למה נשות "מחוברים" כל כך חמוצות?

ומה לגבי אותה פעם שהיא תפסה את האומלל מעשן, עוד מלמטה. כמו אמא פולנייה משנות השישים היא עלתה, נכנסה זעופת פנים הביתה, נתנה מבט רוצח למצלמה והוא, כמו ילד קטן שנתפס במערומיו, כבר הוריד את הראש והכין את הצוואר לזפטה.

מצד שני, יש לנו את דפנה של ישי שמצטיירת, למראית עין, כטיפוס אחר ושונה. בניגוד לעידית היא דווקא נוטה לחייך, אבל אם חיוך יכול היה להרוג, ייתכן שלגרין היה מוטב להתאבד בטרם זו תפזר לו צחוקים. היא נתפסת בעינינו כמגניבה יותר, צעירה, נטולת ילדים ומטעני חיתולים למיניהם, אבל כשהיא יורה, היא יורה מרגמות. זה לא שהיא לא צודקת ברוב מאבקיה על מקומה בזוגיות - זה פשוט טון הדיבור, בחירת המילים והמבט הזה בעיניים שהופך אותה לאישה חזקה מדי, נטולת חמלה.

כמו למשל אותה פעם שהיא הטיחה בו האשמות שהוא לא משקיע בזוגיות, בעודה מכינה קפה בדירה הכה תל אביבית שלה, שזה עתה רכשו השניים במיטב כספו של גרין. או הפעם בה סרבה בכל תוקף לשמוע את הבדיחה של בעלה, עלובה ככל שתהיה, במסע אחרי כלי הגשה לרגל סדר הפסח בשווי של למעלה מ-2,000 שקל. יש משהו צורם בעובדה שגרין נעדר מהבית כדי לממן את הבזבוז הבלתי נלאה הזה אבל ממשיך לחטוף כאפות על היעדרו. רוצה את ישי בבית? תשכירו דירה בחולון ותקנו קערת סלט באייס.

בואו נודה - עדיף לנו להאמין שמדובר בעריכה מכוונת מלמעלה. שאשתו של רן שריג היא רכה בקצוות, אוהבת ותומכת וצוחקת. שאשתו של ישי גרין היא מגניבה גם בנישואים ולא רק בתיאטרון, ושאנחנו עוד נראה אותן בפעולה. זה הרבה יותר טוב מלחשוב שכולנו באיזשהו מקום חמוצות כמו לימון וקרירות כמו צנון. אז למען השלווה הפנימית שלנו, יוצרי "מחוברים" היקרים, אנא הראו לנו אותן בפרקים הבאים כשהן אחרות, שונות. וגם כשהן צודקות - שיעשו את זה בחיוך עדין ונטול תוכחה, כמו גדולות. או כמו מיכל גולדן.

בכל הפרקים ששודרו עד כה, ניכר כי הגברים הם דמויות עגולות שעוברות שינויים, משנות פנים, מקבלות צבעים אל מול עינינו. ואנחנו, הנשים? ובכן, אנחנו נשארות מעצבנות, עצבניות, מפלבלות עיניים, מצקצקות שיניים ובעיקר מאוד אבל מאוד לא מרוצות משום דבר, מכלום. לא כשהם מוכרים את הסדרות שלהם לחו"ל, לא כשאנחנו יוצאות איתם לארוחה זוגית, לא כשהם הולכים לאסוף מכונת כביסה מאבא שלנו ולא כשהם עוזרים לנו להקים תפאורה בפאקינג אמצע הלילה. הכי נורא זה שנדמה כי נשות "מחוברים" שכחו לצחוק. מה קרה לגבר בעל חוש ההומור שכולנו מחפשות, לאן הוא נעלם?

אני, למשל, מוצאת את עצמי צוחקת כמעט בכל פרק, לפעמים אפילו מתגלגלת מצחוק, וזה קורה בעיקר בזכות רן שריג. אבל לא רק. והן? בשלהן. שום זווית של שפה לא משתנה - פני פוקר. "אני עושה הכל", אמרה עידית בפרק הצימר והצינגלה. "גם בסקס. אני מפתה, אני מחזרת, אני עושה הכל", היא אומרת, מתוסכלת. אלא שאז שריג, שיושב לו ברקע הפריים, אומר: "אבל כשאני נותן לך בראש, אני נותן. הא?".

מצד אחד, כן, סביר להניח שמדובר בעריכה מגמתית. בזמן שכוכבי הסדרה מתקלפים אל מול עינינו ומציגים חזות רגישה, פגיעה ואחרת מהקלישאה הגברית שרק רוצה סקס, סמים והייטק, הנשים יישארו כלבות בכייניות. זה יופי של רייטינג. זה עושה אחלה אבחנה בין טוב לרע, בין חזק לחלש, בין שחור ללבן. מצד שני, זה הרי לא עובד ככה במציאות, ואין אבחנה כה ברורה. אולי באמת לקחו גברים מאוד מעצבנים ונשים מאוד לא סלחניות, ציניות וחזקות, שמסרבות לקנות את הבולשיט של הגברים שלהם ועוד לצחוק מהם בסוף היום?

ובכל זאת, אם ניקח את נשות "מחוברים", או אפילו רק את דפנה ועידית, נקבל תמונה בלתי ניתנת לערעור של נשים חזקות, יפות, עצמאיות, שאפתניות, קרייריסטיות, ורבליות ואינטליגנטיות להפליא שבקלות יכלו להפוך להיות הפוסטר גירל של הפמיניזם. אלא שבמקביל לכל הסופרלטיבים הללו, יש גם כמה מפוקפקים: למה לעזאזל עליהן להיות כה מסרסות, לא מוכנות לאכול בולשיט מאף אחד ובמיוחד לא מהצמוד? האם זוהי האישה המודרנית?

אבל השאלה האמיתית שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו היא למה זה כל כך מציק, בעצם? והתשובה - כי אם נשות "מחוברים" באמת נראות ככה, אולי ככה גם אנחנו נראות מהצד, בלי לשים לב? אולי גם אנחנו לא צוחקות מהבעל שמנסה להצחיק? אולי גם אנחנו, בסוף יום, כבר לא מביטות בו בערגה כמו פעם ומתמוגגות מהצלחה חדשה שלו בעבודה. אולי גם אנחנו לא מתרשמות מכספים שמפזרים עלינו, כי זה לא כמו לבלות איתנו זמן איכות. אני מנסה לחשוב איך אני מתנהגת כשהוא רוצה סקס, או מספר בדיחה, או מכין ארוחה ואני מגלה שכן, גם לי יש נטייה לא למהר לפרגן, להיעתר, להתמוגג.