הרבה שנים נדרשו לשמאל להבין ולהודות כי הבועה השקרית שיצר השמאל אחרי רצח רבין - האידיאליזציה של האיש, עבודת האלילים שבנו סביבו - היא שקר גס שאינו תורם למטרה שבגינה נוצרה יש מאין, אלא מזיקה. כן, זה לקח 15 שנה עד שמישהו מהחבורה יכתוב את זה שחור על גבי לבן במאמר מערכת בוואלה!, שכותרתו "במותו ציווה רבין לשמאל את הבכיינות", מאמר שנכתב על-ידי אודי הירש. והנה רק כמה ציטטות נבחרות מתוכו, המלמדות על הכיוון והאווירה:
"בניגוד למה שמשפחתו ואנשיו מספרים לנו, רבין לא היה קדוש. בבחירות 1992 לא הייתה זוכה העבודה ב-44 מנדטים אלמלא הייתה גונבת כמות נכבדת של מצביעים מהליכוד, שביקשו ביטחון וקיבלו לחיצות ידיים חגיגיות במדשאות הבית הלבן, ועוד לא אמרנו מילה על המיצובישי של אלכס גולדפרב".
"רבין שהיה אחראי לביטוי 'הפרופלורים והקוגלגרים' וגם לקריאה לשבור להם את הידיים ואת הרגלים, לא היה שונה בהרבה בסגנונו הבוטה ובכוחניותו ממנהיג ישראל ביתנו. במקום להתרפק על מורשת רבין המומצאת, על השמאל הישראלי להיזכר במורשת רבין האמיתית".
וכמובן יש להוסיף לגילוי בכיוון זה את הצעתה של חברת הכנסת
עינת וילף ממפלגת העבודה שאזרה אומץ, להציע, שומו שמים, להוריד את תמונת רבין בחדר הסיעה בכנסת ולתלות חזרה את תמונת דוד בן-גוריון. כן, זו אולי תחילתה של מגמה. לא הכאה על חטא, לא חזרה בתשובה, לא לבטים מוסריים על 15 שנים של שקר ורמייה, אלא בשלב זה רק שינוי פרקטי וטקטי בלבד.
והנה בהקשר הזה כמה שינויים נוספים העשויים לעזור בתיקון האמת. הראשון שבהם קשור ישירות למורשת רבין. העובדה כי כל בית ספר שלישי, כל כביש רביעי וכל גשר חמישי הם על-שם רבין איננה בהכרח מכבדת. לעניות דעתי, ההגזמה חסרת הפרופורציה, יש בה מן הזילות ולא מן הכיבוד, ככל חוסר פרופורציה.
עצה שנייה, מבחינתי הרבה יותר מהותית וחשובה לחברה ולקיומנו כעם: הגיע הזמן להפסיק את ההאשמה הקולקטיבית ברצח ואת ה"לעיסה" שלה זה 15 שנה. זה ודאי כבר חסר-טעם. אני מקווה שלא נצטרך לחכות לזה עוד 15 שנה. זהו שקר גס נוסף, מה גם שהוא לא מקדם אתכם לשום מקום וזה לא מה שיחזיר אתכם לשלטון. גם לו הסזון התקשורתי שחוגג מדי שנה בין יום הזיכרון הכללי לעברי ותמיד עם ההרחבה של כמה ימים לפני ואחרי.
השנים הראשונות היו שנים לא קלות, אך התמימים שבינינו האמינו שזהו כאב אמיתי על האיש, אבל עם פרוץ האלילות ושכתוב המורשת, התבררה האמת, כי דמותו של
יצחק רבין ז"ל עברה שדרוג ומשמשת בעיקר כיסוי לכאב האמיתי על החלום שנגוז עם תהליכי השלום שתורגמו למאות הרוגים ולאלפי פצועים בערי ישראל. רבין נותר הכלי העיקרי לניסיון להשארת מחנה השלום על פלגיו מחובר ורלוונטי איכשהו בחברה הישראלית, אחרי הריסוק הפוליטי וכניסת קדימה ו
בנימין נתניהו מנהיג הליכוד למשבצת השלום הפנויה. ולכן נשארה המורשת המפוברקת, ולא נשכח ולא נסלח, כלומר הרצת המשך השנאה וההכללה.
רצח הוא דבר נפשע. כל רצח, ודאי רצח פוליטי של ראש
ממשלה. עם זאת, נדמה כי פיתחתם כלפי יגאל עמיר תסמונת של שנאה חולנית בלתי נשלטת כאל מפלצת ותת-אדם ורגשי נקמה חייתיים, ובו-זמנית אתם מגלים הבנה ואמפתיה ברעיונות ובתוכניות אירוח לרוצחי נשים, ילדים ואחרים. והשיא - שחלק לא קטן ולא פחות חשוב מבחינת מעמדם הציבורי במחנה שלכם, מגלה הבנה ובמקרים קיצוניים גם אמפטיה ואהדה לא מעטות לרוצחי יהודים ללא הבחנה, והגדרתם עד כדי לוחמי חופש. יגאל עמיר הוא רוצח פוליטי. הוא פשע. הוא עשה מעשה חמור מכל מבט אפשרי. אך הוא לא מפלצת ולא תת-אדם, הוא רוצח. והשנאה הזאת לו ולמשפחתו עולה על גדותיה וגולשת אל מחוזות רחבים אחרים.
ומשפט למגיני הדמוקרטיה: יש תופעות לא מעטות במדינת ישראל המסכנות את הדמוקרטיה לא פחות מרצח נפשע של מנהיג, כגון גניבת הדעת של בסיס הדמוקרטיה - הבוחרים על-ידי הפוליטיקאים, והניסיון הכואב הוכיח את חוסנה של הדמוקרטיה. אך ככלל, הניסיון כמרכיב בעל חשיבות במחנה השלום, בהקשר לסכסוך הערבי-ישראלי הוא פקטור בלתי לגאלי. המציאות והניסיון העקוב מדם וגילוי הלב של אויבינו בהקשר למטרתם הסופית לא מבלבלים את דעתכם. אני מקווה שקולות הביקורת הפנימית הבודדים שנשמעו על-אף היותם בשלב הזה פרקטיים במהותם יעלו שלב ויתגברו ויפעלו פעולה לשינוי של ממש.
בצער על אדם, יהודי, מצביא, ראש ממשלה שנרצח.
