם הקניות עד שדומה היה שלשם כך עשינו את כל הדרך הארוכה עד סין. רום טרח תחילה לצנן את התלהבותם והסביר שמוטב לא לעוט מיד על כל דוכן. הוא הציע למשש את הדופק ורק בביקורים החוזרים בשווקים מקורים אלה להסתער על היעד. ביקורים חוזרים? שוב ושוב מצאנו עצמנו ביאשיהו, מין שוק מקורה שיש בו הכל מכל ובשוק הפנינה ובשוק המשי. כמויות הבגדים ומוצרי האלקטרוניקה (רובם, מן הסתם, מזויפים) בהם היא בלתי נתפסת, כשבהתמקחויות איתם אין על הסינים. הם מרביצים מחיר מוגזם בלא ניד עפעף, אתה מציע עשירית מהסכום וגם כשנראה שאתה מרוויח, בדרך כלל הסוחרים אינם מפסידים.

בדוכנים ניצבות מוכרות צעירות וחייכניות, רבות מהן יפות ועדינות מראה, שלא רק שהן ממולחות כהוגן, אלא שיש מהן שאינן נרתעות מללפות את זרועות החולפים ליד הטריטוריה שלהן. כשזה קרה גם לי, הסתכלתי ליעלת החן שלפתה את זרועי בלבן שבעיניה הכהות וכשחיוך מעודן על פניי, אמרתי לה בשקט מילה אחת - "פוליס!" בו-ברגע שוחררתי ללא תנאי...

מדריכנו גרר אותנו לשווקים אלה גם כדי לפתור בהם את בעיית ארוחת הצהריים. יהודי כמוני, צמחוני ושומר כשרות גם יחד, יכול היה לרדת שם לא מעט במשקל לו היה הטיול נמשך עוד אי אלה ימים. יום אחד הסתפקתי במנת גלידה גדושה כארוחה המרכזית ביום. מי שאיננו נזהר שם, עלול ליפול בפח. כשמציעים לך "פיש", כמובן מבלי לטרוח לפרט במה עסקינן, ישמרך האל.

בארוחת הבוקר במלון אני ושכמותי נדרשנו למשנה זהירות בגלל ה"מוקשים" שארבו לנו בכל שעל. אגב, האם ידעתם שהסינים כמעט אינם אוכלים גבינות או שזיתים הם שם מצרך נדיר? מבחר הירקות אצלם דל למדי ואל תשאלו כמה נעבעך התגעגעתי לאיזה בצל ירוק לרפואה. לעומת זאת, הסינים מתברכים בשפע של פירות, מהם אקזוטיים ומגרי חך. אם יורשה לי, לזכותי אומר שלרגע לא "קיטרתי". יצאתי לטיול כדי ליהנות בו ככל האפשר ועל החסר הקולינארי כבר נתפצה בהכל כלול בארץ...

סין מיטלטלת כל העת בין מזרח לבין מערב. פעמיים הזדמנו לעת ערב למדרחוב וואנגפוג'ינג ששלל שלטים מרצדים מנצנצים מהעסקים בו, סניפי רשתות מערביות. מאו אולי היה מתהפך בקברו לו היה יודע שבייג'ינג האהובה שלו מוצפת בסניפי "סטארבקס", "מקדונלד" ו"מק דויד". רק זה? - בערב השני שלנו שם הובאנו למעין מועדון שכונתי, שנראה כשריד דהוי מהעידן הקומוניסטי למעין מסיבת גיבוש. אבל כשהגיע תור המוזיקה, זומנה לנו הפתעה. לא די שחבורת בנות פיזזה לפנינו במחולות המערביים המעודכנים ביותר, כשהן סיימו את חלקן, השתלטה על הבמה להקת רוק נשית צעירה ובועטת. אוי, מאו, מאו, מי פילל ומי מילל...

מצידי העדפתי את מופעי הפולקלור שבהם ביקרנו בערבים גם אם היו מלאכותיים וסכריניים. כמעט התמרדתי כשהוצע לנו לבלות במופע קונג-פו. מה לי ולקרבות האלה? - חשבתי וגיליתי שהשד, ב"תיאטרון האדום", בכלל לא היה נורא. בערב אחר בילינו ב"לילות בייג'ינג", מופע שופע תלבושות ססגוניות וככל שהוא קיטשי, כן הוא ממיס וסוחף. בערב הסיום מצאנו את עצמנו מתפעלים ממופע אקרובטיקה נועז וממנו עוברים לחגוג את הפינאלה ב"אלף לילה ולילה", מסעדה מזרחית בלב בייג'ין, עם פלפל, חומוס, סלט טאבולה ו...רקדניות-בטן.

האווירה הייתה משהו וזו הייתה הפעם היחידה במהלך טיולנו שהפרתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי - ליהנות מחופשה בלי לראיין איש. כאן לא התגברתי על סקרנותי, ניגשתי למלצר הראשי, בעל החזות המזרחית ושאלתיו של מי המסעדה. הוא השיב שהיא של סיני, תושב הבירה. ואתה? - פניתי אליו. "אני מדמשק", השיב בחביבות. "ואני מתל אביב", מכרתי לו לוקש מתוך הנחה שאולי לא שמע על רמת-גן שלי. לחצנו ידיים בחמימות ואמרנו זה לזה משהו כמו "אז אנחנו כמו אחים". נראה לי שללא מנהיגינו היינו מסתדרים לא רע.

כבר סיפרתי לכם על הפינאלה, אבל את העיקר שמרתי לסוף. אהבתי את ההתחככות בבני העם הסיני תוך כדי סיור ריקשות (זה לא מה שאתם חושבים; כאן מדובר בריקשות שבעליהן מדוושים כמו באופניים) בסמטאות הצרות של שכונת החוטונגים בבייג'ינג הישנה, על שפת אגם חוחאי והוזמנו לחצרה של אחת המשפחות שם, שכנראה מתמחה בסיורי תיירים. סיחיואן, קוראים לבתים עם החצרות הפנימיות. הצצה לחדרי המגורים סביב החצר שבמרכזה גפן משתרגת ומצלה מגלה שסממני הקדמה הגיעו לשם. אפילו מתקן למים מינרליים תמצאו במקום.

ביום אחר נהננו מהביקור בליו לי צ'אנג, הרחוב המשוחזר כפי שמכונה הרחוב הישן בסגנון של פעם, כשרואים אמנים עוסקים באמנויות השונות שלהם. ברחובות המסתעפים מהרחוב הזה קיים שוק פרימיטיבי למדי, שהזכיר לי את שוק הכרמל לפני יובל שנים. השוק הזה עדיף בעיניי על הרוכלות שנראית כמכת-מדינה בבייג'ינג. לאן שלא יגיע אוטובוס תיירים בעיר הזאת, תמיד יימצאו רוכלים, שנראים כבני עמים שבשולי ה"אימפריה", המציעים את סחורתם האקזוטית. מאז "הסתערות" רוכלי אל-עריש עלינו מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לא זכור לי עליהום כזה של רוכלים על תיירים. אבל מה? - תמיד יימצא מי שיפתח את הארנק ויקנה מה שלא ישתמש בו לעולם.

שיאו של הטיול שלנו היה בדיוק באמצעו. סוף-סוף יום נטול שווקים (יום קדם לכן נשרכנו לשלושה מהם ומחינו, אל תשאלו...). סוף-סוף פרידה זמנית מהצפיפות בבייג'ינג ויציאה לחיק הטבע. נסענו לאזור הררי בכיוון צפון-מערב, כשיעדנו מקום המכונה גווילין הקטנה, להבדיל מגווילין שבדרום המדינה. כאן זומנה לנו אטרקציה - שיט מרענן בנהר בתוך קניון (אמיתי, לא מרכז קניות...), כשבתזמון מבריק התאמנו כ-150 מ' מעלינו, על כבל שנמתח מעל הקניון, שני להטוטנים רכובים על אופניים. הם נפנפו לנו לשלום והמשיכו בתרגיליהם עוצרי הנשימה.

משם המשכנו לאחד מכפרי הסביבה. באופן לא מפתיע הכפריים חיים בצנעה, אבל אפשר להיתקל בבתיהם בציורי-קיר גדולים. לפתע אחזה התרגשות ברום, מדריכנו. "אתם צופים בהיסטוריה", הבהיר לנו. הוא הצביע על ישישה שישבה בצד הדרך ונעליה שנראו כנעלי ילדה קטנה. ג'סיקה דובבה את הסבתא החביבה שהתגלתה כבת 96. אבחנתו הייתה מדויקת. אכן, כפות רגליה לא גדלו כתוצאה ממנהג בתקופה הקיסרית וקצת אחריה לקשור את רגלי הילדות.

ועכשיו לעיקר. אומרים שלבקר בסין ולפסוח על החומה הגדולה, שהיא אחד מסמליה, זו איוולת. עברו 2220 שנה מאז שהתחילו לבנות אותה כהגנה על סין מפני פלישת אויבים מבחוץ והיא, בקטע קטנטן מ-6700 הקילומטרים שלה, נראתה כממתינה רק לנו. הקטע הזה לא קל לטיפוס (לעומת קטעים אחרים, רחבים יותר ואף עבירים לרכב), אבל אנחנו מה אכפת לנו. בעידוד מזג האוויר הנוח לקראת השקיעה פתחנו מבערים ושעטנו קדימה עד הפקודה לחזור. נ"ב - יש משהו מפעים בטיפוס כאן ותחושה של התחברות עם היסטוריה עתיקה.

זה הכל? - איפה! בוודאי אתם מבחינים שחסר משהו. ביום האחרון של טיולנו, לאחר ביקור-בזק במוזיאון הלאומי של בייג'ינג, החדיש, אבל לא מרשים כמו מוזיאון ישראל המחודש שלנו, קיבלנו כטעימה אחרונה מהבירה הסינית את גן החיות העירוני. נראה שהסינים מכבדים שתי חיות כסמל. תוכלו לראות שם בכל מקום פסלי אריות, שנראים כנחושים להגן על העיר, אבל סין מזוהה בעיקר עם דובי הפאנדה השחורים-לבנים שלה. כיתתנו את רגלינו כדי לערוך עמם היכרות, אבל בשעת הצהריים החמימה, בעודם נים ולא נים, הם רבצו מולנו באדישות מנומנמת.

זהו, הגיע הזמן להיפרד. דזאיג'אן, להתראות, אמרתי לבייג'ינג וכבר התחלתי להתגעגע. ככה זה. בכלל לא חלמתי להגיע לסין, אבל הטעימה שלנו הותירה בנו טעם של עוד. אפילו הרבה עוד.