בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים במשפטו של עופר נמרודי: זה שהגישה הפרקליטות, וזה שהגיש נמרודי. דחיית הערעורים היתה צפויה, בעקבות הערות השופטים במהלך הדיון בשמיעת הערעורים.
בית המשפט המחוזי גזר לנמרודי עונש מאסר של 25 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט העליון לא מצא מקום להקל עליו (כבקשתו), וגם לא להחמיר עימו (כבקשת הפרקליטות). פסק הדין ניתן על-ידי השופטים דליה דורנר (אב"ד), יעקב טירקל ומרים נאור.
נמרודי יוצג על-ידי עו"ד דן-אבי יצחק; הפרקליטות יוצגה על-ידי עורכות הדין נאוה בן-אור, פנינה גיא ונאוה שילר.
השופטים הותירו את עונשו של נמרודי על כנו. נמרודי הורשע בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, הטרדת עד, רישום כוזב במסמכי תאגיד ומרמה והפרת אמונים בתאגיד.
השופטים הסכימו לעיכוב ביצוע גזר הדין עד יום 10.3.02, במטרה לאפשר לנמרודי להגיש לוועדת השחרורים בקשה לשחרור מוקדם, בניכוי שליש מעונשו. נמרודי כבר ישב במעצר 15 חודשים ו-10 ימים, ולאחר כל הניכויים המקובלים יתכן ולא ישב יום נוסף בכלא.
בפסק הדין כתבו השופטים, כי נמרודי ניצל את עוצמתו ועושרו לשם שיבוש מהלכי משפט.
מיד לאחר שימוע פסק הדין, תקף עו"ד דן אבי-יצחק את עיתון ידיעות אחרונות, בטענה כי הם ביצעו תחקיר שיקרי במטרה להשפיע על בית המשפט העליון - בבואו לגזור את דינו של נמרודי. לדבריו, איש לא ידע האם לא השפיעו הדברים על השופטים ולו בתת-מודע. אבי-יצחק אמר, כי הוא מקווה שהיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, יתערב ויפעל להעמיד לדין את אנשי ידיעות אחרונות.
מתוך גזר הדין
כותבים השופטים (ציטוט):
"על גזר-דין זה ערערו שני הצדדים, כאשר כל צד טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהימנעו מלקבל את עמדתו המדויקת בגזירת עונשו של נמרודי. זאת הגם שהפער בין עונש המאסר בפועל, שהמדינה ביקשה להטילו לבין העונש שהוטל בפועל מסתכם ב-11 חודשים בלבד, והפער בין עונש המאסר בפועל שלו הסכים נמרודי לבין העונש שהוטל מסתכם אף בפחות מכך - 10 חודשים.
בנוסף לכך, ערעור המדינה הוגש אף כי נמרודי, בהנחה כי יזכה לניכויים מקובלים, כבר סיים לרצות את עונשו.
בנסיבות אלה, הוצע לצדדים לחזור בהם מערעוריהם. אך המדינה עמדה בתוקף על ערעורה, בהטעימה את חומרתן הרבה של העבירות שנעברו בעת שנמרודי עמד לדין במשפטו הראשון.
המדינה טענתה עוד, כי משקל העובדות המקילות שהוזכרו בכתב האישום, לרבות הסחיטה, הוא אפסי, וכי העונש שדרשה על-פי הסדר הטיעון הוא מינימלי וכל הפחתה ממנו אינה ראויה.
נמרודי, מצידו, חזר בערעורו בפירוט רב על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, וטען כי חלק מן העבירות שיוחסו לו היו טכניות וכי בחלקן היה קורבן לעלילה ואף לסחיטה. עם זאת, מטיעוניו ניתן היה להבין כי אילו חזרה בה המדינה מערעורה, לא היה נמרודי עומד על ערעורו.
עמדת המדינה בדבר חומרתן של העבירות מקובלת עלינו. אף אנו סבורים, כי אין לייחס לדרישתו של פרידן לתשלום כספים עבור שתיקתו ועבור מסירת הקלטת המפלילה משקל רב לקולא. ראשית, ברור כי התנהגותו הפלילית של נמרודי היא זו שאפשרה לפרידן לסחוט אותו.
שנית, לנוכח העוצמה הרבה שהיתה בידי נמרודי, בשל מעמדו כבעלים של עיתון חשוב, קשריו, ועושרו הרב שאיפשר לו לשכור את טובי עורכי הדין, היו פתוחות בפניו דרכים למכביר לטפל בסחיטה.
למרבה הצער, בחר נמרודי לנצל את עוצמתו, ובעיקר את עושרו, כדי לשבש את מהלכי משפטו הראשון, שבו, כאמור, גם הואשם בעבירה של שיבוש מהלכי המשפט.
המעשים הפליליים שביצע נמרודי נמשכו גם לאחר שנגזר דינו במשפטו הראשון ובעוד עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. העונש ההולם התנהגות פלילית רצידיביסטית זו הוא, ללא ספק, מאסר לתקופה ממושכת.
אלא שהמדינה הגיעה להסדר-טיעון במשפטו של נמרודי, והמדינה היא שהציבה את גבולותיו, בהסכימה לטעון להטלת עונש, שהגם שהוא עצמו מתון, היה בו מבחינתה כדי לקבוע את הדרגה המקסימלית של הענישה.
טווח הענישה המוסכם בין הצדדים היה 21 חודשי מאסר, ובית המשפט המחוזי, בגוזרו את הדין, צמצם את הפער ל-11 חודשים מהעונש שהתביעה ביקשה ול-10 חודשים מהעונש שנמרודי הסכים לו. כאמור, הסדר-הטיעון אומץ על-ידי בית המשפט המחוזי, ולא נטען בפנינו שנפל בו פגם כלשהו.
על-רגע זה, העונש שהוטל, שהוא בגדר הסדר הטיעון, אינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לא כל-שכן, שאין עילה להתערבות כאשר מדובר בפער של פחות משנה בין עונש המאסר שהצדדים ביקשו להטיל לבין העונש שהוטל.
שני הערעורים נדחים איפוא.
