בלי להרים גבה: למה סותמים למגישות החדשות את הפה?

בשני הקרוב תעלה ברשת תוכנית אקטואליה לילית בהגשתה של תמר איש שלום. זו לא סנסציה. עם מהדורות מרכזיות בהובלתן של מרב מילר, מיקי חיימוביץ' וכמובן יונית לוי, עם מבזקים חינניים שבהם חדשות הספורט נשמעות כמו הדבר הכי מרגש שקרה היום באדיבותה של לילך סונין, עם תוכניות בוקר שלטובתן מתעוררות באופן קבוע טלי מורנו והילה קורח, עם אושרת קוטלר בן-גל בתפקיד יאיר לפיד - אפשר להכריז על השלמת כיבוש עמדת המגישה.

אלה לא הימים שבהם שרי רז הוכרזה בגאווה כמגישה הראשונה בערוץ 1, כלומר בישראל בכלל, לצד עבודתה השוטפת ככתבת האופנה של הערוץ (בכל זאת, מי יעשה את זה, עמנואל הלפרין?). אלה לא הימים שבהם דליה מזור הייתה היחידה שהורשתה לחמם פה ושם את כסאו של חיים יבין, ועוד לא חלמה לחשוף רגליים בפריים-טיים (בכל זאת, מה עמנואל היה אומר?). היום נשים על כיסא ההגשה הן עניין שגרתי ומובן מאליו, ומותר להתעכב רגע על השינוי הזה, ולברך.

אבל קשה להתעלם מהעובדה שבכל פעם שנושא "חשוב" עולה לדיון, מוקפת המגישה המצויה בעדר רוני דניאלים אשר משתלט על האולפן. אז נותר לה למגישה רק לשאול אותם שאלות, כדי לדעת. אחרי הכול, אותם רוני דניאלים מתאפיינים בעיקר בהיותם ידענים, כלומר, מבינים במה ש"משנה" (פוליטיקה, צבא, ביטחון). ברגעים האלה מתבהר שתפקיד המגישה הוא, אחרי הכול, בעיקר רפרזנטטיבי. כל חריגה מהייצוגיות של התפקיד (עיינו ערך יונית לוי בזמן מלחמת לבנון השנייה) מעוררת התקוממות עממית והחתמת עצומות. ובלהיות רפרזנטטיביות, שלא לומר פרזנטוריות, אנחנו כידוע מורגלות היטב. במשך שנים נשים שימשו דקורציה נאה לכל גבר שעבר בסביבה שלהן ("מד מן" היא רק תזכורת).

השלב הגדול הבא, שבוודאי לא יהיה פשוט וייתקל בגלי הריאקציה המוכרים אחרי כל הישג פמיניסטי, הוא הכתרת "רונה דניאלה" הבאה. אין סיבה שנשים לא יוכלו לפרש את המציאות, ולא רק להגיש אותה, מקושטת בחיוך או בהזעפת גבות חיננית. כשהן עושות את זה - השבוע שודרה תוכניתה החדשה של דנה וייס, "קריירה", וכן סדרת כתבות של יונית על קשישים במסגרת המהדורה המרכזית - זה נראה אחרת. נושאים כמו שילוב הקריירה עם שאיפות אחרות בחיים, התייחסות לאוכלוסיות שוליים, בריאות, חברה, רווחה, זוכים למרכז תשומת הלב, ולטיפול טלוויזיוני לא רע בכלל. אולי אפילו "משנה".

השאלה האם נשים צריכות לעסוק בנושאים ה"חשובים" (פוליטיקה) או שאולי הנושאים שנשים מתעסקות בהם באופן מסורתי בטלוויזיה (חינוך, למשל) צריכים להפוך להיות הנושאים ה"חשובים" - היא שאלה שהתשובה עליה איננה חד-משמעית. מה שברור הוא, ששתי האופציות עדיפות על זו הקיימת, שבה מותר לנשים ללהג בציבור, ועוד בטלוויזיה, ואפילו להתמחות, אבל רק בנושאים של אקטואליה "רכה", פחות קריטית, פחות אקוטית, פחות רלוונטית. כזאת שלא פותחים איתה מהדורה - זכות ששמורה, כזכור, לקבוצת המומחים עם אשכים. אבל אפשר אולי להסתכל על גאולה אבן, קרן נויבך, גל גבאי, תמר איש שלום - ולקוות שהיום שבו תהיה פה רונה דניאלה קרוב מתמיד.