מיליון מילים נכתבו כבר על התרסקות השמאל. השמאל הפרלמנטארי אכן קרס. נוכח המתרחש ב"מרצ" וב"עבודה", ברור מעל לכל ספק שמאודים עשנים אלו לא תפרוץ שוב להבה. את השמאל הציוני הפרלמנטארי, או אולי את המרכז-שמאל, נצטרך להקים מאפס, בתבנית חדשה. כתבתי על כך כאן רבות, ובוודאי עוד אוסיף ואכתוב.
אך הפעם ברצוני להתמקד בשמאל החוץ-פרלמנטארי דווקא. השמאל החוץ-פרלמנטארי פעיל מאוד. הציצו במדור
"אירועי השמאל" שאנחנו מפרסמים במגזין "על צד שמאל", ותוכלו להתרשם מעשרות פעולות של השמאל בחודש. לא פעולות המוניות, נכון, אך מגוונות, ערכיות, פרוסות בכל רחבי ישראל והשטחים, ורבות. יוזמים ומפעילים אותן עשרות תנועות וארגונים. בסדר מקרי:
שלום עכשיו, מחסוםWATCH, שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם, גוש שלום, בצלם, קבוצת שייח' ג'ראח, עיר עמים, סיכוי, המכללה החברתית-כלכלית, האגודה לזכויות האזרח, פורום המשפחות השכולות למען שלום, המועצה לשלום ולביטחון, לוחמים לשלום, שוברים שתיקה, נגד גדרות, קואליציית המסיק, השמאל הלאומי, קול אחר משדרות ועוטף עזה, פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, פורום הכרה - והרשימה, לא תאמינו, עוד ארוכה. ובניגוד לבדיחה - לא אותם תריסר מתנדבים פעילים בכל התנועות... מהיכרות אישית אני מעיד על אלפי פעילים, ולעתים אף על רבבות.
וביום שני השבוע הצליח
בנימין נתניהו להוציא לרחוב גם את אצולת השמאל. הצעת
"חוק הנאמנות" החדשה הוציאה
מאות אנשי רוח ואמנים להפגנה, מול מוזיאון רוטשילד בתל אביב, שם הוכרזה המדינה. הפעם נחתמה במקום "הכרזת העצמאות מהפשיזם": "אנו, אזרחי ישראל של הכרזת העצמאות שהתכנסנו כאן, מכריזים בזאת שלא נהיה אזרחיה של המדינה המתחזה לישראל ואשר מפרה את מחויבויותיה הבסיסיות לעקרונות השוויון, החופש האזרחי והשאיפה הכנה לשלום - עליהם קמה מדינת ישראל". ובחותמים, גלריה מרשימה של אישים: כלת פרס ישראל
שולמית אלוני,
אורי אבנרי, מיכה אולמן, פרופ' ירון אזרחי,
אלכס אנסקי, שרי אנסקי, פרופ' מנחם ברינקר, פרופ' גליה גולן, חיים גורי, סנאית גיסיס, רות הכהן, דוד טרטקובר, רן כהן, פרופ' אליה ליבוביץ, אלכס ליבק, סמי מיכאל, מירב מיכאלי, חנה מרון, חתן פרס ישראל פרופ' גבי סלומון, יהושע קנז, יורם קניוק, דני קרוון, ספי רכלבסקי, ורבים אחרים.
"מדינה הפולשת בכפיה לתחום המקודש של מצפונו של היחיד האזרח, ומענישה אותו אם דעותיו ואמונותיו אינן דעת השלטון ואינן תואמות את 'אופי' המדינה, מפסיקה להיות מדינה דמוקרטית והופכת למדינה פשיסטית", קראו המפגינים. "המדינה שהולכת ומחליפה את ישראל - תוך שהיא ממלאת את הארץ בשלל חקיקה גזענית, המובלת בידי הכנסת והממשלה - מוציאה את עצמה ממשפחת העמים הדמוקרטיים".
גם הפגנת שמאל זו לא הייתה המונית. עברו הימים שכינסנו מאות אלפים בכיכר רבין. אבל המשקל הסגולי של המפגינים, כולל כאלו שממעטים מאוד לצאת לרחוב, כחיים גורי, יורם קניוק וסמי מיכאל, נתן משקל מרשים להפגנה, וקל היה לראות זאת גם בכיסוי העיתונאי הרחב. אבל הפגנה זו חשובה הרבה מעבר לנושא הממוקד שלה. דומני שהתנהלותה הלאומנית והסרבנית של ממשלת ישראל בכלל הנושאים - מגירוש ילדי העובדים הזרים, דרך "חוקי ליברמן" בכנסת, ועד העדפת ההתנחלויות על שיחות שלום - מצליחה, מחד גיסא, לדרדר את ישראל לתהומות של בושה, אך מאידך גיסא, מצליחה לדרבן את השמאל לפעילות מחודשת.
השבוע התנבא יושב-ראש הכנסת ראובן (רובי) ריבלין שהבחירות יוקדמו לשנה הקרובה. האם נצליח לשקם את עצמנו גם במישור הפרלמנטארי, ולהקים מפלגה חדשה, רעננה וחזקה? שם זמני כבר גיבשתי לה:
ממ"ש -
מפלגת
מרכז
שמאל.
