שמונה שנים ארוכות באו לקיצן בשעה שהחליט בית המשפט השלום בירושלים להטיל קלון על יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת
צחי הנגבי (קדימה). הפרשה בגינה הועמד הנגבי לדין קשורה למינויים הפוליטיים. ביולי האחרון, לאחר ארבע שנות משפט, זיכה בית משפט השלום בירושלים את הנגבי מהעבירות המרכזיות בגינן הועמד לדין - מרמה, הפרת אמונים ושוחד בחירות. עם זאת, הנגבי הורשע בעבירה אחת בלבד - עדות שקר, לאחר שהכחיש פרסום שהוציא בעניין היותו "אלוף המינויים". אלא שהחלטת בית המשפט, אשר נקבעה ברוב של שני שופטים על פני אחד, מסוכנת לא רק בכך שמאפשרת לחברי כנסת אחרים להמשיך ולעסוק בכך, אלא גם בכך שלדבר יש השלכות על טיבה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל והחברה הישראלית בפרט.
לטובתו של הנגבי התייצבו רבים ובכירים במערכת הפוליטית אשר ציידו אותו במכתבי המלצה המעידים על תכונותיו הטובות ויושרו המקצועי. בין כותבי המכתבים: הנשיא החמישי יצחק נבון, יושבי ראש הכנסת לשעבר רובי ריבלין,
דליה איציק, אברום בורג ודן תיכון, מפכ"ל המשטרה לשעבר שלמה אהרונישקי, האלופים במילואים עמוס ירון ו
גיורא איילנד, יו"ר הסוכנות והשר לשעבר
נתן שרנסקי, השגרירה היוצאת באו"ם פרופ'
גבריאלה שלו, חתן פרס ישראל הרב יצחק דוד גרוסמן, הסופרים אלי עמיר ויורם קניוק, הסופר וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, המשורר ארז ביטון, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ'
גבי ברבש, המשפטן הבכיר פרופ' אוריאל פרוקצ'יה ואחרים. מקריאתם ברפרוף עולה כי המשותף לרשימת אישים נכבדת זו, ובינם אישים שכותב שורות אלו אישית מעריך ומוקיר מאוד, כי לדידם לח"כ הנגבי "יכולת רבה להוסיף ולתרום לעשייה הממלכתית ולסייע למדינת ישראל הניצבת בפני אתגרים מורכבים", ב"יכולת לגשר בין חלקי הציבור השונים" בצד "יכולת להוביל ותרומה רבה לבניין הארץ והחברה בישראל".
למרבה האירוניה, דווקא קולו של הח"כ
אריה אלדד (האיחוד הלאומי), יושב-ראש השדולה למאבק בשחיתות, ואדם שבכל הזדמנות אחרת הייתי מתנגד בכל תוקף למוצא פיו, הוא ששבה את לבי ואת צו מצפוני. הלה קרא כי "בית המשפט הרם קבע היום מה שאחרון האזרחים יודע במעמקי ליבו, איש ציבור הנשבע לשקר מעטה על עצמו קלון ואינו צריך לשמש עוד בשום תפקיד ציבורי", אך דווקא דברים אלו כמעט שלא זכו לחשיפה תקשורתית. במקום זאת העדיפו כולם להתעסק בדבריה של יו"ר הכנסת לשעבר, דליה איציק, שקראה בזעקת שבר כי "מה שקרה היום הוא תקלה חמורה", אלא שהתקלה היא לא בכך שהוטל קלון על הנגבי אלא בכך שנבחר ציבור המואשם בסדרת עבירות חמורה כל-כך, יוצא מבית המשפט בקנס של 10,000 שקל בלבד. כיוון שבית המשפט לא הטיל על צחי הנגבי עונש מאסר, אפילו על תנאי, הרי שמבחינת תנאי הכשירות הקבועים בסעיף 6 לחוק היסוד הממשלה, אין גם מניעה חוקית לכך שצחי הנגבי ישוב וישמש כחבר-כנסת או אפילו כשר.
נכון אומנם שהנגבי אינו הראשון שעושה זאת, אך הרשעתו באה בעיניי דווקא מאמו. חברת הכנסת הנלהבת והסוערת לשעבר מהליכוד, גאולה כהן, שיצאה להגנת בנה, טענה כי "כולם נהגו כך, אבל הוא עשה כן בפומבי, מן המקפצה". מבחינתי, כאזרח, אין זה משנה אם הדבר נעשה בפומבי או בסתר, אף שעצם העובדה כי עשה זאת במופגן וניסה לשבש את עדותו תוך כדי החקירות השונות, מראה את הזלזול העמוק הקיים היום בשלטון החוק ובעליונותו מעל לאינטרסים אישיים, בעידודם של המינויים הפוליטיים המבוססים על קשרים ולא על כישורים כפי שאבקש להוכיח בהמשך, ובעיקר בכך שמתן עדות שקר הוא עניין של נורמה עבור נבחרי הציבור שלנו. לדבר ישנן השלכות חמורות לא רק על תדמית המקצוע הפוליטי בעיני הציבור (כ-69% מהאוכלוסיה מאמינים כי השלטון מושחת בעבר) והגאווה במדינה, אלא גם על מגוון תחומים אחרים ובראשם הגיוס לצה"ל, אחוז ההצבעה בבחירות וההשגחה האזרחית על מעשי השלטון, המהווה אחת מהאושיות השלטון הדמוקרטי.
איני משפטן, כך שאיני יודע מה היו שיקוליו של בית המשפט בעשותו כן, וכולי תקווה שהדבר לא נבע ממכתבי ההמלצה ששלחו לו כל אותם אלו שהוזכרו לעיל, אשר ביקשו להקל בענשו של הח"כ הסורר. מכאן שגם איני מבין את דבריו של השופט שנותר בעמדת המיעוט, יואל צור, אשר אמר כי לדעתו אין להטיל על הנגבי קלון. הוא חולק על מסקנות עמיתיו אשר הרשיעו את הנגבי בעבירה של עדות שקר וציין: "אני נגד שקר של אדם בכל פורום, אך גם נגד הענשת יתר. הוא שילם מחיר אישי כבד ועבר תיקון". יסלח השופט המכובד לאדם בור כמוני, אך אשמח אם יסביר במה בדיוק מתבטא המחיר האישי הכבד ששילם הנגבי? בכך שהמשיך לקבל משכורת מהמדינה? ובמה בא לידי ביטוי התיקון שעבר? בכך שהמשיך לתפקד בתפקיד הנחשק של ועדת חוץ וביטחון אשר בימים הקרובים יהווה זירה למאבק לא קל בין המתמודדים השונים? או שמא יכול להיות שאני פספסתי משהו שקרה להנגבי בשמונה השנים האחרונות, אף שאני משתדל להישאר מעודכן בכל הנוגע לאקטואליה, ובמיוחד זו שנוגעת לענייני שלטון ומדינה.
"הבוקר הזה, מטבע הדברים, הוא בוקר כואב וקשה", אמר הנגבי בצאתו מבית המשפט, "שמונה שנים רצופות ניהלתי מאבק משפטי מתוך אמונה שהתוצאה הסופית תהיה חיובית, קיבלתי עידוד מן העובדה כי בפסק הדין שניתן לאחרונה הוחלט לזכות אותי מכל האישומים המרכזיים שהופיעו בכתב האישום. אבל בית המשפט פסק הבוקר את שפסק, וככל שהאכזבה כבדה - את ההכרעה המשפטית יש לכבד, ואני אכבד אותה". אין לראות בכך חרטה או כאב - אלא אם להחשיב את צערו של הנגבי בכך שנאלץ לעזוב את הכנסת באמצע הקדנציה - אלא הזדמנות היסטורית שנקרתה לפתחו. הנגבי, שהתבצר בשעתו באנדרטת הכניסה לימית בעת פינויה ובכך ביסס את מעמדו כסטודנט מרדן שזכה להערכה מצד הנהגת הליכוד שגייסה אותו לשורותיה, יכול להשתמש בהזדמנות זו כדי לצבור כוח על-מנת לבסס את מעמדו מחוץ לכנסת כדי לחזור אליה בגלי תמיכה מחודשים, ואולי אף להגיש את מועמדותו לעמוד בראשות קדימה.
מכאן שלדעתי נעשה כאן פספוס מהותי של ההזדמנות ההיסטורית שעמדה בידי השופטים. הכרעה אחת חשובה לא נקבעה במשפט הזה, הכרעה שתגדיר אחת ולתמיד מה מותר ומה אסור בכל הנוגע למינויים פוליטיים. כיום, מותר על-פי החוק לחבר כנסת או לשר בממשלה למנות את אנשי שלומו לתפקידים אדמיניסטרטיביים שונים. דבר זה ידוע בעגה המקצועית כ'משרת אמון' שלפיה ממנה אותה אישיות פוליטית מישהו שמקורב אליה רעיונית או אישית לתפקיד עוזר פרלמנטארי, דובר/יועץ תקשורת, ראש לשכה וכיו"ב. הכוונה המקורית הייתה טובה וחיובית (כמו תמיד או לפחות במרבית המקרים): לתת לחבר כנסת חופש פעולה ותחושת נוחות לעבוד עם הצוות שלו ולמנוע ריבים וויכוחים על-רקע אידיאולוגי או חשש שאחד מהם ילך וימסור את סודותיו לחבר כנסת אחר. אלא שעם הזמן נעשה שיבוש בכוונה, והיא נתנה לנבחרי הציבור את האפשרות למנות מקורבים ולקדם עמיתים.
מרביתם של אלו אינם בעלי הכשרה מתאימה לביצוע תפקידם, לומדים אותו תוך כדי העבודה ומקדמים את חבריהם בעת שהם שומעים על משרה פנויה אצל חבר כנסת אחר או שמתקדמים אליו בעצמם. מיותר לציין שלמועמדים אחרים אין כמעט סיכוי, במיוחד לאור העובדה שפרטים לגבי תפקיד פנוי כזה או אחר אינם מתפרסמים במכרז פומבי לעיני הציבור, אלא נותרים בגדר מידע פנימי העובר כשמועה מאוזן לאוזן בין העוסקים בתחום עצמו. נכון, מדובר בהכללה גסה. לא כל חברי הכנסת הם כאלו כמו שלא כל העוזרים שלהם הם לא כאלו. אך למען הגילוי הנאות, אודה ואתוודה: כותב שורות אלו ביקש בשעתו להיות אחד מהם. לטובתו ביקש לגייס את העובדה שהוא בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בעל ניסיון בהתמחות בכנסת (בה עזרתי בניסוח חוקים וזרקורי מידע לחברי הכנסת והוועדות השונות) ומשרד החוץ (כתבתי נייר עמדה על אודות המדיניות הרצויה של מדינת ישראל נוכח עצמאותה של קוסובה), בוגר קורס "עיתונאות, דוברות ויחסי ציבור", וכעת בשלבי התחלה של תואר שני בתקשורת (מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב) מחד-גיסא, ובשלבי סיום של קורס "דוברות מדינית והסברה בינלאומית" מאידך-גיסא.
על כן, שלחתי לא פעם ולא פעמיים (וגם לא שלוש וארבע) את קורות חיי, ורק פעם אחת זומנתי לראיון. עם כל הצניעות, הרי שלעניות דעתי ביוגרפיה מרשימה זו עבור אדם שרק חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-26, נותנת לי ולחבריי שלמדו והתמחו איתי, את ההזדמנות להוכיח את עצמנו כראויים לפעול למען המדינה בצורה טובה וראויה, מוסרית, ובעיקר נקיית כפיים. אלא שכנראה יש רצפת זכוכית המונעת מאיתנו להיכנס לתפקידים השונים במשרדי הממשלה ובכנסת כיוון שרובנו לא בקשרי חברות עם אותם אלו אשר יכולים לקדם אותנו. נראה שגם יש איזושהי "זריקה למחיקת זיכרון" שמקבלים אלו אשר כן שפר עליהם מזלם והצליחו להידחס פנימה, שכן רק בודדים מתוכם ניסו לעזור לאחרים גם להתקבל. אך האשמה היא לא בהנגבי אלא בשיטת בחירת "צוות העובדים" עצמה. הנגבי נפל פשוט קורבן לשיטה שהייתה קיימת לפניו, אלא שהוא שיכלל אותה והפך אותה ממשהו שנעשה בשקט, בחדרי חדרים - למשהו שיודע כמעט כל מי שניסה אי-פעם את מזלו להימנות עם אנשי החליפות המשוטטים במסדרונות הכנסת.
אות הקלון שהוטל על הנגבי צריך להוות תמרור אזהרה לשאר חברי הכנסת, ובמיוחד לאלו אשר עדיין עוסקים במינויים "מתחת לשולחן". הנהגת המדינה היא לא עניין של מה בכך ולא סתם התחבטו בנושא טיב השלטון דורות של הוגי דעות שכתביהם מעלים אבק בספריית הכנסת. הגיע הזמן להזכיר לנבחרי הציבור ולאלו שעובדים בכפיפות להם את תפקידם לפעול למען טובתה של החברה כולה, כי עבודה בשירות המדינה היא שליחות הנעשית מתוך מסירות ולא בשל ההטבות הנובעות ממנה. אלא שההחלטה להטיל קלון היא כאמור רק תמרור ובמדינה שבה תאונות דרכים הן עניין של שגרה, מי מקשיב לתמרורים? במדינה שכזו, בה נרמסים הערכים הבסיסיים ביותר של השלטון, חברי הכנסת נשלחים לכלא וראש ממשלה (לשעבר) עומד לדין, מתחזקת עוד יותר בקרב הציבור הכמיהה למנהיג חזק אשר עלול לנצל את האדישות ההולכת וגוברת שלנו כלפי הפוליטיקה כדי לרמוס עוד יותר את המעט שעוד נותר מהשלטון הדמוקרטי הישראלי.
