36 שנים עטה השופט תאודור אור את גלימת השופט. אחרי ל"ו שנים פורש אחי תאו מהשיפוט. הוא היה שופט שלום בערי שדה; הוא היה שופט מחוזי בעיר מחוז, ובחמש-עשרה השנים האחרונות - שופט בית משפט זה בירושלים. בעיני, השופט אור הוא התגלמות דמותו של השופט הראוי: נסיון חיים מגוון; הכרת שלוש הערכאות השיפוטיות מבפנים; תפיסת עומק של החברה הישראלית, ערכיה ועקרונותיה, ומעל לכל - גישה מאוזנת לפתרונן של הבעיות המשפטיות הקשות הדורשות פתרון. אכן, השופט אור הוא הפרסוניפקציה של השופט הסביר. זהו אותו שופט, הלוקח בחשבון את כל השיקולים ורק אותם, ומעניק להם את המשקל הראוי באיזון הכולל.
רגליו של תאו נטועות במציאות העובדתית המוצגת לפניו. נסיונו כשופט ערכאה ראשונה, מאפשר לו ניתוח חד וענייני של התשתית העובדתית. היא הקובעת את המסגרת, בתוכה נעשה הניתוח השיפוטי. כל מי שיושב עימו בדין יודע באיזו רצינות, אחריות וסבלנות, תאו מנתח את מערכת העובדות הניצבת בפניו. הוא עושה כן על בסיס נסיון שיפוטי רב שנים; הוא עושה זאת מתוך מודעות למגבלותיו של השופט. באחת הפרשות המשפטיות שההכרעה בהן עוגנה כל כולה בתשתית העובדות, הוא כתב בפשטות:
"המקרה שבו נדרשים אנו להכריע בערעור זה הינו מקרה קשה. התלבטתי רבות בעניין שלפנינו, ונוכחתי פעם נוספת עד כמה קצרה, לעתים, ידם של שופטים להגיע אל חקר האמת. לעיתים נובע הדבר מראיות חסרות, ולעתים מתוך קושי להכריע בין גירסאות שונות, אשר יש בהן פנים לכאן או לכאן. לעתים עומדות שתי מערכות עובדתיות, אשר לכאורה ניתן לסמוך על כל אחת מהן, אך אין אפשרות לקבל את שתיהן כנכונות, על-פי מידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.
"עובדה היא, שבפרשתנו מצא בית משפט בהרכב אחד שיש לקבל כמהימנה גירסת התוודות של עד, ואילו בית משפט בהרכב אחר לא היה מוכן להגיע למסקנה בדבר מהימנות הגירסה על-פי עיקרן של אותן ראיות. המקרה שלפנינו נותר בעיניי בגדר תעלומה. אין אני מוכן לנקות פוזיטיבית את המערער משותפות כלשהי בעבירות שיוחסו לו. אך באותה מידה, נותר בלבי ספק בדבר אשמתו. בחנתי את עובדות המקרה לפרטיהן, ובחנתי וחזרתי ובחנתי את עצמי גם מבחינת ההתרשמות הכוללת של כלל הראיות שבאו לפני בית המשפט המחוזי, ונותרתי עם ספק בדבר אשמתו של המערער. אשר-על-כן, לו דעתי נשמעה, היה הערעור מתקבל והמערער היה מזוכה מהעבירות שבהן הורשע בבית המשפט המחוזי"
[ע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 96].
כך, בפשטות, בצניעות, מתוך תחושת אחריות, הוא מכריע את הדין. כך במקרה זה. כך בכל המקרים.
על התשתית העובדתית בונה תאו את המבנה הנורמטיבי. מבנה זה מוצק הוא. אט אט, תוך התחשבות בכל השיקולים הרלבנטיים ובהם בלבד ותוך הבחנה ברורה בין עיקר וטפל, הוא מעמיד את השיקולים הנוספים. אלה מול אלה הוא מעמת אותם על פי משקלם. הוא מנמק את השיקולים שהביאו אותו למתן משקל זה או אחר; הוא מסביר את התוצאה אליה הגיע בסופו של עימות זה. לפנינו בכל פעם, בפסק דין אחר פסק דין, ארכיטקטורה שיפוטית נקיה; מבנה שיפוטי איתן; עוד סימן דרך בהתפתחותו של המשפט הישראלי.
תאו הוא עקבי בגישתו; מוצק במסקנותיו. רוחות שעה חולפות לא ישנו את עמדתו; אופנות משפטיות אינן מרשימות אותו. הרטוריקה שלו מאופקת; היא משקפת במלואה את הפרקטיקה שלו. ביקורת ציבורית אינה מזיזה אותו מהמסלול בו בחר. בפרשת רחוב בר-אילן, כתב בתחילת הפסק:
"ככל שנמלא חובתנו השיפוטית ונבחן את החלטת שר התחבורה... על-פי אמות-המידה המשפטיות המקובלות של ביקורת מעשה המינהל, צפויים אנו לביקורת מכיוון זה או אחר. הביקורת תהיה, כמקובל במקומותינו, של תוצאת פסק-הדין, או של התוצאה שאליה יגיע חבר זה או אחר של ההרכב היושב לדין. ופרט ליחידים, לא תהיה התייחסות להנמקה ולביסוס המשפטי של דעה זו או אחרת של חברי ההרכב. מורגלים אנו בכך, כשלפסיקותיו של בית משפט זה יש השלכות על תחומים פוליטיים או חברתיים רגישים.
"על-אף הידיעה כי כך עלול לקרות, אין אנו בני-חורין למשוך ידינו, ולהימנע מלהכריע בעניין אשר התגלגל לפתחו של בית משפט זה ואשר דורש הכרעה שיפוטית. ככל שקשה המלאכה, וככל שצפויה הביקורת של אלה שטענותיהם לא יתקבלו, אין לנו אלא למלא את חובתנו לפסוק על-פי הדין, וליישמו על עובדות המקרה, כל אחד מאיתנו לפי מיטב כושר שיפוטו והבנתו ועל-פי מצפונו".
בהמשך הוא חלק על דעתי, ובכך הוא בוודאי טעה. גם שופט סביר עשוי לעתים לטעות.
15 שנות שיפוט איפשרו לשופט אור להטביע את חותמו על כל אחד מענפי המשפט. תחום התמחותו המיוחד הם דיני הנזיקין. העומס של עבודת בית המשפט בתחום מרכזי זה, הוטלו על כתפיו של תאו. חסרונו בתחום זה מורגש כבר עתה. פסקי הדין החשובים ביותר בתחום זה נכתבו על ידו. די אם אזכיר את פסק הדין בפרשת דעקא, בו הוכר אב נזק חדש, שעניינו פיצוי על נזק לא גופני שנגרם לחולה עקב הפגיעה באוטונומיה שלו, הנובע מביצוע ניתוח בלא מתן הסכמה מדעת.
כשופט מחוזי בעל ניסיון רב בתחום הפלילי, נטל תאו על עצמו אחריות הולכת וגוברת לתחום זה בבית המשפט העליון. באיזמל מנתחים דק, בחן תאו את הערעורים הפלילים שבפניו. הכרה מלאה של הפרוטוקול, התעמקות רבה בטיעוני הצדדים, שליטה גמורה בדין הפלילי, תוך קידומו ופיתוחו. דבר זה מצא ביטוי בולט בפסק דינו בפרשת כהנא. הוא קבע כי עבירת ההמרדה, לפיה תהא זו המרדה "לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין", באה להגן על הערך אותו טבע "לכידות חברתית". בהגדירו ערך זה כתב תאו:
"תכליתו של ערך זה הינה שמירה על האפשרות של קבוצות אוכלוסין, השונות זו מזו בהיבטים שונים ומגוונים, לדור יחד תחת קורת גג של מדינה אחת. הסתה המופנית נגד קבוצת אוכלוסיה על רקע גזעי או אידאולוגי המלבה נגדה איבה וקוראת לנקוט נגדה, כקבוצה, אמצעי אלימות, מהווה פגיעה באותו ערך של לכידות חברתית במובן האמור. הסתה כזו גורמת לקיטוב חברתי על רקע של איבה ואלימות. בנסיבות קיצוניות עלולה הסתה כזו לרופף לחלוטין את ה'דבק' המינימלי המחבר בין חלקיה השונים של האוכלוסיה, ולמנוע אפשרות של חיים משותפים באותה מדינה".
ובהפעילו ערך כללי זה ולנסיבות הישראליות, הוא הוסיף:
"הערך של 'לכידות חברתית' במובן האמור הוא בעל חשיבות מיוחדת על-רקע חברה בעלת פסיפס חברתי מגוון כמדינת ישראל, שבה מתגוררים זה בצד זה בני מיעוטים, בני עדות דתיות שונות ועל רקע השונות בין קבוצות אוכלוסין החיות בקירבה ניכרת. ערכו הוא בשמירת קיומה של חברה רב-תרבותית פלורליסטית ובמניעת התפוררות המרקם החברתי. ראוי להדגיש, ששמירתו וקידומו של ערך זה אינם נחלתו הבלעדית, או אפילו הטבעית, של המשפט הפלילי. התפקיד להשליט סובלנות, אהבה ושכנות טובה בין איש לרעהו שמור במובהק למערכות חינוכיות וחברתיות האמורות לשקוד ללא הרף על טיפוחם והטמעתם של ערכים אלו בחברה.
"עם זאת, אף למשפט הפלילי יכולה להיות תרומה בנושא זה. המשפט הפלילי עשוי לשמש מכשיר לטיפול בפוטנציאל הקוטבי, האפל, הטמון בחברה בעלת מרקם חברתי הטרוגני. בעניין זה תפקידו הוא לטפל בהתנהגויות הזורעות שנאה ואלימות בין חלקים שונים של האוכלוסיה והחותרות לחבל במרקם היחסים העדין בין קבוצות אוכלוסין שונות.
"התנהגויות פסולות אלה עשויות ללבוש, במקרים מתאימים, צורה של התבטאויות מילוליות אשר יש בהן, בהתחשב בתוכנן ובנסיבותיהן, לפגוע בלכידות החברתית האמורה. אין לזלזל בכוחן ובעוצמתן של מילים. מילים עלולות ללבות יצרים ושנאה ולהביא לאלימות ובכך לחתור תחת לכידותה המינמלית של חברה".
המשפט הציבורי היה תחום חדש לתאו. תוך זמן קצר הוא החל להרגיש בו כבן-בית. פסקי הדין שנתן בתחום זה השפיעו רבות על פיתוחו וקידומו של המשפט הציבורי שלנו. די אם אזכיר את פסק דינו בעניין אי-חוקתיות של החוק שהעניק רשיון וזיכיון להפעלת תחנת שידור לשידורי רדיו; את פסקי הדין הרבים שנתן באשר לצורך להבטיח שוויון בין מגזרים שונים בחברה שלנו; את פסק דינו בצורך להבטיח איזון בין חופש הביטוי לשם הטוב (קראוס); את פסק דינו העדין והרגיש בעניין ההסכם בין החיילים הכלואים בכלא 6 לבין הצבא בעניין ההתמרדות בכלא; את פסק דינו החשוב באשר לסמכויות ולשיקולים למתן תעודת הכשר לפי חוק איסור הונאה בכשרות (עניין רקדניות הבטן), ורבים רבים אחרים. בולט בהם פסק דינו בפרשת עמותת שיח חדש, בו פסק בעניין החלטות מספר של מינהל מקרקעי ישראל. כותב תאו:
"המקרקעין הם משאב חיוני מאין כמותו ובעל ערך רב. יש להם חשיבות גדולה במיוחד במדינה כמו ישראל, אשר גבולותיה צרים, צפיפות האוכלוסיה בה גדולה ובהיותה ארץ קולטת עולים. אי אפשר לייצר קרקע, ועל-כן על מדינה לכלכל צעדיה בהתחשב במצאי המקרקעין שבידה, אך ניתן להתאים את ייעודיהם של המקרקעין לצרכים המשתנים ולהגדיל ולהקטין את זמינותם לצרכים שונים".
ולעניין תפקידו של מינהל מקרקעי ישראל הוא כותב:
"המינהל משמש נאמנו של הציבור בנהלו את מקרקעי המדינה. עליו לנהלם תוך שמירה על אינטרס הציבור בהם, לרבות שמירה על המקרקעין לתועלת הציבור כולו, כולל הצורך להימנע ממתן טובות הנאה בלתי מוצדקות במקרקעין לאחרים. כנדרש מכל גוף מינהלי, על המינהל לפעול בהגינות על-פי שיקולים ענייניים ובשוויון תוך מתן הזדמנויות שוות לכלל הציבור. אחת התכליות הכלליות של כל גוף מינהלי היא לנהוג בשוויון. כך גם בקביעת מדיניות הקצאת קרקעות ויישומה... מתן קרקע לאחד מונע אותה מאחרים, ושאלת סדר העדיפויות צצה ועולה בכל חריפותה. טענות להפליה קיימות בין מגזרים שונים בציבור, כמו גם בין יחידים וקבוצות באותו מגזר. השאלה המתעוררת לא אחת היא אם מדובר בהפליה או בהבחנה מותרת. חייבת להיות רגישות לנושא זה ולמשקל שיש לתת לכל טיעון שעל פיו יש להיטיב עם מגזר זה או אחר על רקע הבחנה מותרת הקשורה לזכויותיו או לצרכיו המיוחדים".
בסיום פסק דין זה הוא מאמץ את הרעיון של הגשמת צדק חלוקתי בהקצאת מקרקעין על-ידי מינהל מקרקעי ישראל. כותב תאו:
"עניינו של ערך זה בחלוקה החברתית הצודקת של משאבים, חברתיים ואחרים. החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים...".
זהו חידוש במשפט הישראלי. זהו חידוש החורג מגבולותיה של מדינת ישראל, בחינת "משפט לאור לגויים".
מקובל הוא, שעה שנפרדים משופט, לצטט דברי משפט שכתב בפסקי הדין. דברי המשפט של תאו, רבים הם ומגוונים. לא אותם ארצה לצטט, אלא דווקא דברים שכתב במקרה קשה שהיה לפניו, מהם ניצב לפנינו תאו האדם - המבין והרגיש. השאלה היתה, אם ניתן להורות על טיפול דיאליזה בילד בן 8, הסובל מפגיעה שכלית ומוטורית קשה (CP) וממחלת כליות, והנזקק לדיאליזה פריטונלית, וכל זאת, חרף התנגדות הוריו. בפסק דין מקיף ניתנה לכך תשובה חיובית. פסק הדין הוא ארוך ומלומד, והוא עוסק בסמכותו של בית המשפט בעניין זה, ובצורך לאזן בין האינטרסים השונים; זכותו של הילד לחיים, חרף העובדה שהוא אינו יכול להפיק מהם הנאה אשר ילד בריא בן גילו יכול להפיק; תאו ציין כי:
"אכן, איננו מקבלים את הגישה, כי קטין במצבו של בן, הינו פחות מבן אדם, או שהוא נמצא במצב שהוא פחות, מאיזו בחינה שהיא, מחיים. בן אינו פחות מאדם. חייו אינם פחותים מחייו של אדם בריא. איננו בוחנים את התועלת שבביצוע פרוצדורה רפואית, אשר יש בה כדי להאריך את חייו של פלוני, על פי שיפוטנו בדבר איכות חייו, או בדבר ערכו של אותו אדם לחברה...
אכן, בהערכה ובדירוג של איכות חייו של אדם מבחינת החברה טמונה סכנה חמורה, אשר אין להפריז בה. יש בהערכה ובדירוג כאלה, כדי להעלות אותנו על מסלול, אשר את סופו מי ישורנו".
תאו שקל גם אם בטיפול הרפואי הדרוש "כרוכים נטלים, אשר הם כה כבדים, עד כי יש בהם לגבור בבירור על משקלה של התועלת הצפויה לו". הוא שקל את עמדת ההורים. לאחר שערך את האיזונים הנדרשים כולם, הגיע למסקנה כי יש להסכים לעריכתה של הדיאליזה, חרף התנגדות ההורים. בכך בא הפסק לסיומו; לא בעיניו של תאו. את פסק הדין הוא סיים בהערה הבאה:
"הכרעתנו בעניין זה פירושה התערבות בהחלטתם של המשיבים בנוגע לבנם. אך אין פירושה, כי לדעתנו זנחו המשיבים את בנם, או לא מילאו את חובותיהם כלפיו. מן החומר שבפנינו ניתן ללמוד על כך שהמשיבים דאגו לבנם במסירות רבה, במשך שנים ארוכות. אכן, האופן שבו נהגו המשיבים בבנם יכול לשמש מופת להורים לילדים הסובלים מנכות חמורה. גם אין בלבי ספק, כי קיבלו את ההחלטה לסרב למתן הטיפול בתום לב גמור, וכי החלטה זו היתה קשה וכואבת בעבורם. אהדתנו נתונה למשיבים, אשר התמודדו שנים ארוכות בצורה אמיצה עם מצב סבוך וקשה. עם זאת, הכרעתנו צריכה ליפול על פי העובדות והשיקולים הצריכים לעניין, ולא על פי מידת אהדתנו למשיבים. עובדות ושיקולים אלה הביאו אותנו למסקנה, כי יש לבצע את הטיפול המבוקש בבן, וכך אמנם החלטנו".
כן, זהו תאו, משפטן מעולה, שופט בעל האיזונים העדינים, הרגיש לבני האדם, חולשותיהם וכאבם.
על-פי בקשתי, נטל על עצמו תאו ראשותן של שתי ועדות. אני יודע כי הן הטילו עליו מעמסה כבדה; כי הן גזלו זמן שיפוטי רב; הודיתי לו בעבר על-כך ואני חוזר ומודה לו על-כך שוב. האחת היא ועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (מ-1997); הוועדה השניה היא ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
שתי ועדות אור אלה הניחו את התשתית עליה נבנה השיח המשפטי הציבורי בנושאים בהם הוועדות דנות. ועדת אור הראשונה היא הבסיס לרפורמה במערכת בתי המשפט. תאו ליווה את דרכי ההגשמה של דוח הוועדה. אני מקווה כי יסייע לנו בעניין זה גם בעתיד. ועדת אור השניה היא לא רק הבסיס לטיפול משטרתי באירועים דוגמאות אלה אשר שימשו נשוא חקירה; היא גם הבסיס למסגרת ראויה של יחסים בין יהודים לערבים בישראל. וכך נכתב בדוח לעניין הטיפול במגזר הערבי:
"מדובר בנושא פנימי חשוב ורגיש ביותר, העומד על סדר היום של המדינה. בתור שכזה - הוא מחייב מעורבות, טיפול והובלה אישית מצד ראש הממשלה. הנושא הוזנח במשך שנים ארוכות, ולא טופל כהלכה. הוא דורש טיפול הן בטווח הזמן המיידי, הן בטווח הזמן הבינוני והן בטווח הזמן הארוך. יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים. זכותם של אזרחיה הערבים של המדינה לשוויון נובעת מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, ובהיות הזכות לשוויון זכות יסוד של כל אזרח במדינה. יחס מפלה נוגד את זכות היסוד לשוויון הגלומה, לדעת רבים, בזכות האדם לכבוד. ודאי וודאי שהדברים תופסים כשמדובר בהפליה על רקע גזע או לאום. לפיכך, מעניינה של המדינה הוא לפעול למחיקת כתם ההפליה של אזרחיה הערבים, על צורותיה וביטויה השונים.
"נזכיר, כי תפקידה של המדינה בעניין זה אינו מצטמצם לעניינים חומריים בלבד. על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד".
דברים כדרבנות. מי ייתן והדברים ייושמו, ולא נזקק עוד לוועדות חקירה מסוג זה. את תפקידו כיושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית ביצע ביעילות ובתבונה.
תקופה קצרה שימש תאו כמשנה לנשיא בית המשפט העליון. בכך הוא סייע לי רבות. לאור גישתו המאוזנת למעמד בית המשפט העליון, ולתפקיד שעליו למלא בחברה שלנו, היה לי מקור לעצה טובה ולעידוד, גם בשעותינו הקשות. צר לי שתקופת העבודה ביחד - הוא כמשנה, ואני כנשיא, היתה כה קצרה. איני יכול לסיים דבריי בלא לעמוד על יחסי החברות שבין תאו לביני. שנינו איננו "מאותו הכפר"; אבל תמיד הרגשתי שאנו מאותו הבית. מעטים המקרים בהם חלקנו זה על זה. תאו היה לי לעזר רב, בעצה ובתמיכה. עם פרישתו של תאו, מרגיש אני כי גם חלק ממני פורש היום.
שלום לך תאו אחי; שלום לך בשמם של כל אחיך ואחיותיך בבית משפט זה. האור שהקרנת בהיותך עימנו יאיר את דרכי כולנו בשבילי המשפט והחיים; הוא בוודאי יאיר את דרכך שלך ושל רעייתך הטובה מיכאלה, שכולנו אהבנו, ובני ביתכם.
