לקידום הפירוש של הרומן "נוצות" כיצירה סאטירית המגיבה על האקלים המשיחי ששרר בחברה הישראלית ממלחמת ששת הימים ואילך - חשוב להבליט כי בזירת העלילה של הרומן מופיעות גם דמויות הלועגות לאוטופיות. לא רק שאין גיבורים מציאותיים אלה מאמינים באוטופיה כלשהי, אלא שהם גם שמים ללעג את הטירוף הקדוש שהם מזהים אצל האוטופיסטים לסוגיהם השונים.
ראש וראשון לגיבורים מציאותיים אלה הוא הקברן אליה ריקלין. מצוייד במאגר בלתי נדלה של סיפורים על האיוולת של תימהונים מהזן של לדר - האוטופיסטים - מבהיר ריקלין בכל הזדמנות, כי הוא יכול להעיד מניסיונו שהמוות הינו הכוח היחיד שאין לערער על ודאות הצלחותיו. ולא עוד, אלא שלמוות שלטון מוחלט על התנהלות העולם, ולכן שום רעיון משיחי לתיקון העולם לא יצליח להתממש אי-פעם וסופו להסתכם במפח נפש לבוטחים בהבטחותיו.
הגיבורים המציאותיים
לקחיו של הקברן ריקלין על המוות הינם רבים והם זרועים בפרקיו השונים של הרומן, אך למען הקיצור נסתפק באחד מהם: תוך כדי כך ששורר את "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", הוסיף ואמר - "שבין לבין, בין עפר לעפר, אנחנו חוטפים לנו סופגנית או לביבה ומקנחים בריבה נאה". וריקלין לא רק אמר, אלא גם קיים - התעלם ממחלת הסוכרת שלו וחטף דברי מתיקה בכל הזדמנות. כזכור, עמיתיו למקצוע של ריקלין מתהלכים מעדנות גם במרחב העלילה של הרומן הסאטירי הבא של חיים באר - "עת הזמיר" (1987), המספר על ההווי ברבנות הצבאית במלחמת ששת הימים בימיו של הרב שלמה גורן.
למחנה הדמויות המציאותיות משתייכת גם אמו של "המספר". ביום שבו מצא "המספר" את המעטפה ובה צילום של ילד (שאחר כך, בלוויה של אמו, נודע לו שהוא ירואל ברזל, שניתן לו שמו של בנם הבכור של הוריו), שמע את אמו מצטטת את טורגנייב מחבר "אבות ובנים" שאמר "כי המוות משחק עתיק יומין הוא, אך חדש הוא לכל איש ואיש". לכן אין להתפלא שבפני אמו של "המספר" ביטאה הדודה צביה את דעתה הלא מחמיאה על אביה ועל אחיה "המשיחיסטיים". ברוח מציאותית זו התבטא גם גיבור נוסף ברומן, שכנם אדון רכלבסקי, שאמר "כי אין לך דבר בירושלים שאינו מובילך באחריתו אל המתים".
לעגם של הגיבורים המציאותיים כלפי האוטופיסטים אינו מסתכם בדבריהם על כוחו ועל שלטונו המוחלט של המוות, אלא מועצם על-ידי אמירותיהם על מה שמצפה למתאווים להביא גאולה לאנושות באמצעות אוטופיה שתתקן את פגמיו של העולם. דומה שהמחנכת צילה שלנק יזמה את ביקור כיתתה באתר ההרוס והמבוזה של "מיס קארי", כדי שתוכל בסיומו להזהיר את תלמידיה מגורלם של מבשרי גאולה מסוגה של הוגת האוטופיה "על איחוד הדתות בעולם". ואכן, בסיום ניפצה צילה שלנק בקבוק תרופות כחול שמצאה זרוק באתר, כמופת לחיזוק הלקח שתיכננה להשמיע לתלמידיה בסיום הביקור: "כי כך מתנפצת האוטופיה בבואה במגע עם קרקע המציאות". ספק אם אחרי המעמד הזה יימצא מבין תלמידיה מישהו שיעז בעתיד להגביה את הראש לשמים ולבקש שם "את היופי האבוד". אחרי המחשה זו ישפילו את מבטם ויטו את אוזנם ל"צעקות האימים של החזירים שנחרו שם, למטה, בחצר המנזר הרוסי שבעמק".
ל"מספר" לא חידשה המחנכת דבר, כי כבר קודם שמע מסקנת יאוש זו מפי האוטופיסטים עצמם. במסקנה דומה סיכם אביו את מאמציו להביא את בשורת האמת על אחד מארבעת המינים שנהוג לברך עליהם בסוכות: "הבוז והקלון הם מנת חלקו של כל נחשון". וגם מפי לדר, המנוסה מאביו בכישלונות, שמע בהזדמנויות שונות דברים מפורשים על הצפוי לאוטופיסט מסוגו - והיא "קובעת כוס התרעלה ששותה האוטופיסט המבקש לצאת מחדר עבודתו המוגן ולממש את מחשבותיו בעולם סביבו". וממש לפני שטירוף הדעת השתלט עליו לחלוטין, הספיק לדר לבטא את יאושו במילים הבאות: "לא צמחוניות, לא אספרנטו, לא היתלות באילנות גבוהים... וכי מה סבור הייתי בטיפשותי, שאנחנו נהפוך את הסדרים הקיימים, והאינטרסנטים שבצד השני של המתרס - יצרני הגלידות, חייטי הצמרת, מוכרי הטבק וכל צאן הקדושים למינהו - יחייכו אלינו בחיבה ויצבטו לנו בלחיינו?".
לפיכך, הסתכמה פגישתו של "המספר" עם לדר, שבה היה עליו להאזין לעיקרי האוטופיה של האוטופיסט המיואש, בתמונה הבאה שנקלטה בעיניו, לפני שחזר ונבלע בבניין בית הספר: "גבוה בשמים, קרוב לענני הנוצה, דאה ללא ניע עוף בודד שעלה מן המדבר לבקש טרף. מוטות כנפיו היו פרושות ארוכות וחזקות, נישאות דומם על זרמי הרוח, ורק ראשו הכפוף קמעא כלפי מטה נע אנה ואנה כמטוטלת, ולפתע התכווצו כנפיו והוא התחיל צונח במהירות רבה אל האדמה".
בתמונה סימבולית זו מימש "המספר" את הרגשתו אז כנער, כי בצניחתו "במהירות רבה אל האדמה", גילם העוף הבודד את הסוף המצפה לאוטופיסט מסוגו של לדר - ההתרסקות על קרקע, מאחר שהמציאות אינה נוטה להשתנות על-פי חלומותיהם של נביאים ומשיחים. ולפיכך חתם "המספר" את סיפורו במשפט המסכם את עמדתו כלפי תופעת האוטופיזם: "כרוב חלומותיהם של בני האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות". הקישור שעשה חיים באר במשפט החותם הזה בין "החלומות" לבין ה"מוות" הוא המפתח להבנת התגובה האקטואלית שהשמיע ברומן הזה כלפי השאלות שפילגו את החברה הישראלית אחרי מלחמת יום כיפור.
התגובה האקטואלית
המחלוקת בין הגיבורים האוטופיסטיים לבין הגיבורים המציאותיים בעלילת הרומן "נוצות" מתבארת היטב על-רקע שנת פרסומו של הרומן ב-1979, שבה החריפה המחלוקת בין שתי השקפות סותרות על עתיד "השטחים" בחברה הישראלית. ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום כיפור הייתה עדיין חזקה האמונה שהניצחון ב-1967 היא אתחלתא דגאולה - הישג במימדים משיחיים אשר יגשים את האוטופיה על הישארות ארץ ישראל בשלמותה בידי העם היהודי. מלחמת יום כיפור ניפצה, כמובן, את היקף התמיכה של הציבור באוטופיה משיחית זו, ואחריה הועמקה היריבות בין התנועות החוץ-פרלמנטריות "גוש אמונים" ו"
שלום עכשיו", שכעבור זמן התבטאה בכנסת בהתגבשותם של שני גושים פוליטיים שקולים בגודלם - "מחנה השלום" ו"המחנה הלאומי".
המחלוקת גרפה אליה גם את הסופרים. הביטוי המעניין ביותר בספרות למחלוקת בשיח הציבורי לא היה ברומן האלגורי-פוליטי, אשר לשגשוגו תרמו סופרי שנות ה-60' ממשמרת "הגל החדש" ובראשם
עמוס עוז וא.ב. יהושע, אלא ברומן הסאטירי, הפסימי-דקדנטי, של סופרים מעט צעירים יותר. את תגובתם במחלוקת הגדרתי אז בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983) כתגובת התפכחות מכל החלומות המשיחיים ומן האוטופיות שהוליד הניצחון במלחמת ששת הימים. אז גם השתמשתי לראשונה בצירוף "החלום ושברו" כדי להצביע על היצירות שביטאו משבר אמון מתחזק ומסוכן בציונות (ראה המסה "היחס לציונות בספרות הישראלית" בספרי "ספרות וריבונות").
תגובת ההתפכחות קראה לניקוי האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים שנאספו בה מאז הניצחון במלחמת 1967. אך היא גם גיבשה בהשפעת מלחמת יום כיפור משמרת ספרותית חדשה - שכיניתי משמרת "הגל המפוכח". כפותחיה של משמרת זו זיהיתי את יעקב שבתאי (הרומן "זיכרון דברים", 1977) ואת יצחק בן נר (קובץ הסיפורים "אחרי החגים", 1979), שקודם לכן הצטיירו כאחרוני המצטרפים למשמרת "הגל החדש". ואל המשמרת החדשה שייכתי סופרים שכתיבתם קיבלה דיוקן ברור דווקא אחרי מלחמת יום כיפור, או שבתגובה עליה הצטרפו לראשונה לספרות הישראלית, והם: חיים באר ("נוצות"), דוד שיץ ("עד עולם אחכה"), ישראל מאירי ("הלבנים"), דוד גרוסמן ("ספר הדקדוק הפנימי"),
מאיר שלו ("רומן רוסי") ואחרים.
אף שחיים באר לא ניסח בטקסט של "נוצות" במילים אמירתיות ומפורשות את עמדתו במחלוקת על "השטחים", היא משתמעת מעצם התמקדותו ברומן זה בתופעת האוטופיזם. יתר על כן, לדעתי סימן חיים באר ברומן זה את ההתפכחות שלו עצמו ממאמציו למצוא אוטופיה ולהתבשם מאוויר הפסגות של אחת מהן. עדויות על שאיפתו מנעוריו להיות חלק מרעיון "משיחי" כלשהו אפשר למצוא ברומנים שלו, שלכולם תרם נתחים נדיבים מהביוגרפיה שלו.
ברומן "לפני המקום" (2007) חשף כי בבחרותו הוקסם תקופת מה מהאוטופיה הכנענית, שאליה התוודע מפי אהרון אמיר במערכת הרבעון "קשת". בצאתו משם התייסר מהסתירה בין החזון החילוני של רטוש ששמע מפי אמיר, ובין הכיפה הדתית שהסתיר בכיסו בהגיעו למקום. אחרי מלחמת ששת הימים, והוא טרם כינס אז את שיריו ב"שעשועים יום יום" (1970) - וספק אם כבר החליט אז לעבור לכתיבת סיפורת - היה מקורב ל"זאת הארץ", ביטאון התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שבראשה עמדו בכירי הסופרים מדור העליות. גם אם לא השתייך ממש למועדון יוקרתי זה, גילה אהדה ל
מתנחלים שהגשימו בנוסח החלוצים מתקופת העליות את רעיון שלמות הארץ. במקביל היו עליות וירידות ביחסו אל הכיפה - שסימלה עבורו את האוטופיה הראשונה שמילדות חונך בבית הוריו לדבוק בה - ובהקפדתו לחבוש אותה.
עד פרסום "נוצות", נהה לבו של חיים באר אחרי האוטופיות, שבסיוען קיווה להגשים את "הגדולה" שהועידו אותו הוריו מילדות להשיגה. עובדה ביוגרפית זו, שהוא מזכיר ב"נוצות" וב"חבלים", מצדיקה את הקביעה כי בכתיבת הרומן "נוצות" - שבעלילתו הסאטירית-קומית-גרוטסקית מתוארים האוטופיסטים כמתקני עולם פתטיים - סימן את היפרדותו הסופית מחיפוש האוטופיה האחת שתשגים עבורו את "הגדולה" שהובטחה לו על-ידי הוריו ובה בעת תביא גם את הישועה למצוקתה של מדינת העם היהודי במזרח התיכון.
ואכן, אחרי "נוצות" כתב חיים באר את הרומן הסאטירי "עת הזמיר" (1987), שבו השלים את הפרידה מהאוטופיה האחרונה שעוד המשיך לדבוק בה גם אחרי פרסום הרומן "נוצות" - הדת. כזכור, האיר ברומן "עת הזמיר" באופן סאטירי את ההווי הלאומי-לוחמני-משיחי ברבנות הצבאית הראשית בימיו של הרב שלמה גורן - הווי שהיטב להכיר כחייל שעשה ביחידה זו את שירות החובה שלו. ברומן סאטירי זה הבהיר כי שום טנק מצוות של האוטופיה הדתית לא יגשים את השבת "ארץ האבות" בגבולות ההבטחה לידי העם היהודי ובוודאי שלא יתרום לסיום הסכסוך הערבי-יהודי במזרח התיכון. לחיים באר המפוכח, שהשלים ב"נוצות" וב"עת הזמיר" את פרידתו מהאוטופיות, ובכללן מהאוטופיה על שלמות הארץ, כבר צריך לייחס את שני ספריו הבאים: את "חבלים" ואת "לפני המקום".
