|   15:07:40
דלג
  יעקב בר-און  
עיתונאי מקור ראשון
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות

אחרים השתנו. אני לא

אהרן מגד על הספרות הישראלית: "חושבים שזו גבורה לנבל את הפה, בעיקר הסופרות" על חרם האמנים: "מעשה ונדלי וגם שיבוש דעת" על החשיפה המשפחתית בספרי בנו, אייל: "הוא כותב על הרגשות שלו וזה בסדר גמור" ועל האפשרות שכעת, בגיל 90, יכתוב סוף-סוף אוטוביוגרפיה: "אני לא מעניין את עצמי"
16/10/2010  |   יעקב בר-און   |   כתבות   |   מקור ראשון   |   תגובות
לא מסוגל בלי הכתיבה. אהרון מגד [צילום: יעקב בר-און]

יום אחד המורה בבית הספר הקטנטן במושבה רעננה של פעם הטיל על תלמידיו משימה שגרתית למדי - לכתוב חיבור. התלמיד אהרן נדרש לתנ"ך וכתב חיבור שכותרתו "ירמיהו בדרך מענתות" ובו ניסה לשחזר מה חשב הנביא בדרך לירושלים לאחר שבוזה בכפרו. כשקרא המורה את החיבור, נשק לתלמידו על המצח ואמר לו - "אתה תהיה סופר!"

אם בדרך כלל תחזיות כאלה אינן מתגשמות, במקרה דנן המורה, משה-דוד מגד, קלע בול. תלמידו לקח את דבריו ברצינות ומאז איננו מפסיק לכתוב. זהו חתן פרס ישראל, אהרן מגד, בנו של המורה, שמציין בימים אלה 80 (!) שנות יצירה בספר חדש, ה-30 וכמה שלו, "עשרת הימים הנוראים", שראה אור בהוצאות "עם עובד" ו"חרגול". העובדה שחגג הקיץ את יום הולדתו ה-90 כלל וכלל איננה ניכרת בספר, המהלך קסם על קוראיו.

כששואלים את מגד איך לגביו הכתיבה בגילו המופלג, הוא משיב, כשמעיניו התכולות מרצד חיוך: "אני לא כל-כך שם לב לזמן, נותן לו לחלוף על פניי. כמו מרכין את הראש ואומר לו 'עבור'. אני לחוד והזמן לחוד. אני לא מונה את השנים שלי. כששואלים אותי מתי נולדתי, אני צריך קצת לחשוב, גם כשאני נשאל לגבי בני משפחתי, בעוד שאני זוכר היטב את התאריכים הקשורים במדינה. איך זה קורה? - אולי אני לא חושב על עצמי כעצמי. בניי שאלו לא פעם מדוע לא אכתוב אוטוביוגרפיה ואני אומר להם שאני לא מסוגל. ככה זה, אני לא כל-כך מעניין את עצמי".

מה כן?

"הדמויות שאותן אני בורא ועליהן אני כותב. ככל שאני ממשיך לכתוב עליהן, כן הן מרתקות אותי יותר".

כתיבתך היא באותו להט כמו בעבר?

"באותו להט ובאותה דרך. רומנים מתחילים אצלי מדמות של אדם שחלקה אולי אני מכיר מהמציאות. לא מאידיאה. גם לא העלילה מעניינת מלכתחילה. כשאני כותב, אני נסחף אחר הדמויות. הדמויות החדשות, כמו יודא, גיבור הספר החדש, מעניינות ואף משלהבות אותי יותר מדמויות שעליהן כתבתי לפני עשרות שנים".

אצלך אני כותב משמע אני קיים.

"כן, אפשר לומר כך. כשאני לא כותב, אני אובד ולא יודע מה בדיוק לעשות. אני לא מסוגל בלי הכתיבה".

יצאת לשטח כדי לשחזר את המסלול שבו אתה עובר עם יודא בירושלים?

"לאו-דווקא. הכל מהזיכרון שלי. יתרה מכך. אני מתאר בספר כפר צ'רקסי, ריחניה, שבו לא הייתי מעודי. אולי זה לא בסדר. אם חשבתי שיצאו לי דברים לא מדויקים, אדם שעובד בריחניה ומוכר לי אומר שבספר הייתי נאמן למציאות".

לדבריו, ירושלים היא הנושא האמיתי של הספר. מגד מתהלך בה, לאורכה ולרוחבה, עם יודא שלו, היסטוריון החוקר את תרבויות המזרח הקדום ונע עמו במרחבי הזמן. "ירושלים מיוחדת במינה בעולם בכך שהיא מקפלת בתוכה היסטוריות של עמים שונים, שכולם השאירו בה חותם", הוא סבור. "למרות ההתנגשות ביניהן, הסכימו איכשהו לחיות ביחד.

"בעיר הזאת מתהלך יודא כזר. במחשבה שנייה אולי הייתי קורא לספר 'הזר', כלומר אאוט-סיידר ולא 'עשרת הימים הנוראים'. יודא מתהלך בין היהודים כזר ומרגיש זרות וריחוק גם כשהוא הולך לכותל ועם כל הסנטימנטים שיש לו לתפילות שהוא שומע שם. לא פחות זרות הוא מרגיש בכנסיית 'דורמיציון' עם כל הקדושה וההדר שבהם הוא נתקל. הזרות איננה מרפה ממנו. כך כשהוא נזכר במערכת היחסים המסובכת שלו עם אביו, או במפגשי האקראי שלו עם חברים מתנועת הנוער, מהצבא ועוד".

מול יודא הוא מעמיד את אסנת, בת-זוגו שנעלמת ממנו לאחר שלוש שנות נישואין: "יש מקוראי הספר ששואלים אותי מה העניין של אסנת בו. מה פתאום נטפלתי לבחורה צ'רקסית. העניין הוא שאני לא נותן לעצמי דין וחשבון מדויק בזמן הכתיבה. דברים באים אלי באינטואיציה. והצ'רקסים? - אולי יש איזשהו דמיון בין מה שקרה להם בהיסטוריה לבין מה שקרה לנו.

"אולי זה מה שמקשר את אסנת ואת יודא. הם מחפשים שורשים כלשהם, אבל לא עולה בידם לחיות ממש יחד. כשיודא מאבד את האותיות הכנעניות, לאחר שפרחו מחדר העבודה שלו, נעלמו איתן חלק משורשיו התרבותיים. בלעדיהם הוא נשאר לפתע תלוש. באותה מידה גם אסנת תלושה מהתרבות הצ'רקסית שבה גדלה".

תתקן אותי אם אני טועה, אבל נראה שיודא הוא גיבור קלאסי שלך.

"באיזה מובן?"

אסביר. במקרה לקחתי לידיי לפני צאתי אליך שלושה מספריך. גיבור "עד הערב" הוא ספרן מבוגר שהתפוטר. גיבור "ירחי הדבש של פרופסור לונץ" הוא פרופסור קשיש שחוקר את תרבויות המזרח הקדום. יותם, גיבור "נקמת יותם", הוא מתרגם כבן 60 משירה יוונית עתיקה. נראה שעובר איזשהו חוט שני בין גיבורים אלה לבין יודא, היסטוריון החוקר את תרבות המזרח. אתה מסכים?

"איכשהו יוצא לי לכתוב על אנשים משכילים וגיבורי הספרים שלי נעשים מבוגרים עם השנים, אם כי חזי של 'זבובים' בן 26. בדרך כלל, ככל שעובר הזמן, הדמויות שאני כותב עליהן מתקדמות עם הגיל שלי".

וזה שלכולן יש איזו תסבוכת בחייהן?

"כשסופר כותב על גיבורים, הוא נותן משהו מעצמו. אלה שמכירים אותי, מזהים בדמויות שעליהן אני כותב דברים ממני גם אם אני מנסה להדחיק אותם".

והעיסוק של יודא.

"אותיות משכו אותי תמיד. בעיניי יש להן חיים משלהן ומתקשרת אליהן איזו מיתולוגיה. יש תורה שלמה סביב האותיות העבריות. בספר מתואר יודא כשהוא מתהלך בשייח' ג'ראח ורואה את האות עי"ן תלויה על איזה עץ. זו עי"ן שכאילו צופה עליו מלמעלה ויש בה מילים עם משמעויות לא בדיוק חיוביות".

מעניין שאתה, שאינך מזוהה עם "כנענים" מסוגם של יונתן רטוש ואהרן אמיר, יוצא אל סיפורו של יודא מתוך אותיות כנעניות קדמוניות שפרחו ממגילת קלף בחדרו. יש בכך סמליות כלשהי?

"אם היה לי יחס מסוים כלפי הכנעניות, אזי יחס שלילי. כתבתי את 'פויגלמן'. יש לי יחס חם מאוד כלפי יהדות הגולה וכלפי היידיש. בשום פנים ואופן אני לא מסוגל להסכים לתיאוריה הכנענית, הגורסת שיש להתנתק מהגולה והיידיש היא מבחינתה משהו פסול.

"אם כבר, יש לי יחס לכנעניות התנ"כית. לקשר לארץ הזאת. אם קוראים לה בתנ"ך בשם, אז דווקא ארץ כנען. השם ארץ ישראל הופיע בשלב הרבה יותר מאוחר. ומדוע נקראה הארץ כנען כשישבו בה עוד שבעה עממים? הרי הכנענים לא היו האימפריה הגדולה ביותר והחזקה ביותר".

מגד בארץ מגיל שש, אבל מבלי שיוכל להסביר זאת הוא שומר על יחס חם לשורשיו בפולין. "ביקרתי בולוצלבק, העיר שלנו. אפילו הגעתי שם לבית שבו נולדתי, עם גזוזטרה מעץ, מוקף בחצר, לאחר שקיבלתי את הכתובת מבן-עירנו, פרופסור אפרים אורבך המנוח, שהיה תלמיד של אבי. כשהגעתי לשם, אפילו זכרתי את צבע הטפט מילדותי. הרי כשהייתי מתעורר בבוקר כילד קטן, דבר ראשון הייתי רואה בבוקר את טווסי הזהב שעל הטפט. אבל בעיר לא נותר דבר מהעבר היהודי שלה".

כשמגד עלה ארצה, הרגיש, כדבריו, פחות או יותר בבית, כאשר עם ידיעת העברית שלו קרא את שלטי הרחובות. משפחת גרינברג נדחסה לדירת הדודה בשנקין, בתל אביב ואהרן הילד נחמץ לבו לראות את אביו, המורה, מתייגע בדחיפת מריצות חול בסלילת מורד אלנבי בואכה הים. אבל הלם המפגש עם תל אביב הומר עד מהרה לפסטורלת ילדות במושבה רעננה, שזה מקרוב הוקמה ושם גדל, כמו חתן "פרס ישראל" אחר, בן תקופתו, חיים חפר. "חוץ מבית הקברות, שבו קבורים הוריי, כמעט לא נשאר דבר מרעננה של אז", הוא מציין.

לא נשאר דבר?

"נשאר המבנה של תנועת 'המחנות העולים', שבה הייתי פעיל, אבל לא הרבה יותר. כיום, כשאני מגיע לרעננה, די נחמץ לי הלב. אומנם זאת עיר מטופחת, אבל גם עיר של יאפים. חבל לי שנמחק שם העבר, כמו במקומות רבים אחרים בארץ. לעומת זאת, כשהייתי נספח התרבות בשגרירות ישראל בלונדון, לפני כ-40 שנה, די התפעלתי משימור העבר למרות כל ההתפתחות. יש שם רחובות, אפילו רבעים שלמים, עם אחוזות, טירות וכנסיות, שבמתכוון לא נגעו בהם. זה נהדר כשאתה יכול להתהלך בתוך ההיסטוריה שלך..."

מגד מתרפק על הימים ההם בתנועת הנוער, עם הריקודים והטיולים אל מבצר אנטיפטרוס ומקורות הירקון, גם זוכר טיול עם חבריו מהתנועה, שבו נסעו ברכבת מקלקיליה לג'נין ואפילו התקבלו בסבר פנים יפות על-ידי הערבים. והעיקר? - "אז, כשלא הכל היה מיושב, חיינו בחיק הטבע, בין גבעות עם פרחי-בר יפהפיים וביניהן - חורשה נהדרת עם איקליפטוסים שקראנו לה 'היער'. המים שהיו נקווים שם בחורף היו בשבילנו כאילו אגם שבו השטנו רפסודות. אבי המורה ואמי, הגננת לשעבר, היו לוקחים לשם בשבתות את כל בית הספר על שתי כיתותיו. היינו יושבים שם על העשב הרך והריחני, מקריאים שירה ושרים - ומרגישים כמו משפחה".

אביו היה המורה הראשון ברעננה. כמי שלימד בגימנסיה 'תרבות' בפולין, החליט לשנות את שמו, גרינברג והפך למגד, ראשי התיבות של שמו - משה-דוד גרינברג. "מגד", זה שם בית הספר הראשון ברעננה, שבו למד אהרן במחזור הפותח כ"ילד מופנם, שהיה קצת בצד ולא מתחבר עם כולם". אין היום בתי-ספר כאלה. "למדנו בכיתה אחת בצריף בקצה המושבה ילדים בני גילאים שונים, כשאבי לימד אותנו את כל המקצועות", הוא מעיד. "מולנו היה צריף שבחלקו האחד שימש כבית-כנסת ובחלקו האחר - אנשי 'גדוד העבודה'. בבוקר הייתי שומע את לחש המתפללים ובערב נפשי הייתה יוצאת אחר ריקודי החלוצים, עם הגרמושקות והמנדולינות..."

מכיוון שלא היה בית-ספר תיכון במושבתו, עבר מגד ללמוד בגימנסיה "הרצליה", בתל אביב, מוסד שהוא לא כל-כך הסתדר עם עם המשמעת "הפרוסית" שהייתה נהוגה במה שמגד מכנה ה"'איטון' של ארץ-ישראל". כשקץ בנסיעות היומיות הממושכות למושבה, שכר חדר הקטן בשדרות קרן קיימת אצל דוד זכאי מ"דבר". "בעיתון היה לו מדור שנקרא 'בשמים", מספר מגד. "הוא היה האסטרונום היחיד בארץ, אני חושב. הטלסקופ שלו היה על הגג, שם השכיר לי את החדר. זה לא היה הסידור הכי נוח, אבל זכאי-אפשר לי לצפות על הכוכבים..."

התלמיד מגד מצא עצמו ממוקם במקום אסטרטגי ב"לב האצולה"- מצד אחד מזכיר ההסתדרות דאז, דוד רמז ומצד שני - יו"ר הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, שלפתע נהיה שכנו. "פולה הייתה מלכת הרחוב", הוא נזכר. "פעם תפסה אותי ואמרה לי - 'אתה יודע למה אתה כל-כך רזה? זה בגלל שאתה כל הזמן הולך ברגל לגימנסיה, קח שבעה מיל ותיסע!' מה יכולתי לעשות, הרי היה עלי לחסוך כסף לארוחות במטבח הפועלים. על התרומה הזאת חזרה מספר פעמים".

בן-גוריון התעניין בשכנו הצעיר?

"לא כל-כך. הוא זכור לי כאיש לא כל-כך נעים אולי מפני שהיה תמיד עסוק. לעתים רצה לדעת מה אומר העם. פעם הזמין אותי לחדרו. הוא ישב ליד המכתבה הגדולה שלו והושיב אותו מולו. אז שאל אותי, תלמיד הגימנסיה, מה המצב. הייתי חצוף כששאלתי אותו מדוע אנחנו לא נלחמים בצי הבריטי, המונע מספינות המעפילים להגיע לחוף. 'אתה צודק', הוא אמר ולא הוסיף..."

לו בן-גוריון היה מתעניין, היה מגלה ששכנו הצעיר "חוטא" בכתיבה. הוא כתב שירים מילדותו ברעננה ורצה להיות כמו שאול טשרניחובסקי ש"בהתחלה חיקיתי את הפואמות שלו". את מחברת השירים היה נועל במגרה מפני הוריו "כי התביישתי". כילד התחיל לחבר עם חברו, בעל הנטיות הקומוניסטיות, רומן שלא הגיע לידי גמר וכשלמד בגימנסיה, התפרסמה רשימה שלו, על תלאות הנסיעה מהמושבה לעיר, ב"דבר", עיתון שכעבור שנים היה עורך המוסף הספרותי שלו.

בתום הלימודים בגימנסיה יצא עם חבריו מ"המחנות העולים" - "שם למדתי ספרות יותר מאשר בגימנסיה" - להכשרה בקיבוץ גבעת-ברנר, שבו ספג לא מעט קולטורה. עם גרעין שנועד לחזק את קיבוץ שדות-ים עבר תקופת סבלות בנמל חיפה - כן, למרות שלא רואים עליו סחב על גבו שקי אשלג במשקל ...מאה קילו שהגיעו מים המלח - ג'וב שעליו כתב את הסיפור הראשון שלו, "מטען של שוורים", בביטאון הקיבוץ המאוחד, "מבפנים".

הוא היה ממקימי קיבוץ שדות-ים, ליד קיסריה, שם הצטיין בכתיבת פיליטונים. בסקץ' היתולי שכתב הופיע בחדר האוכל לפני הקיבוץ המתהווה עם עולה חדשה מהונגריה. זאת הייתה חנה סנש, שעמה מצא שפה משותפת. "חנה, שעלתה לבדה מבודפשט, עשתה עלי רושם כנערה משכילה, תרבותית מאוד ועם חוש הומור נפלא, בעלת גינונים של מי שבאה ממעמד יותר גבוה", מעיד מגד. "יחד עם זה היא נהגה כאידיאליסטית מוחלטת שהייתה מוכנה לעבוד בכל עבודה - במכבסה, בלול, במחסן, היכן שאמרו לה - והסתגלה לחיים באוהל.

"עם זאת, ניכר היה בה שרצתה להיות סופרת כמו אביה, בלה סנש, שהיה סופר מפורסם בהונגריה. לפני שהגיעה הנה, למדה בבודפשט עברית באופן פרטי. אהבת הכתיבה קרבה בינינו. אני זוכר אותה באה לאוהל שלי ובידיה מחברת שירים. היא רצתה לשמוע את חוות-דעתי עליהם. קראתי אותם בלילה ובבוקר אמרתי לה בגילוי-לב שהשירים יפים, אבל יותר מדי מושפעים משירי רחל. 'הליכה לקיסריה' ו'אשרי הגפרור' נכתבו מאוחר יותר. היא גם כתבה מחזה, שלא אהבתי, על מי שרוצה להיות אמן והקיבוץ לא מאפשר לו. זה נראה היה לי פשטני מדי".

"כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היא התגייסה לצבא הבריטי והצטרפה לצנחנים שיצאו לאירופה, לשליחות המסוכנת של צניחה מעבר לקווי האויב הנאצי", מספר מגד. "בפעם האחרונה ראיתי אותה במדי הצבא הבריטי באיזה כנס של הקיבוץ המאוחד בגבעת-ברנר. 'שלום', היא אמרה לי ויותר לא שמעתי ממנה. בעצם, כל הסיפור שלה יכול היה להיות שונה. פרופ' מיכאל פקטה, מראשי האוניברסיטה העברית, שהיה ידיד משפחתה בבודפשט, ניסה להשפיע עליה ללמוד באוניברסיטה במקום להתבזבז אצלנו, בקיבוץ, אבל היא הלכה עם האידיאלים שלה עד הסוף..."

ב-58', 14 שנה לאחר שסנש נורתה למוות בכלא בבודפשט, הוצג ב"הבימה" המחזה "חנה סנש", שמגד כתב עליה. לקראת כתיבת המחזה, שוחח מגד שעות ארוכות עם אמה, קתרינה סנש ועם יואל פלגי וראובן דפני, שניים מהצנחנים שהיו איתה ביוגוסלביה. מרים זוהר ריגשה את הקהל כחנה סנש ובתפקיד אמה הופיעה חנה רובינא. "מכל המחזות שכתבתי, זה היה המחזה שהיה לי הקשר האישי הקרוב ביותר אליו", הוא מציין ומספר כיצד סנש האם הודתה לו על המחזה על בתה. בסך-הכל כתב מגד 11 מחזות. אחד מהם, "חדוה ואני", הפך ל"חדוה ושלומיק", הטלנובלה הראשונה בטלוויזיה הישראלית.

ב-50' כבר יכול היה מגד לשיר לעצמו בלדה לעוזב קיבוץ. לו זה היה תלוי בו, אולי הוא היה קיבוצניק עד עצם היום הזה, אבל הייתה זו האהבה שהעבירה אותו העירה. כשהדריך בקן "המחנות העולים" בתל אביב, התאהבה במדריך מהקומונה אידה, חניכת התנועה, צברית בת 14, צעירה ממנו באי אלה שנים. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון", היא מצהירה. כעבור ארבע שנים ניצבו אידה ואהרן, שהיה נשוי קצרות בקיבוץ, מתחת לחופה.

למענה עזב את שדות-ים, בתקופה שבה עזיבת הקיבוץ נחשבה כמעט כמעשה בגידה. "אני לא בנויה למסגרות", היא מעידה. "כאינדיווידואליסטית עירונית, בכלל לא עלה על הפרק שאצטרף לקיבוץ".

אידה התגלתה כסופרת מרתקת ופורייה. כשהביאה מסה לפרסום ב"משא", כתב העת הספרותי שערך שנים, מצא עצמו בדילמה. "שני מגד בעיתון אחד, זה יותר מדי", חשב. בהשראתו היא הייתה חתומה שם כאידה צורית, קרוב לשם משפחתה צירלין וכך היא חתומה מאז על ספריה. הם מתגוררים בשכונת בבלי, בצפון תל אביב, שני סופרים תחת קורת-גג אחת, כשלכל אחד מהם חדר-עבודה נפרד, "אבל אנחנו מראים זה לזה טיוטות של מה שאנחנו כותבים". משפחתם משפחת סופרים. ביניהם מתי מגד, אחיו של אהרון ולימים הצטרף אליהם בכך, אייל מגד, בנו הבכור של אהרון. כשזה נישא לסופרת צרויה שלו, גם היא ממשפחת סופרים, קרובתו של מאיר שלו, הם כבר הפכו לחמולה...

מתי מגד המנוח ערך את "ספר הפלמ"ח" עם זרובבל גלעד, בעוד שאחיו המפורסם מזוהה כאחד מהסופרים הבולטים של דור הפלמ"ח. "כרונולוגית, יש דבר כזה סופרי דור הפלמ"ח", הוא שח, "אבל זאת אבסורד להכליל את כולנו בחטיבה אחת ולתאר אותנו כקונפורמיסטים, ההולכים תמיד בעקבות ההנהגה וכותבים באותה רוח. למעשה כל אחד מאיתנו פעל באופן עצמאי והלך בדרכו האישית. מה שנטען נגדנו, בעיקר מצד אי אלה מבקרים, לא היה אלא לזות-שפתיים".

וכיום?

"ההתעניינות בספרות גדלה בשנים האחרונות ובשום פנים ואופן אי-אפשר לומר שעלינו שאנחנו כבר לא עם הספר. לא קוראים כאן פחות מאשר בארצות מערב אחרות. יחסית, קוראים בישראל שירה יותר מאשר באנגליה ובאמריקה".

יש לך הסבר להתעניינות הזאת?

"אנשים מחפשים ערכים. כמה כבר אפשר לדוש בנדל"ן ולרדוף אחרי מותרות? לרבים נמאס מכך והם מחפשים משהו יותר גבוה. מהם פונים לדת וחוזרים בתשובה, לרבות בקיבוצים".

"מבין משוררי הדור הקודם אלתרמן חי ומוסיף לחיות בינינו ואין לו תחליף", סבור מגד. "מדובר בתופעה. ארבעים שנה לאחר מותו קוראים אותו, לומדים אותו ושרים אותו, מדברים עליו וכותבים עליו בלי סוף. זו לא רק היצירה שלו שמכירים באיכותה, אלא גם היה אישיות חכמה מאוד ושנונה, וירטואוזית בביצועים השיריים שלה. הוא היה פנומן. לא היה כמוהו. אפילו ביאליק לא היה כזה. היינו קרובים בהשקפת העולם שלנו, אם כי בניגוד לו לא הצטרפתי לתנועת 'ארץ-ישראל השלמה".

כשמגד משקיף ממרומי גילו אל ישראל של היום ונשאל אם זו המדינה שלה פילל וייחל, הוא משיב: "ההגשמה היא אף פעם לא כמו החלום. ברור שבחלום, או בחזון, יש ציפייה למשהו אידיאלי, אולי אפילו אוטופי. בוודאי שזה לא מה שציפיתי. יש המון פגמים וליקויים. כמי שעדיין רואה עצמו סוציאליסט, חשבתי שגם אם לא תקום פה מדינה שוויונית לגמרי, שתגשים את האידיאל של מארכס ולפיו כל אדם בהתאם לצרכיו ובהתאם ליכולתו, לפחות תתקרב לזה ותמשיך להיות פה חברה עם ערבות הדדית. כמי שהיה חבר קיבוץ, האידיאל הקיבוצי חקוק די עמוק בלבי".

התנפצות האידיאל הזה מסמלת את שברו של החלום?

"מעולם לא חשבנו שכל הארץ תהיה קיבוץ. אבל הערבות ההדדית בחברת העובדים, למרות שעדיין לא הייתה מדינה, הייתה מעין מקדש-מעט, אפשר להגיד. מאז הלכה ונמוגה. בעניין הזה קשה לבוא בטענות למדינה שלנו מפני שכל העולם ככה. כנראה, יש משהו בטבע האדם שעומד בניגוד לאידיאלים כאלה, והכישלון הגדול ביותר הוא בארצות הקומוניסטיות".

הופתעת מכך?

"לא לגמרי. גם אם הייתי בשמאל, אף פעם לא הייתי במפ"ם, אלא ב'אחדות העבודה', מפלגה שלא בדיוק האמינה ל'שמש העמים' הקומוניסטי. כל מה שעשה סטלין לא היה אלא זוועה אחת גדולה שלימדה אותנו לקח מר ונמהר. לפיו, האידיאלים הכי יפים עלולים להיות כמו חרב-פיפיות ולחזור כבומרנג, כאשר מלאך, כביכול, הופך לשטן".

כיצד התקלקל לנו החלום?

"זאת שאלה שלא קל לענות עליה במחי יד אחת. למעשה, החלום התחיל להתקלקל עם קום המדינה, כשהפכנו מארץ חלוצית, שבה הכל היה מבוסס על התנדבות, למדינה ממוסדת ומאורגנת. מה שקורה בשנים האחרונות יותר גרוע".

מי אשם?

"כולנו אשמים. כנראה, אי-אפשר להטיל את מלוא האשמה על מישהו מסוים, או על מפלגה מסוימת. אולי זה הטבע האנושי שבעוכרנו".

אמרת פעם: "החברה שלנו חולה והיא בשפל בגלל שיש מתוכנו השוללים את זכותנו לחיות פה"; עד כדי כך?!

"כאן אתה נוגע במישור אחר. אחד הדברים הקשים שקורים לנו במישור הפוליטי זה שחלקים בעם, דווקא מאלה שיש להם כוח-ביטוי גדול, אינטלקטואלים במילים אחרות, איבדו את האמונה בצדקת דרכנו פה ויותר מכך - בצדקת היותנו פה. זה התחיל בדברי כפירה בכיבוש".

שנזכיר לך שכבר ב-68' פרסמת מאמר עם הכותרת "אני שונא להיות כובש"?

"כן, גם היום אני שונא להיות כובש, אבל האנשים האלה שאני מדבר עליהם הלכו רחוק מאוד עם השנאה הזאת. למעשה, הם צעדו אחורה בזמן והחליטו שאם כך, אולי עצם בואנו הנה הוא משהו רע, הדומה לקולוניאליזם. לפתע צצו כאן היסטוריונים חדשים, שלפיהם העבודה העברית באה, כביכול, לנשל את הפועל הערבי וההתיישבות נועדה לגרסתם לנשל כפריים ערבים מאדמתם.

"זאת בשעה שאין שום דמיון בין הגשמת הציונות לקולוניאליזם. למעשה, הציונות היא תנועת השחרור הלאומית הטהורה ביותר שהייתה אי-פעם. האתוס שלה מלכתחילה לא התכוון שנבוא במקום אחרים ונירש את אלה שישבו כאן בהיעדרנו מארצנו, אלא שניבנה לצידם מעבודה עצמית. הפוסט ציונים הולכים לחוץ-לארץ, לקמפוסים באמריקה, נואמים נגד ישראל ותובעים להחרים אותה. זה מעשה בוגדנות!"

והמסקנה?

"האנשים האלה איבדו כל כבוד עצמי. אם ברצונך להילחם במדיניות מסוימת, הילחם מבפנים! מה שהם עושים אולי בא בחשבון במדינות טוטליטריות, שבהן אין זכות דיבור ואין זכות התארגנות ואז הולכים החוצה, אפילו לאויב. אבל פה, במקום שבו ניתן להם הכל, עם זכות דיבור כמה שהם רוצים ואפשרות להפגין, כשהמדינה אפילו מעניקה להם מלגות ופרסים?! מדהים אותי לראות אנשי-תרבות מעלים דברים אלה. התפלאתי על דוד גרוסמן שהתראיין באיזה מקום והטיל ספק בכך שנתקיים פה בעוד 20 שנה. לדעתי, גם אם הוא חושב כך, אולי מוטב שלא יביע את מחשבותיו ברבים. למה לקלקל את התקווה ואת האמונה בעתידנו?"

גרוסמן וסופרים אחרים הביעו הזדהות עם אנשי התיאטרון שקראו להחרים את אריאל!

"כשקראתי את הכרוז שלהם, התפלאתי. גם אני בעד פתרון של פשרה, כולל חלוקה בלית ברירה לשתי מדינות מתוך הכרה שהשלום הכרחי. יחד עם זה, אישית ורגשית ארץ-ישראל בשבילי היא ארץ-ישראל כולה. זה יישאר איתי תמיד, עד יום מותי. כשמדברים איתי על ארץ-ישראל, זה גם יהודה, השומרון ובקעת הירדן. זה מה שקיים אצלי. אני לא יכול להשתחרר מזה וגם לא רוצה. הרי שם כל האסוסיאציות שלי. בשביל מה בכלל אנחנו בארץ-ישראל אם לא בגלל כל המקומות האלה מהתנ"ך ומהמשנה? לעולם לא אוכל לראות אותם כחוץ-לארץ.

"אני לא מסוגל לתאר לעצמי מצב שבו אסור יהיה ליהודי לחיות באותו חלק מהארץ שייקרא פלשתין בעוד שמהם חיים בתחומי מדינת ישראל. זאת, מה גם שקשה לי להאמין שניתן לפנות 200 אלף יהודים מיהודה ושומרון. אגב, בעבר התנגדתי להרס ימית.

"אז מה הם אומרים בכרוז שלהם? (נוטל לידיו את הידיעה מהעיתון) - שזוהי הזדהות עם אנשים שמסרבים להופיע באריאל. אחר-כך הם מזכירים שחירות היצירה וחופש הדעה הם אבני היסוד של חברה חופשית ודמוקרטית. אני שואל אותם: הגבילו לכם את חופש הדעה?אתם, החתומים על הכרוז, אינכם משמיעים את דעותיכם כרצונכם? לא נותנים לכם ליצור באופן חופשי?

"הרי זה בדיוק ההפך! אם רוב בעלי הטורים והמאמרים בעיתונות הם בדעות שלכם, על מה אתם בוכים? באמת אני לא מבין אותם. אני מתפלא איך אנשים שלפחות בחלקם קרובים אלי עושים דבר כזה שהוא אבסורד גמור?! את עצם הכרזת החרם על אריאל אינני מבין. החרמת ומניעת פירות תרבות הן בעיניי מעשה ונדלי וגם שיבוש-דעת".

כמי שבא מהשמאל, ועדיין מזדהה עם חלק מרעיונותיו, מתי התפכחת וגילית את הישראלי המתקרנף משמאל, כדבריך בעבר?

"אף פעם לא התפכחתי. באמת ובתמים נשארתי באותו מקום, בעוד שאחרים התרחקו וזזו בין אם שמאלה, בין אם ימינה, כמו משה שמיר, למשל. נכון, לפיכך תוכל להגיד שאני שמרני. טוב, אני שמרני ומכריז ללא בושה שנשארתי ציוני גם אם, כביכול, בושה להכריז על כך. הרי אלתרמן לא התבייש לכתוב 'אנחנו אוהבים אותך מולדת'. היום, מי שיכתוב כך, יגידו עליו שהוא פשיסט, לאומן, אני יודע מה. ראה עד לאן הדברים מגיעים!"

מוסיף מגד: "בשני הצדדים של המפה הפוליטית יש תופעות שאני לא מסוגל להשלים איתן. מרגיזה אותי הקנאות של 'נוער הגבעות' והדיבור על 'תג מחיר'. זה דבר מחריד! איפה ההומניזם שלהם, איפה האנושיות? כן, איפה המוסר?"

מגד ער לרוחות הזמן המתחלפות ומנהל דו-שיח עם המחשב שלו. "בעידן המחשב קל יותר לכתוב", הוא שח. "זמן רב לא רציתי לכתוב במחשב עד שהתרגלתי לפשרה מסוימת. ישנן רשימות-הכנה שאני כותב ביד, רעיונות שעולים בראשי. את העיבוד לסיפור אני עושה במחשב.

"האמת? -אהבתי מאוד את כתב-יד, עם התיקונים והמחיקות, כשהכתיבה הייתה כמו ציור. לכן, לא השתמשתי במכונת-כתיבה. עכשיו מי שירצה לחקור ביוגרפיות של סופרים ולראות איך כתבו ועם מה, לא יוכל לעשות זאת. הכל נמחק בדליט מהיר. המחקר הספרותי יוצא קצת מפסיד מהעניין הזה".

מגד מפתיע כשבפתח הספר הוא כותב "ברגשי תודה למאיה ערד, על עידודה מקרוב ומרחוק". מה לו ולסופרת הצעירה ממנו בארבעים שנה בדיוק? - מגד מציין שהוא מעריך את כתיבתה מאז ספרה הראשון, "מקום אחר בעיר זרה". מאז נוצר ביניהם קשר. הוא העביר אליה ספר שלו לפני פרסומו ובעקבות "הערותיה הענייניות והנבונות", המשיך בכך בספריו הבאים.

מה אינך אוהב בספרות של עכשיו?

"יש מהסופרים של היום שכנראה, חושבים שזאת גבורה לנבל את הפה. מי שאשם בכך הוא דן בן-אמוץ שבכתיבה שלו פרץ את כל הגבולות בגסות-רוח לשמה וכביכול נתן היתר לדור שלם של כותבים. בכתיבה הלמראית-עין נועזת הזאת מצטיינות בעיקר סופרות, החושבות שאם הן מרשות לעצמן הכל בכתיבה, זה גם מסמל איזשהו שחרור. חבל על כך. אין לדבר שום ערך מוסף מבחינה ספרותית וזה גורם לדלדול הלשון שמטבעה היא יפה ולאובדן מכמנים נהדרים".

איבדנו את התום? הרי התופעה לא הייתה קיימת כשכתבת את "חדוה ואני" בראשית המדינה.

"כאן מערכת החינוך היא אחת האשמות במצב, כשהמורים לא מאהיבים את הלשון, גם לא את התנ"ך על התלמידים. פעם זה היה אחרת. אבי, משה-דוד, הגיע להוראה ברעננה, לאחר שלמד בחדר ובישיבה, גם היה מורה ב'תרבות', בפולין. הוא ידע את כל המקורות. היום יש סחף בכיוון הנגדי".

ארץ-ישראל הישנה והטובה של פעם חסרה לך?

"כן, היא חסרה לי. אבל כשאני יודע שהיא לא תחזור, ברור לי שאין מה לבכות על העבר ועל ארץ-ישראל הישנה. טבעי שאדם יתגעגע לנעוריו ככל שהוא מזדקן, לא כל שכן אני, שגדלתי ברעננה בראשיתה בטבע ובנוף פסטורלי. זהו גן העדן האבוד של אנשים כמוני".

הספר הבא בדרך?

"חכה, תן לי לנוח..."

פורסם במקור: מקור ראשון
תאריך:  16/10/2010   |   עודכן:  16/10/2010
יעקב בר-און
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
אחרים השתנו. אני לא
תגובות  [ 7 ] מוצגות   [ 7 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
גבי1
16/10/10 23:53
2
קורןנאוה טבריה
17/10/10 03:54
3
didi
17/10/10 07:38
4
מתעלמים ממנו
17/10/10 16:04
 
מטאטא
17/10/10 21:05
 
צבי גלברד
18/10/10 11:15
5
קורא
17/10/10 23:06
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
פרשת המסמך המפוברק הולכת ומסתבכת. ככל שבכירי הפרקליטות הופכים שוב ושוב בחומר החקירה, מתגלה המחדל הנורא, שעלול לאלץ את גורמי התביעה והאכיפה להימנע מלהיפרע מבועז הרפז - על-אף מעלליו. עתה אין מדובר "רק" בקנוניה מצד הרפז ואישים נוספים לחתור תחת שר הביטחון אהוד ברק במטרה לסכל מינויו של אלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, אלא בסוגיה חמורה בהרבה.
16/10/2010  |  יואב יצחק  |   כתבות
שופט בית המשפט העליון יצחק עמית דחה (יום ג', 12.10.10) את ערעורו של ימאי שהפך משותק עקב תאונת עבודה, כמו גם את ערעורה שכנגד של חברת הביטוח, תוך כדי שהוא מתווה כללי 'עשה ואל תעשה' בערעור על גובה הפיצוי.
15/10/2010  |  ענבל בר-און  |   כתבות
כבר שני קיצים ברציפות ש"רמזור" כובשת את שיחות המסדרון. היא אומנם לא משודרת כרגע על המסך אבל איכשהו "רמזור" של אדיר מילר פשוט לא עוזבת את התודעה. בשנה החולפת הספיק הפורמט להימכר לשידור בארצות הברית וגם לאחרונה להיות מועמד לפרס האמי הבינלאומי - שני הישגים מרשימים, במיוחד כשמדובר במדינה שעד לתקופה האחרונה לא ממש הצליחה לייצא החוצה יצירות טלוויזיוניות. העניין הוא שידענו פה בארץ סדרות טלוויזיה קומיות בעבר, ו"רמזור" לא המציאה ז'אנר מיוחד שלא הכרנו בעבר. אז למה היא כל כך מצליחה בארץ, ויותר מכך - מה הדבר המיוחד בה שתפס את עיניי האמריקנים?
15/10/2010  |   מתן אברמוביץ'  |   כתבות
המארחת בכניסה למסעדת הבשרים מחייכת חיוך רחב ונלהב במיוחד. שתי דקות אחר כך, מעל השולחן שבו הושיבה כבר את אייל קיציס וטל פרידמן, שיושבים כעת כתף אל כתף, פניהם לחלל המסעדה, היא מציעה לשדרג ולעבור לחדר הווי-AP שם "יהיה לכם קצת יותר נוח". שם, אגב, באמת יותר נוח. השולחן מרווח ומואר יותר, הסועדים האחרים יושבים רחוק יותר, עשן צלייה אינו מדביק בריח את הבגדים והשיער, ובעיקר, הרבה פחות עיניים ננעצות.
15/10/2010  |  גילי איזיקוביץ  |   כתבות
השבוע קיימת השראה הנבנית מרגישות ומדמיון, אך חלק מן ההזדמנויות שעולות, לוטות בערפל. יש תחושה שיש ביכולותינו לבנות ממלכות גדולות, אולם לא בטוח שהנתונים המתקבלים נמצאים בתוך המציאות. השילובים בין השמש, הנפטון והצטרפות כוכב מרקורי, אינם עוזרים לתהליך קבלת החלטות מאוזנות. נקודת הראייה היא סובייקטיבית יותר, מושפעת מהתחושות, שקשה לבטא אותן באובייקטיביות. ייתכן שלא תמיד יבינו מה הכוונות שלכם, לא תמיד תוכלו לשכנע את הזולת באמת שלכם ובימים אלה יש בעיה עם הצד הריאלי בחיים.
15/10/2010  |  טובה ספרא  |   כתבות
שואלים את אדוארד  /  אדוארד אטלר
שואלים את אדוארד  /  אדוארד אטלר
לא אקטואלי  /  עדי ארבל
תחקיר: משפט הסרק של מרגלית הר-שפי  /  חגית ששר
"חוקי המלחמה הבינלאומיים מוכרחים להשתנות"  /  מיכאל טוכפלד
לא נמלטו מההפרטה  /  אלישיב רייכנר
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
היועצת המשפטית קרעה הלילה את מסכת הצביעות והרמייה והשטיקים והטריקים של בנימין נתניהו ושריו ובעיקר החרדים שבהם    בהרב-מיארי אמרה למאיר פרוש ולמגעילים שעימו כי צריך להגן על האומה ולה...
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
אורי מילשטיין
אורי מילשטיין
חיקוי כושל של צה"ל את צבאה של גרמניה הנאצית; רב-אלוף חיים לסקוב ואלוף ישראל טל - אבות השריון של צה"ל; מיתוסים על מהלכי השריון של צה"ל במלחמות; השפעה שלילית של צה"ל, האנטי-אינטלקטוא...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il