ההנחיה המוזרה של עדנה ארבל

ביום רביעי ה-10 במרס 2004, ישבו שופטי בג"צ מישאל חשין, מרים נאור וסלים ג'ובראן לדיון בעתירה מספר 10271/02.

לכאורה - עוד דיון רגיל, בין אלפי דיוני בג"צ בכל שנה. אלא שהפעם נוגעת העתירה ישירות בלב "שלטון החוק" והיא בוחנת, ישירות, את מהות היחסים שבין עוצמת "שלטון הפרקליטות" לבין האזרח מן השורה.

רקע הדברים

כשמוגשת נגד אדם תלונה במשטרה, נפתחת נגדו חקירה שבסופה המשטרה מגבשת עמדתה והמלצותיה ומעבירה אותן לפרקליטות, בין אם להכנת כתב אישום, בין אם לסגירת התיק. ברוב המקרים המשטרה היא הממליצה, אבל הפרקליטות היא שמחליטה.

רוב התלונות המוגשות למשטרה אינן מביאות אפילו לפתיחת תיק חקירה ורוב התיקים שכן נפתחים נסגרים בלא שמוגש כתב אישום. אך מאחר ובכל שנה נפתחים במשטרה למעלה מ-460,000 תיקי חקירה, עולה כי בממוצע לכל אזרח בישראל יש הכבוד להיות "חשוד" בתיק משטרה לפחות אחת ל-10 שנים (ובסטטיסטיקה כמו בסטטיסטיקה - יש מי שזוכה ביותר ומי שזוכה בפחות...).

במרבית המקרים, פרט לאי הנעימות ואי הנוחות שבזימון למשטרה למסירת עדות ולחקירה, לא נגרם לאזרח נזק ממשי. אבל ישנם מקרים בהם נגרם ל"חשוד" נזק של ממש, בעיקר במקרים בהם תיק החקירה נגדו נותר פתוח זמן רב או שהחשדות כלפי האיש הם חמורים ואף מתפרסמים ברבים. במקרה כזה, יכול להיגרם נזק לשמו הטוב של אדם, לתחושתו האישית, למעמדו בעבודה, לקידומו וכיו"ב.

כאשר נסגר תיק תלונה ולא מוגש כתב אישום, רשאי המתלונן להגיש ערר בפני היועץ המשפטי לממשלה ולטעון כי בכל זאת יש להעמיד לדין את האיש שנגדו הוא התלונן. כדי שיוכל להראות ליועץ המשפטי היכן וכיצד שגתה המשטרה בחקירה, זכאי המתלונן לעיין בתיק החקירה ואף לצלמו.

מאידך, אם הוחלט להעמיד את החשוד לדין, קיימת חובה למסור לו, כנאשם, את כל המצוי בתיק החקירה נגדו, כדי שיוכל למצוא בו כל דבר שפועל לטובתו ולהשתמש בו להגנתו. זוהי חובה שבחוק ועליה אין עוררין.

עולה השאלה: מה קורה כאשר תיק התלונה במשטרה נסגר, ומי שהתלוננו נגדו והוא היה הנחקר ("הנילון") מבקש לעיין בתיק החקירה שנוהלה כנגדו?

הסיבות לרצון "הנילון" לעיין בתיק החקירה שהתקיימה נגדו יכולות להיות רבות: הוא רוצה להגיש ערר על סיבת הסגירה (לשנותה מ"חוסר ראיות" ל"חוסר אשמה"), או שברצונו לגלות מי ניסה "ללכלך" עליו ולהכפישו, או שהוא מעוניין להגיש תביעת נזיקין נגד מגיש תלונת השווא - שזוהי זכות חוקית בישראל.

עד כה היה מקובל, שכל מי שהתקיימה נגדו חקירה רשאי היה לעיין בתיק שלו. כך סברו כל המשפטנים ההגונים במדינת ישראל מאז הקמתה. מאחר ופעולות המשטרה והפרקליטות אמורות להיות הגונות, ישרות וגלויות, הרי שאזרח שנחקר במשטרה - כל החומר שנאסף עליו בתיק החקירה נוגע לו אישית והוא זכאי לעיין בו. כך היה נהוג תמיד - למעט בתיקים ביטחוניים או בתיקי חקירה בהם הופעל סוכן משטרתי סמוי, שיש להגן עליו ולהסתיר את זהותו.

אלא שהדבר הזה השתנה פתאום בשנת 2002, בהוראת פרקליטת המדינה עדנה ארבל. ארבל הוציאה הנחיות חדשות, לפיהן "נילון" (מי שהיה החשוד בחקירה) שלא הוגש נגדו כתב אישום, אינו רשאי לעיין בתיק החקירה שנוהל נגדו.

אמור מעתה: לשיטת הפרקליטות, רק לעדנה ארבל וחברותיה יש זכות לדעת מה מצוי בעדויות שמסרו עליך ולדעת מהי האינפורמציה הקיימת במשטרה לגביך, ורק לעדנה ארבל ולסגניותיה מותר לעיין בפרטים הנוגעים בך ועוסקים בעניינך שלך. אתה, האזרח הפשוט (שאף לא הועמדת לדין), לא זכאי אפילו לדעת, לפי ארבל, מה כתוב ומה מצוי ב"תיקים" שהמדינה אספה עליך - ולא תוכל להתגונן מפניהם.

לא זו בלבד שהדבר מחזיר אותנו שנים אחורה, במדינה שחוקקה בינתיים את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וקבעה כללים לשקיפות המערכת הציבורית, אלא שנוצר מצב אבסורדי, שאדגימו כאן.

אבסורד לדוגמא

שכן, עמו אתה מצוי בסכסוך כלשהו (בגלל מקום חניה או דמי ועד הבית), יגיש נגדך תלונה במשטרה ויטען שהתעללת מינית בבת שלך.

די שהוא ימסור במשטרה ששמע אותה בוכה או צועקת - והמשטרה תעשה מלאכתה: אתה תוזמן לחקירה (ואולי גם תעצר) ושבמקביל יגבו עדויות מאישתך, מהבת שלך, מחברותיה וגם משאר השכנים. כולם בסביבתך הקרובה ידעו על החקירה והחשד. כמה חודשים יעברו בטרם תתברר חפותך והמשטרה תמליץ לפרקליטות לסגור את התיק מ"חוסר ראיות" - ולפחות עוד שנתיים עד שהפרקליטות תטרח להודיעך שהתיק נסגר...

בעוד אתה אינך יודע אפילו מדוע נפתחה החקירה, על סמך מה ומי המתלונן, יחליט שכנך שלמרות שתיק נסגר, הוא רוצה עכשיו גם להגיש ערר על ההחלטה שלא להעמידך לדין. לפי ההנחיות שכתבה עדנה ארבל, לשכן שלך יש זכות לעיין ולצלם את כל תיק החקירה שנוהל נגדך (כדי שיוכל להגיש ערר מנומק). כך הוא יראה מה סיפרה אישתך על יחסי המין ביניכם, כיצד נחקרה הבת שלך בנושאי מין ומה אמרו עליך שכניך. כל החומר האינטימי הזה בעניינים הנוגעים אליך יהיה גלוי לעיניו של השכן ויעמוד לשימושו.

אבל אתה עצמך, גם אם תרצה להתגונן מפני ערר זה, לא תוכל לעיין בתיק החקירה או לראותו, למרות שהוא עוסק בך ונוגע אישית אליך. למה? כי ככה החליטה עדנה ארבל.

יותר מכך: בסוף הפרשה ואחרי שתטוהר מהחשד, גם לא תוכל להגיש תביעת נזיקין נגד השכן המעליל שלך, כי זהות המתלונן ותוכן תלונתו הכוזבת נגדך יוסתרו מפניך על-פי ההנחיות החדשות של עדנה ארבל.

התירוץ של פרקליטת המדינה להנחיה החדשה הינו שהדבר נועד למנוע מצב בו אזרחים יחששו להעיד במשטרה או לסייע לה בחקירותיה, אם ידעו שזהותם תחשף בסוף. חוסר ההגיון בטיעון זה גלוי על-פני הדברים.

אם מדובר בתלונה אמיתית ובוצעה עבירה פלילית - הרי מוגש כתב אישום נגד החשוד ואז ממילא כל תיק החקירה נמסר לעיונו והוא מגלה ויודע מי התלונן נגדו, מה נמסר עליו, מיהם העדים, מהם המימצאים וכיו"ב. ממסירת האינפורמציה הזו והעברת כל תיק החקירה לידי חשוד שמועמד לדין אין הפרקליטות מסתייגת והדבר מקובל עליה. מכאן, שבמקרה בו מתלונן הפליל את החשוד במשטרה, כאשר לנאשם יכול להיות אינטרס לאיים על המתלונן ועל העדים או לפגוע בהם (כדי שיחזרו בהם מעדותם במשטרה), במקרה כזה כן מוסרים לחשוד מיהם האנשים שהעידו במשטרה נגדו.

והנה, במקרה בו מתברר שהתלונה היא תלונת שווא, בסיטואציה בה אין לנילון (שכעת הוא אפילו לא חשוד) שום סיבה לאיים או "ללחוץ" על המתלונן והעדים לשנות עדותם, דווקא כאן רוצה פרקליטת המדינה להסתיר את זהות מגיש תלונת השווא מפני מי שנחשד והוחשד על לא עוול בכפו.

מתברר שלפרקליטה עדנה ארבל חשיבה מקורית מאד: מתלונן שהגיש במשטרה תלונת אמת וכל הנסיבות מצביעות שיתכן שהחשוד ירצה לפגוע בו - אז ראוי נכון וחובה לחשוף אותו בפני החשוד, ואילו במקרה שמתלונן הגיש תלונת שווא או מסר עדות שקר במשטרה ולא הוגש כתב אישום נגד הנילון - דווקא אז יש "להגן" על המתלונן, להסתיר זהותו ולמנוע מהנפגע מלתבוע אותו בבית המשפט על הנזקים ועל תלונת השווא.

זהו ההגיון המוזר של פרקליטת המדינה. בתירוץ מופרך זה היא מנמקת את רצונה האמיתי: שתתפתח בישראל תופעה של צבירת "תיקים סודיים" במשטרה, שיכילו חומר ועדויות חשאיות כנגד אזרחים, בלא שהאזרחים עצמם יוכלו לעיין בהם ולהפריך את הכתוב בהם. למותר לציין, שהיא שומרת לעצמה ולפרקליטות את הזכות לעיין בתיקים אלה בכל עת.

דוברי הרוסית שבינינו, יוצאי בריה"מ לשעבר, וודאי יוכלו למצוא ולקרוא את ההנחיות האלה של עדנה ארבל בשפת המקור: בקובץ ההנחיות של הק.ג.ב..

מן הכלל אל הפרט: מהי העתירה הנוכחית?

בשנים 1997-1995 עתרתי (בשם עמותה שעמדתי בראשה) כנגד משרד החינוך בנושא חלוקת כספי תמיכות לעמותות. בראש משרד החינוך עמד בזמנו השר אמנון רובינשטיין ממרצ. אלה העתירות שהביאו לידיעת הציבור ומבקרת המדינה את פרשת מימון העמותה של ח"כ דדי צוקר (קאמרה אובסקורה), את פרשת הזרמת הכספים לעמותה של נוער מרצ (שבראשה עמדו ח"כים ומזכ"לית המפלגה), את פרשת העמותות של בכירי משרד החינוך עצמו (שהקימו עמותות והעבירו להן את כספי המשרד) ועוד כמה וכמה פרשיות מדאיגות. כל הפרשיות הללו, אגב, אושרו בדוח מספר 47 שפרסמה לאחר מכן מבקרת המדינה דאז, מרים בן פורת.

אולם פרט למינויו התמוה של שר החינוך אמנון רובינשטיין לראשות עמותה שהוא עצמו הזרים אליה כסף ממשרדו (91 מליון שקל בשנה אחת), חשפתי גם את העמותות שבראשן והנהגתן היו רשומים פרקליטים בכירים בשירות המדינה ובכללם היועץ המשפטי לממשלה. נתגלה גם שהיועץ המשפטי לממשלה פנה אישית לפרקליטת משרד החינוך (שכפופה אליו) לבקש עזרה ו"שיתוף פעולה" במימון עמותה שהוא עצמו נמנה על בכיריה.

טוב. לולא קראו להם דדי צוקר, אמנון רובינשטיין ומיכאל בן-יאיר, הם בוודאי היו זוכים לאותו יחס ואותו טיפול משפטי ומשטרתי שזכו להם בכירי ש"ס באותם הימים. אבל צוקר היה ח"כ פעיל בוועדת החוקה חוק ומשפט, רובינשטיין היה "יקיר הפרקליטות" וחבר הוועדה למינוי שופטים ובן יאיר היה בזמנו היועץ המשפטי לממשלה. אז מי פה יעמיד לדין את מי?

הגילויים שלי הטרידו כמה גורמים בכירים במערכת המשפטית ובפרקליטות. (לא המעשים, כמובן. רק הגילויים וחשיפת המתרחש) ובאין הסבר אחר לשאלה שהטרידה אותם, כיצד מגיעה לידיעת אזרח מן השורה האינפורמציה הרגישה הזו (שהם עמלו על הסתרתה), החליט מי שהחליט, שבטח אני מפעיל "בלשים" וחוקרים ממשרד חקירות...

וכך, מייד עם פרסומו של דוח מבקרת המדינה מס' 47 (שאישר את נכונות תלונותי וחשיפותי) זומנתי בדחיפות למשטרת ישראל לחקירה בחשד ש"שכרתי חוקרים ממשרד חקירות" (כלשון אזהרת חוקרי המשטרה).

אודה על האמת, תחילה צחקתי. שאלתי את פאנל חוקרי המשטרה חמורי הסבר שישבו מולי (3 במספר, רציניים ביותר) מהי בדיוק העבירה שאני חשוד בביצועה ומהו מספרה בספר החוקים הפלילי, שכן גם אילו הייתי שוכר חוקרים פרטיים (דבר שלא עשיתי מעולם), הרי שהעסקת חוקרים פרטיים הינה מעשה חוקי למהדרין ומשרדי החקירות בישראל פועלים אפילו עם רשיון מטעם משרד המשפטים עצמו. חוקרי המשטרה הנבוכים הודו בפני כי גם הם אינם מבינים בדיוק מהו סוג העבירה והחשד נגדי - אבל הם חוקרים אותי במצוות והוראת הפרקליטות...

כמובן שעניתי לכל שאלות החוקרים, מסרתי תשובה לכל דבר שנשאלתי לגביו והמשטרה סגרה את התיק מחוסר אשמה.

לא חלפו שבועיים - והפרקליטות הורתה למשטרה לחדש את החקירה נגדי.

שוב זומנתי ונחקרתי. שוב עניתי ושוב הודיעוני חוקרי המשטרה שלדעתם מדובר בתלונת שווא ושהמלצתם לפרקליטות הינה לסגור התיק. רק שכעת סיפרו לי חוקרי המשטרה מיהו המתלונן: מדובר במי שהיה יו"ר צעירי נוער מרצ, שאמר לחוקרי המשטרה, שהוא אמנם לא מכיר אותי ואינו יודע דבר לגבי, אבל "שלחו" אותו להגיש נגדי תלונה למשטרה...

מאחר ותלונותי הן שהביאו לפגיעה בכספים שהוזרמו ממשרד החינוך לנוער מרצ, לחיסול הקריירה של ח"כ צוקר ולקנס שהוטל על מרצ בגין עבירות מימון בחירות, הכל היה ברור עכשיו, גם לי וגם לחוקרים.

המשטרה, שסגרה בשנית את התיק - נדהמה כשהגיע אליה הוראת הפרקליטות לחדש אותו, זו הפעם השלישית.

שוב זומנתי לחקירה, שוב עניתי לכל השאלות ושוב (לאחר שנחקרו גם אנשים אחרים) המשטרה המליצה לפרקליטות לסגור התיק מחוסר אשמה. 3 החקירות הללו, שהחלו ב-1997 ונגמרו בתחילת 1998, נסתיימו רק כשחוקרי המשטרה שלחו מכתב חריף לפרקליטות בדרישה שתפסיק להטרידם בחקירות שווא חסרות בסיס.

מייד פניתי לפרקליטות שתודיעני החלטתה בתיק. הפרקליטות (כהרגלה) לא ענתה לרוב הפניות ורק מפעם לפעם בישרה לי שהתיק עדין "מונח על שולחנה" לקבלת החלטה.

והנה במקביל, פנתה אלי המדינה והציעה לי "דיל": תמורת הסכמתי לביטול 3 עתירותי (שהמתינו לדיון בבג"צ) הציעה לי המדינה להעביר לעמותה, שבשמה הגשתי את העתירות, סכום של כ-3.5 מיליון ש"ח (!). מאחר ועילת העתירות היתה הדרישה להעביר כספים לעמותה, הרי מרגע שהמדינה הסכימה לשלם - העתירות התייתרו. כך עשינו ההסכם והעתירות הוסרו. אתם אמנם יכולים לכעוס עלי ולטעון ש"קנו אותי" (ועוד ב-3.5 מליון ש"ח בלבד...), אבל קצת קשה לחלוק על הטענה, שבעצם הצעת ועשיית ההסכם עמי היתה הודאה של המדינה שמה שכתבתי וסיפרתי בעתירות, על המתרחש בכספי משרד החינוך, הינו אמת.

בחודש אפריל 2000 הגשתי תביעה משפטית חדשה כנגד המדינה בבית המשפט המחוזי בירושלים, שהאמור בה אינו מוסיף כבוד - בלשון המעטה - למעשי פרקליטות המדינה. הפרקליטות התקשתה אפילו להגיש כתב הגנה כנדרש וכמתחייב.

לא חלף זמן מהגשת התביעה החדשה נגד הפרקליטות ומרדכי גילת, עיתונאי שמעולם אפילו לא צלצל אלי בכדי לברר עימי משהו, יצא בכתבה בה האשימני בהעסקת חוקרים פרטיים... מובן שהגשתי נגדו תביעה בגין לשון הרע, כשאני פטור מלנחש עבורכם מי הפעילו, למי הוא ניסה לעזור ולמה הפרסום נגדי בא ברגע שתבעתי את פרקליטות המדינה. מעגל הקשרים הללו הוברר, כיוון שמייד אחרי שהגשתי את התביעה נגד מרדכי גילת, קרה דבר מעניין. החוקר ה"וותיק" שלי ממשטרת ירושלים צלצל אלי ובעודו צוחק בישרני כי שוב הגיע אליו הוראה מהפרקליטות לחקור ולגלות מי היו "הבלשים" ו"החוקרים" שלי. שוב נפגשנו, לחקירה בפעם הרביעית, שוב עניתי לשאלות הישנות והמוכרות והחוקר (שלא הסתיר דעתו על מעשי הפרקליטות), הודיע שיחזיר את התיק לפרקליטות ו"שהם יעשו בו כרצונם".

כאן נמאס לי ממשחקי הפרקליטות ולנוכח הקשר הברור שבין תביעתי נגדה לתביעתי נגד גילת, פניתי לאליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה דאז, בדרישה שיקבל מייד החלטה בתיק: או שיודיעוני על סגירתו או שיעמידוני לדין, בכדי שאוכל להביא בבית המשפט קץ למסכת מוזרה זו של חקירות.

אליקים, כהרגלו, לא מיהר להשיב. ולכן, כמה ימים לפני יום הכיפורים, הודעתי לו שעוד לפני היום בו הוא מתפנה להסדיר עניינים בינו לבין בוראו, כדאי לו שיסדיר העניינים בינו לבין בני האדם והבהרתי שאם לא יעשה זאת, אז הוא ואני נפגש יחד ביום הכיפורים. כנראה שאליקים חשב שלא רצוי שאשב לצידו בבית הכנסת ביום הכיפורים (חבל, דווקא יום בו מותר לו להתפלל עם עבריינים...) ו-48 שעות לפני יום הכיפורים הגיעני פקס בהול מלשכת היועץ המשפטי לממשלה ובו ההודעה שהתיק נגדי נסגר "מחוסר ראיות".

עכשיו פניתי ודרשתי לעיין בתיק החקירה ולצלם את כל מסמכיו. גם הבהרתי מניעי: רצוני להגיש ערר על עילת הסגירה (לשנותה מ"חוסר ראיות" ל"חוסר אשמה"), רצוני להגיש תביעת נזיקין נגד מגישי תלונת השווא - זה ש"שלחו אותו" ושולחיו - ורצוני לבדוק למה התיק הזה נגרר, בכוונה או ברשלנות, על-ידי הפרקליטות במשך 4 שנים, בכדי לשקול הגשת תביעת נזיקין נגד הפרקליטות.

כל הנימוקים הללו חוקיים. קיימת לי זכות, כמו לכל אזרח, להגיש תביעת נזיקין כנגד מי שגרם לי נזק בכוונה או ברשלנות - כולל נגד פרקליטות המדינה.

לא הופתעתי כשמשטרת ישראל הודיעה לי שהפרקליטות אוסרת עליה לתת לי לעיין בתיק החקירה נגדי בנימוק שהיא רוצה להסתיר את זהות המתלונן מפני, כדי "להגן" עליו.

הפרקליטות מסתמכת על הנחיות פרקליטת המדינה משנת 2002 בהן מוגדר "הצורך להגן על מתלוננים ועל עדים באמצעות הסתרת זהותם, בכדי לא להרתיע אנשים מלהגיש בעתיד תלונות ולסייע למשטרה בחקירותיה". במילים פשוטות: הפרקליטות טוענת שקיים, כביכול, צורך של המשטרה להסתיר זהות מתלוננים, כדי לעודד אזרחים להגיש תלונות במשטרה. זה שהמשטרה עצמה חושבת ופועלת בדיוק להיפך (והמשטרה עצמה מסרה לי זהות המתלונן ושמות הנחקרים), כלל לא הפריע לפרקליטות למסור בשם המשטרה הודעה סותרת.

מיותר לציין את האיוולת העולה מתשובה זו: הרי לו חשבה המשטרה שיש להסתיר מפני את זהות המתלונן או העדים או היתה חושבת שאני עלול לפגוע במי מהם - לא היתה מוסרת לי בעצמה מיוזמתה היא את שמם וזהותם.

יצויין שמעולם גם לא נחשדתי בשימוש באלימות או באיומים ולא מדובר כאן בתיק רצח או סמים. לכן עולה תמיהה מתשובת הפרקליטות: מדוע ארצה להתנכל למי שעדותם במשטרה לא הביאה בכלל להגשת כתב אישום נגדי? וכי יש לי צורך שעדים ונחקרים, שבהסתמך על דבריהם נסגר נגדי תיק החקירה, ישנו עכשיו את עדותם ?

האיוולת שבתשובת הפרקליטות נחשפת באספקט נוסף: נכונות אנשים לשתף פעולה עם המשטרה ולמסור לה את האמת בחקירות פליליות עומדת תמיד במצב בו כל עד יודע שזהותו ופרטי עדותו יימסרו בסוף לנאשם יחד עם תיק כתב האישום (וכל עד יודע שהוא גם צריך להעיד ולהיחקר על דבריו בבית המשפט). מתשובת הפרקליטות עולה, שרק מי שיגיש במשטרה תלונת שווא כוזבת או מי שאין בפיו עדות מפלילה נגד חשוד, הם שיזכו לכך שזהותם תוסתר, ואילו מי שיגיש תלונת אמת נגד עבריין ומי שיעיד במשטרה עדות שמפלילה חשוד - הם מי שזהותם תחשף ותימסר לחשוד.

אודה, כי "הלוגיקה" הנפלאה הזו שבתשובת הפרקליטות גדולה עלי בכמה וכמה מספרים...

האמת היא, שלפרקליטות סיבה אחרת לחלוטין להסתרת התיק: היא יודעת שחשיפתו תגלה כיצד עשתה הפרקליטות שימוש פסול במשטרת ישראל לצורך הטרדתי וכיצד ניסתה "ללחוץ" עלי, בתגובה לעתירות ולתביעות שהגשתי נגדה. העובדה שהחקירה נגדי התחדשה 4 פעמים בהוראה ישירה מהפרקליטות (בניגוד לדעת חוקרי המשטרה) קשורה בתלונות שהגשתי כנגד בכירים בפרקליטות ו"גרירת" החקירה במשך 4 שנים, היתה "תגובת הנקם" ההיסטרית של הפרקליטות.

זה הרקע, אבל הבג"צ ידון בשאלה המרכזית: האם הפרקליטות יכולה להורות למשטרה לקיים חקירה נגד אזרח - ולאחר מכן להסתיר את התיק ולהטיל איפול על מה שהתרחש?

הבעיה הזו אינה נוגעת רק לי: בהסתמך על ההוראות המוזרות שכתבה פרקליטת המדינה, אפשר כיום לנהל כנגד כל אזרח במדינה חקירת משטרה, בכל עילה שהיא, עילת שווא, לאסוף עליו אינפורמציה, לצבור עליו חומר, ובמקביל לא לתת לו זכות לעיין בתיק שאספו עליו ולמנוע ממנו כל אפשרות להתגונן או לטהר את שמו.

אלה הנחיות שהעזה לכתוב פרקליטת המדינה במדינת ישראל של שנת 2002, הנחיות המנוגדות לכל פסיקות בתי המשפט על חובת הגילוי הנאות ועל חובת הרשויות לאפשר לאזרח לעיין בכל חומר הנוגע בו. הנחיות המנוגדות לכל העקרונות של כבוד האדם בחברה המודרנית.

ראוי לציין, שכל פרקליטי המדינה בעבר, כולל אלה שכיהנו בימים ובזמנים החשוכים ביותר מבחינת זכויות האזרח בישראל, גרסו והורו לפרקליטות המדינה ולמשטרה לתת לכל אזרח זכות עיון בתיק חקירה שנוהל נגדו. רק עדנה ארבל, פרקליטת המדינה של תחילת המילניום השלישי, בחרה לחזור לעבר החשוך ולאמץ לוגיקה שמקומה בהיגיון הסטליניסטי.

על זאת הוגשה העתירה ובזאת יעסוק הדיון בבג"צ 10271/02 ביום ד', ה-10.3.2004.

האגודה לזכויות האזרח, שמבינה את משמעות והשלכות העתירה, שותפה לה כגוף ציבורי מייצג. אני עצמי דורש לתת לי את זכותי לעיין בתיק החקירה שלי, אבל בראש ובראשונה העתירה מבקשת מבג"צ להכריז ולקבוע כי הנחיותיה של פרקליטת המדינה בטלות ומבוטלות, בהיותן נוגדות כל עיקרון של זכויות האזרח ומנוגדות לכל הגיון משפטי תקין.

זה לא פשוט. קביעה כזו של בג"צ אינה קלה. ההחלטה המבוקשת, כי פרקליטת המדינה כתבה ופרסמה הנחיות פסולות הסותרות את רוח החוק ואת עקרונות המשטר התקין, כמוה כאמירה ברורה שהגברת הזו אינה ראויה לתפקידה. את זה שופטי בג"צ בוודאי לא ירצו לומר.

למען האמת, קבלת העתירה משמעותה כפסילת שיקול הדעת של פרקליטת המדינה - לא רק בעניין הפרטני הנוגע לי אישית, אלא בעניין העקרוני של איכות ההנחיות המשפטיות שארבל מוציאה. פרקליט הגון, שבג"צ יקבע לגביו שהנחיותיו העקרוניות בטלות, ראוי שיגיש התפטרותו המיידית. שופטי בג"צ ודאי מבינים זאת ולכן לא יקל עליהם לעשות כן.

מאידך, הותרת ההנחיות הללו על כנן ומניעת חשיפת התיק בפני, הפעם באישור בג"צ, כמוה כאמירה של ביהמ"ש העליון שמותר לפרקליטות המדינה לקיים כנגד האזרחים חקירות משטרה ולצבור עליהם "תיקים סודיים", בלא לתת להם אפילו את הזכות לעיין בהם ולהתגונן מפניהם. אמירה כזו משמעותה שכל הנאומים היפים בבג"צ על "כבוד האדם" וכל הדיבורים על "שקיפות ציבורית" ועל הצורך בשמירת "שמו הטוב של אדם", הינם קלישאות נבובות שאינן מעוגנות במציאות. תהיה זו כאמירה וכהודאה של בג"צ שאזרחי ישראל שרויים עדין במציאות חוקית חשוכה.

זהו הקופליקט, זהו העימות וזהו מצב העניינים.

כל המעורבים בסיפור הזה מבינים מה מונח על הכף ובמה המדובר: ארבל שלחה לקרב בבג"צ את עו"ד שי ניצן, משפטן מוכשר וחריף, בעל מעמד מיוחד בעליון והמוכר גם כנאמנה האישי. לפני שבוע היא גם פנתה וביקשה למחוק מהעתירה את הדרישה לביטול הנחיותיה, בטיעון המשפטי שהיא לא זומנה אישית כמשיבה (תרגיל טכני - אבל מחוכם מאד). בג"צ דחה את בקשתה והורה לצרפה כעת אישית כמשיבה.

במקביל, גם התנועה לזכויות האזרח מבינה את ההשלכות העתידיות של הפסיקה על זכויות האזרח בישראל, אם בג"צ יאשר לפרקליטות להמשיך לפעול על-פי ההנחיות הללו - ועורכי הדין שלי ושל התנועה (גדעון קורן ואורי שוורץ) אינם מקילים ראש בבעיה. כך או אחרת, השבוע נדע האם אנו חיים במדינת חוק ראויה, בה מעשי השלטון שקופים וזכויות האזרח נשמרות, או שאנו חיים במדינה שהפרקליטות שלה רשאית לנהל בה תיקי חקירה סודיים כנגד כל אזרח ש"מטריד" או "מעצבן" אותה.

אינני יודע מה תהא פסיקת בג"צ, אבל בסופו של אותו יום בעליון יהיה ברור, לכם וגם לי, מהו מצבו האמיתי של שלטון החוק בישראל - ומהו מצבכם שלכם.

הערת המערכת: הדיון בבג"צ 10271/02 אברהם פריד נגד משטרת ישראל מחוז י-ם ופרקליטת המדינה עדנה ארבל נדחה ליום 21.7.04; מערכת Nfc תוסיף ותעקוב אחר ההתפתחויות בפרשה.