ההצלחה והכישלון של מפלגה נמדדים על-פי מבחן התוצאה האלקטורלית. מבחן זה מוכיח כי למפלגה ולהנהגתה היו שיקולים מוטעים והערכות מצב שגויות לאורך השנים, שגרמו לניהול אסטרטגיה של טרגדיה שגרמה לכישלונות מבלי להודות בתוצאות. הנכסים ההיסטוריים של המפלגה, שהקימה את המדינה, קלטה עלייה, ביססה את עוצמתה הצבאית והכלכלית, וניצחה במלחמת ששת הימים, מתגמדים מול רצף הכישלונות, בהמשך השנים.
השקיעה הציבורית והאלקטורלית המתמשכת של המפלגה, מחייבת להכיר בעובדה שדרכה לעתיד נתונה תחת אזהרה. אזהרה מפני הדרך שנכשלה. המפלגה איבדה יכולת הובלת הניווט הלאומי בגלל כישלון האָזִימוּט המפלגתי.
המפלגה איננה וגם לא הייתה בעברה שמאלנית רדיקלית. ואולם, בפועל היא נגררת ומתומרנת מזה שנים רבות על-ידי קבוצה נאיבית ודוגמטית של השמאל המדיני (מרצ ו
שלום עכשיו) היושבת בתוכה ובהנהגתה, שגרמה לכישלונה. חלק מה"מורדים" וה"מתמודדים" רוצים להפוך העבודה למרצ חדשה.
הכישלונות והאכזבות מכל הוועידות וההסכמות של תהליך השלום, מאז אוסלו ועד אנאפוליס, מחייבים שינוי התפישה. מסתבר סופית שהמקסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת, קטן מהמינימום שהפלשתינים מוכנים להסכים לקבל. חייבים להתנתק מהאשליה שיבוא בקרוב גואל פלשתיני מתון שיהיה מוכן לעשות ויתורים כואבים ברחוב הפלשתיני למען פשרה וקץ הסכסוך. הקרע האלים בין החמאס לבין הפת"ח מחזק מסקנה זו, גם לאחר ועידת פת"ח שהסתיימה לאחרונה בבית לחם.
לישראל אין ברירה אלא להתגונן ולהמשיך לתקוף את הטרור הפלשתיני הקיצוני וה"מתון", ולהמתין לשינוי בצד השני. הסבל, הרעב, הדם והייאוש הפלשתיני ייפסקו רק כשתקום אצלם הנהגה נורמלית וריאלית שתסכים לפשרה. זה לא יקרה כנראה בטווח הנראה לעין, גם אם תחדש "תהליך השלום".
צריך להתנתק מסיסמאות העכשוויזם הנאיבי ולחזור להתחבר לפטריוטיזם הנורמטיבי. המפלגה חייבת להינתק מהשמאל הנאיבי והדוגמטי, הממשיך לטפח את העלילה המאשימה את כל ממשלות ישראל למצב של חוסר המוצא בסכסוך המתמשך, והפעלת לחצים ל"יוזמות מדיניות" מצדנו.
תמכנו בהתלהבות באוסלו ובערפאת, ונכשלנו. תמכנו בהתלהבות בהינתקות ובשרון, ונכשלנו. תמכנו בהתכנסות ההזויה של אולמרט, ונכשלנו. תמכנו בקיום בחירות דמוקרטיות ברשות הפלשתינית, ונכשלנו. האמנו בסיסמה "שטחים תמורת שלום". פינינו את עזה ולבנון וקיבלנו בתמורה עוצמה של טרור. הימרנו על אוסלו כמודל לשלום אידיאלי שהפך לכישלון טוטאלי במבחן ריאלי.
לאחר כל זאת, האם מישהו מאמין עדיין שאפשר יהיה לבצע פינוי של מאתיים אלף (!)
מתנחלים "בנחישות וברגישות" כמו בהינתקות?! האם לאור הקרע האלים בין החמאס הקיצוני והפתח הכביכול "מתון" יהיה ערך מעשי לחתימות ולהסכמים עם אבו מאזן?
ההינתקות החד-צדדית שבוצעה "בנחישות וברגישות", ללא שום תמורה פלשתינית ממשית שנכשלה, ו"התכנסות" שבוטלה זמנית, היו עבור הנהגת המפלגה חָזוּת הכל שנכשלה בגדול. הנהגת המפלגה ניהלה מדיניות של אופטימיות מגויסת שהובילה תמיד לאשליה מחודשת, בכל מה שקשור לסכסוך עם הפלשתינים. לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי. ואולם לטעות, לא להודות בכך ולהמשיך להשלות, זה הרסני.
רק מאתנו דורשים ליזום "צעדים בוני אמון", להעלות "רעיונות יצירתיים", להסכים ל"ויתורים כואבים", לפתוח "חלון הזדמנויות", להציג "אופק מדיני", לייצר "תוכניות מדיניות", לתת "צ'אנס קבוע" אחרי כל פיגוע, ולקחת "סיכונים מחושבים". ומה על הצד השני?
מאז אוסלו לקחנו המון "סיכונים מחושבים", שהיו בפועל הימורים לא מחושבים. כל הסיכונים וההימורים הסתיימו לרעתנו. המנהיגות חייבת להודות בטעויות ובכישלונות. היא חייבת להפסיק לְמָחְזֶר סיסמאות שכשלו ("שלום עכשיו") ואשליות שהתנפצו (מזרח תיכון חדש) ולקיים ממשלת הסכמה לאומית מול הסכנה הקיומית של מלחמה אפשרית.
הוויכוח האמיתי כיום בנושא המדיני והפלשתיני, איננו בין ימין לשמאל כביכול, אלא בין האנשים הריאליסטים שהתפכחו מחלומות ומאשליות (מזרח תיכון חדש) של "הסכמי שלום" פיקטיביים, לבין האנשים הנאיבים והדוגמטים שמתעלמים מכל מה שקרה עם אוסלו, ההינתקות, ערפאת והכיבוש החמאסי. אנשים שתובעים להמשיך בנסיגות ובוויתורים, אלה הם אותם האנשים בשמאל הקיצוני, שלדעתם ישראל תמיד אשמה, שתגובת ההתגוננות שלה נגד התוקפנות הפלשתינית היא תמיד "מוגזמת" וכל פעולה צבאית הגנתית הופכת לדעתם ל"
פשעי מלחמה".
אפילו פרופ'
אמנון רובינשטיין, אחד ממנהיגי מרצ ובשמאל המדיני, פרש ממנה, באומרו: "בגלל הבנות ג'נבה עזבתי את מרצ. החברים הטובים שלי במרצ ירדו מהפסים, בגלל הצורך שלהם לרָצוֹת את הפלשתינים בכל מקרה ובכל מצב" (מוסף הארץ, 16.2.07). אפילו
שמעון פרס הגיע באיחור למסקנה הנכונה באומרו: "הבעיה המרכזית של השמאל היא השמאלנות" (
מעריב, 30.9.05).
חשבנו שאם נכריז על עצמנו "מחנה השלום", הפלשתינים יתפשרו וההמונים יתמכו בנו, אבל קרה ההפך. הפלשתינים הקצינו והעם בציון לא תמך בנו. חשבנו שאם נניף את הדגל של "המחנה החברתי", העם יאמין ויתמוך - גם זה לא קרה. חשבנו שאם נאמץ את הסיסמה "שטחים תמורת שלום" יתגשם חלום השלום. פינינו שטחים מעזה ובלבנון - גם אשליה זו לא התגשמה. ראוי לזכור שהאמנו באוסלו כמודל לשלום אידיאלי ואולם הוא הפך לכישלון טוטאלי, במבחן הריאלי.
כל הסכם אפשרי, זמני או קבוע, עם אבו מאזן, שאולי ייחתם בקרוב, יהיה חסר-משמעות, כאשר ראש ממשלת החמאס בעזה, איסמעיל הנייה מכריז: "לעולם לא נכיר בישראל ובממשלה הציונית. נמשיך בג'יהאד עד ירושלים". זאת בנוסף להחלטות ועידת פת"ח שהסתיימה, שחוששת לא לפגר אחרי החמאס.
היום מסבירים לנו המומחים והפרשנים, שטעו לאורך כל הדרך, שערפאת היה "מנהיג חזק" שיכול היה להוביל להסכם שלום אבל לא רצה. ואילו אבו מאזן הוא "מנהיג חלש" שרוצה אבל לא יכול ולכן צריך "לחזק" אותו. זו עוד אשליה. ככל שנחזק אותו, הוא ייחשב כמשת"פ בעיני הפלשתינים. לחמאס יש רוב בפרלמנט שלהם שפוזר בפועל.
פוליטיקה זה מיצוי של פשרות אפשריות והכרחיות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות, שלרוב הן בלתי אפשריות. ניהול אידיאולוגיה נוקשה וטוטאלית בלתי מתפשרת, כפי שהשמאל הדוגמטי במפלגה תובע כל השנים, מוביל תמיד למפלה אלקטוראלית.
גם הימין של הליכוד, וגם השמאל של העבודה, נטשו עקרונות ואמונות אידיאולוגיות בתוקף הנסיבות. בשתי המפלגות ישנן קבוצות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות שגרמו כבר לשתיהן כישלונות ומפלות. חסידי האידיאולוגיה הטוטאלית בעבודה, בנושא הסכסוך עם הפלשתינים ובנושא החברתי-כלכלי תובעים החלטות והגדרות טוטאליות מבלי להבין שהריאליה חזקה יותר מהאילוזיה. אם נכריז על תמיכה בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", יבוא הקץ לסכסוך ולטרור? אם נכריז על 'סוציאל דמוקרטיה", יבוא קץ לפער החברתי ולעוני?
מנהיגות של כל מפלגה אחראית, ריאלית ולא פנאטית, רשאית ואף מחויבת לעתים לשנות עמדות, עקרונות ואמונות, לאור נסיבות משתנות, לטובת הישגים ופתרונות אפשריים והכרחיים. מפלגת העבודה, בהנהגתו של
אהוד ברק, קיבלה לאחרונה את ההחלטות הנכונות, בכך שהצטרפה לממשלת האחדות הלאומית לאור המציאות הביטחונית והכלכלית.
יש לנו עם חזק וארץ נהדרת הזקוקים לציונות מחודשת. דרושה מנהיגות של הסכמה מפלגתית ולאומית מול סכנה קיומית מהחזית המוסלמית. דרושה אחדות לאומית ולא מריבה מפלגתית.
