במה שונה אריאל משייח' מוניס העיר אריאל הוקמה בשנת 1978 וזאת כיוזמה שבאה מצד מפלגת העבודה ולא מצד "הימין הקיצוני". אריאל הוקמה בסיוע אנשי מפלגת העבודה כישראל גלילי ו
שמעון פרס אשר קיבלו את ההחלטה לרכוש קרקעות בשומרון למטרות התיישבות. בעשר השנים הראשונות ביסס היישוב אריאל את מעמדו כמרכז עירוני ליישובי הסביבה, נפתחו קופות חולים, הוקמו בתי ספר, הוקם מתנ"ס ואף נפתחה מכללה - מכללת יהודה ושומרון באריאל (לאחרונה ניסו גורמי שמאל באקדמיה למנוע את הפיכתה של מכללת אריאל לאוניברסיטה - בכך, הם לא שונים ב
הרבה מהאמנים המחרימים). בשנות ה-90 קלטה העיר עולים מבריה"מ, מעל 6,000 עולים הצטרפו לעיר והכפילו את אוכלוסיית היישוב. אותם עולים השתלבו באזורי התעשיה הסמוכים לעיר ובמקומות עבודה בערים סמוכות. בשל העלייה הגדולה באוכלוסיית היישוב והשתקעות רבים מהעולים החדשים באריאל, הוכרה אריאל כעיר בשנת 1998, בטקס במעמד ראש הממשלה
בנימין נתניהו. חלק ממגורשי גוש קטיף הגיעו בשנת 2005 לעיר והשתכנו במקום, בעיקר ליד המרכז האוניברסיטאי. לאחר 2008 קלטה העיר עולים מארה"ב, מקנדה, מבריטניה ומדרום אפריקה.
בעיר יש כ-18,000 תושבים, מספר מרכזים מסחריים, מרכז תקשורת קהילתי הכולל אולפני רדיו חינוכי-קהילתי ואולפני טלוויזיה קהילתית, מרכזי כושר וספא, פארק טיפוס אתגרי, ספרייה עירונית, מסעדות ופאבים. סמוך לעיר נמצא אזור התעשיה ברקן, בו נמצא גם מרכז קניות המשמש את תושבי אריאל והסביבה. העיר מחוברת לגוש דן באמצעות הכביש המהיר, כביש 5 ומשך הנסיעה לתל אביב קצר יחסית. כמו-כן, משמשת אריאל כמרכז שירותים ליישוביי הסביבה, ישובים כברקן, יקיר, נופים, רבבה ועלי זהב. התיירות הנוצרית לעיר, המשתייכת בעיקר לאוונגליסטים מארה"ב ומצפון אירופה, תרמה לעיר מגרשי טניס, בריכת שחייה ומרכזי ספורט חדישים; מלון "אשל השומרון" בכניסה לעיר פופולרי מאוד בקרב התיירים הבאים לעיר (המידע מבוסס על-פי הכתוב אתר ויקיפדיה).
עכשיו נשאלת השאלה - במה שונה אריאל מהתנחלויות אחרות דוגמת רמת אביב, הממוקמת על אדמות הכפר הערבי שייח' מוניס? הלא מבחינת הערבים אין שום הבדל בין ה"התנחלויות מחוץ לקו הירוק" לבין ההתנחלויות אשר "בתוך הקו הירוק", וכי מה ההבדל מבחינת הערבים בין שייח' מוניס לאריאל? מה ההבדל מבחינתם בין חיפה, עכו, רמלה ולוד, לבין בית אל, שילה, מודיעין, ביתר עילית ומעלה אדומים? מה ההבדל מבחינתם בין חולון, צפת, רמת גן וגבעתיים, לבין הר חומה, גילה, מבשרת ציון, פסגת זאב והגבעה הצרפתית?
אין הבדל! ההבדל קיים רק במוחם הקודח של אנשי השמאל ואותם אמנים "ארטיסטים" המנותקים מהמציאות. בתי הספר של הרשות הפלשתינית (שלמרבה האבסורד ממומנים חלקית על-ידי מדינת ישראל) מחנכים לשנאה כלפי "הכובש הציוני"; על המפות הגיאוגרפיות ובספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית אין דבר הקרוי מדינת ישראל, לא בגבולות 67' ואף לא בגבולות 47'! על הערבים להבין כי הצד שפתח במלחמה כנגד ישראל ונוצח - ישלם את מחיר תוקפנותו ותבוסתו! אין מקרה בהיסטוריה האנושית בו מדינה שהובסה במלחמה (על אחת כמה וכמה מדינה שפתחה במלחמה והובסה אחר-כך) תדרוש את השטחים שהפסידה מהמדינה שניצחה אותה במלחמה! רק ממדינת ישראל דורשים זאת הערבים בגיבוי העולם האנטישמי והצבוע, ובגיבוי היהודים השמאלנים מבית.
אותם אמנים שבחרו להחרים את אריאל, שכחו כי הם ושנואי נפשם, "ה
מתנחלים מאריאל", נמצאים באותה הצלחת. הם שוכחים כי לאחר שהערבים יקבלו את אותם שטחים ששיחררנו במלחמת ששת הימים הם ידרשו את השטחים אותם שיחררנו במלחמת העצמאות ב-1948. אותם שטחים בהם ממוקמים בתיהם של אותם "ארטיסטים מחרימים" אשר כה להוטים להעביר את אריאל ושאר ה"התנחלויות" ל"ידידים הערבים"! לאחר שהערבים יצליחו לצמק את מדינת ישראל לגבולות 67', הם יטווחו את נתב"ג ואת אזור גוש דן ורחוב שינקין בגראדים, בקטיושות ובקסאמים (זה לא סוד שחמאסטאן עזה יעבור ויהפוך לחמאסטאן יו"ש לאחר שישראל תיסוג משטחי יו"ש...). ומה יגידו אז אותם אמנים? האם יכו על חטא או שמא שוב יאשימו את הצד הישראלי כי "לא הלך רחוק מספיק למען השלום"? ובכלל, מה הגבול של אותם קומיסרי תרבות "הארטיסטים המחרימים"? גבולות 67'? גבולות 48'? 47' אולי? האם בירושלים המערבית מותר יהיה לבנות בעתיד? או שכמו בסדרה של גיא מרוז בערוץ 2 הם, ה"ארטיסטים", מחפשים חלופות ואלטרנטיבות להקים את מדינת ישראל באוגנדה, בטקסס או בשטחה של טורקיה?
האם אחר-כך יש להחרים גם מוצרים וסחורות המיוצרים ב"שטחים הכבושים" כפי שעשו זאת "ידידי האמנים" מכחיש השואה ומתכנן טבח ספורטאי מינכן אבו מאזן, ושורף הסחורות הישראליות ראש הממשלה ה"מתון" סלאם פיאד; או שמא אולי יש להחרים את המתנחלים בצורה הרמטית ולא לספק להם מזון וסחורות כלל? הרי חלק מאותם "ארטיסטים מחרימים" היו רוצים ודאי לראות חרם כולל על מדינת ישראל - "מדינת האפרטהייד הפשיסטית והגזענית". יש להבין כי אותם "ארטיסטים מחרימים" יורים לעצמם ולמדינתם ברקה; ראשית, הם לא משיגים את מטרתם, הציבור מפנה להם עורף כיוון שהציבור סולד מחרמות ונידויים הבאים מאלה המגדירים את עצמם כ"אנשי תרבות". שנית, מה חטאו אותם תושבי אריאל? האם הם פשעו? הרי הם נשלחו למקום בעידוד כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל, חלקם אף בחרו לגור במקום מסיבות של נוחות כלכלית ולא בשל אידיאולוגיה. האם בשל כך יש להעניש אותם ולמנוע מהם תרבות? (במחשבה שנייה, לאור ההצגות הרדודות והפוליטיות של התיאטראות בארץ, לא בטוח כי זה הפסד כל-כך גדול...) הרי האמנים יכלו למחות באמצעות מסרים שיכלו להביע בהצגה - מדוע להחרים? שלישית, כל שונאי ישראל מבחוץ ומבית מחככים ידיהם בהנאה ורואים כיצד "אמנים מבית" עושים להם את העבודה ומחזקים את מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. כאשר אמנים ישראלים מחרימים התנחלויות ומשמיצים את מדינתם - "מה לנו כי נלין על אחרים"? כיצד אנחנו יכולים לדבר על הסברה בחו"ל כאשר במדינת ישראל יש ציבור (אומנם קטן, אך קולני) שלא מבין את הציונות הבסיסית שעיקרה בנייה והתיישבות? במסע הדה-לגיטימציה האנטישמי שמכוון כלפי מדינת ישראל מגיע ל"ארטיסטים המחרימים" מקום של כבוד - הם הוסיפו שמן לתבערה האנטישמית והאנטי ישראלית!
שלטון הימין בתרדמה עמוקה בכל מדינה נורמלית נהוג כי כאשר מתחלף השלטון מתחלפות האליטות. ובכן, לא בישראל! למרות שבמדינת ישראל שולט הליכוד בצורה כמעט רציפה ב-30 השנים האחרונות, אין לכך משמעות בפועל. במדינת ישראל יש אליטות ותיקות ושבעות, אליטות שלא נבחרו על-ידי הציבור, אליטות המקבלות את כספיהן מהמדינה, אך יחד עם זאת לא מראות ולא מיישמות בפועל שום לויאליות כלפי המדינה. אותן אליטות בולשביקיות הקיימות מאז ימי מפא"י ההיסטורית לא הוחלפו על-ידי שלטון הימין. אותן אליטות ממשיכות להתנהל בצורה הדומה לנוהג שהיה קיים בברית המועצות הקומוניסטית. הן מחזקות האחת את השנייה, מזינות זו את זו ובפועל, במבחן התוצאה, מצפצפות על החלטות הבוחר ועל הממשלה הנבחרת. התוצאה היא, שממשלות הימין במקום להילחם בתופעה זו, מסכימות לספוג זאת. ומאחר שלאליטות השמאל הישן והשבע (תקשורת, אקדמיה, בתי משפט, פרקליטות, העולם העסקי, עולם התרבות, הצמרת הביטחונית) יש הרבה כוח, הן במידה רבה, ובעיקר בגלל אימפוטנטיות ממשלות הימין - הפכו לגוף המכתיב, הקובע והממונה על "הטעם הנכון" בכל הנוגע לתחומים השונים. לכן באו האמנים (אמנים מטעם עצמם) ואמרו: "אנחנו מחרימים את העיר אריאל ולא נופיע בה".
בכל מדינה מתוקנת גוף המקבל תקציבים מהמדינה אינו יכול "ליהנות מכל העולמות" - גם לקבל תקציבי מדינה וגם לצאת נגד מדיניות הממשלה והמדינה המתקצבת אותו. ובכן, לא בבית הספר של התרבות הישראלית. כאן בחרו הקומיסרים התרבותיים כי האמת מונחת רק בצד שלהם, כל המערער על דעתם הוא "סותם פיות מקארתיסט ופשיסט". לא מפריע לאותם "אנשי תרבות" כי החרם אותו הם מבצעים הוא חרם גזעני הנגוע בשנאת מתנחלים ותו לא. לא מפריעה להם הצביעות של חרם מצד אחד וקבלת כספי תרבות מהמדינה מן הצד השני. לא מפריעה להם הצביעות של המוסר המעוות שלהם, אשר מצד אחד מזדעק נגד "גזענות כלפי ערבים בצפת ובירושלים", אך מאידך-גיסא מאפשר להם להחרים עיר ואם בישראל השוכנת במרחק 35 דקות נסיעה ממדינת תל אביב.
הטענה המושמעת מצד אותם "ארטיסטים" על כך ש"האמנות תפקידה לצאת נגד הממסד" היא פשוט עלבון לאינטליגנציה. לא זכור לי שבזמן הסכמי אוסלו, בזמן הבריחה מלבנון ובזמן הגירוש המחפיר של יהודים מגוש קטיף יצאו אותם ארטיסטים נגד הממסד. לא זכור לי כי אז הם שאלו שאלות והעלו ספקות לגבי עתידן ותכליתן של אותן פעולות שבוצעו על-ידי הממסד. היכן היו אותם ארטיסטים כאשר בעקבות הסכמי אוסלו קיבלנו בערינו "אוטובוסים מתפוצצים וקורבנות שלום"? היכן היו אותם ארטיסטים כאשר בעקבות הבריחה מלבנון ומעזה קיבלנו חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום אשר רק מתעצמים והולכים, ובעקבות כך חטפנו ולמרבה הצער כנראה שנמשיך לחטוף עוד קסאמים קטיושות וגראדים ביתר שאת? האם אותם ארטיסטים הודו בטעותם? היכן הם היום עם כל השאלות התהיות והספקות לגבי "התהליך המדיני", אליו הם מתייחסים ביראת קודש דתית ממש? מסתבר כי הטיעון על "חתירה ויציאה נגד הממסד" הוא טיעון חלול ביותר. מסתבר כי לארטיסטים שלנו יש מוסר כפול - כאשר מדיניות הממשלה משרתת את הקו הפוליטי שלהם הם נחים על זרי הדפנה ולא יוצאים נגד הממסד (גם אם הוא פוגע בזכויות אדם של "מתנחלים" ומבצע בהם טרנספר אכזרי); ומאידך-גיסא כאשר הממסד לא מתנהל על-פי הקו הפוליטי של הקומיסרים, או אז הם "מתעוררים" וממחזרים לנו את טיעוניהם האוויליים והשחוקים כל-כך על "יציאה נגד הממסד ובעד חופש המצפון". נו באמת!
בכלל, ל"ארטיסטים התרבותיים" שלנו יש מוסר מאוד מוזר וחד-צדדי - כאשר מדובר בפסק הלכה של רב העיר צפת האוסר על השכרת דירות לערבים הם קמים ומזדעקים על גזענות; מצד שני, כאשר יהודים רוצים וקונים דירות בצורה חוקית בשכונת שמעון הצדיק (שייח' ג'ראח) בירושלים הם קמים ומזדעקים על "פרובוקציה של הימין נגד הערבים". כאשר תושבי דרום תל אביב מקיימים אסיפה בה הם מוחים על עליית הפשע, חוסר הביטחון האישי והגברת האבטלה בגלל המסתננים מאפריקה, הם מכונים בפי הארטיסטים התרבותיים שלנו גזענים ושונאי זרים; מצד שני, כאשר חב"דניקים מבקשים ללמד קצת יהדות במתנ"ס של רמת אביב אותם "ארטיסטים נאורים" יוצאים חוצץ נגד "השתלטות החרדים על השכונה החילונית". כאשר ארגון "אם תרצו" הוקיע את השמאלנות הקיצונית, הפוסט-ציונות וסתימת הפיות באקדמיה הוא הוצג על-ידי אותם "קוזאקים נגזלים" כארגון "סותם פיות מקארתיסטי ופשיסטי המחבל בחופש הביטוי". מצד שני, כאשר אנשי ימין הלכו להפגין באום אל-פאחם נגד התנועה האיסלאמית, וכאשר ח"כ בן-ארי הפגין באמצעות מחאה תיאטרלית בתיאטרון נגד הצגה פוסט-ציונית ונגד מדיניות החרמות של אותה אליטה תרבותית - אותם "שוחרי חופש ביטוי" כינו אותם "פרובוקטורים צעקנים" ודרשו להעניש את "החוליגים החצופים". כאשר אמנים כיהושע סובול ויאיר גרבוז, יחד עם אנשי אקדמיה, מסיתים נגד הציבור הימני, זה מכונה חופש ביטוי; מצד שני, כאשר רבנים כתבו ספר עם פסקי הלכה שנויים במחלוקת וכאשר אנשי ימין אומרים את דעותיהם הם, רחמנא לצלן, מוזמנים לחקירות משטרה!
וכאן הפואנטה: אפילו מנהיגים, שרים וחברי-כנסת פוחדים להתבטא בחופשיות, אחרת "יבולע להם" מאותן אליטות אשר הפכו לאליטות מכתיבות סדר-יום, אשר אחראיות על המותר והאסור (זכור הפסטיבל בגלל אימרתו של נתניהו באוזנו של הרב כדורי על "אנשי השמאל אשר שכחו להיות יהודים", זכור גם הפסטיבל בגלל דבריו של משה יעלון על ה"וירוסים מ
שלום עכשיו"). מאידך-גיסא, דבריו של
אהוד ברק נגד המתנחלים, "גרורות סרטניות", עוברים לסדר היום.
שלטון הימין, במקום שישלוט כנדרש ממנו, נכנע לטרור המחשבתי של האליטות. נתניהו מזמן את משה יעלון ו"גוער בו על דבריו"; נתניהו גוער ברבנים אשר לדבריו "מסיתים נגד צה"ל" שמוכן לגרש יהודים מבתיהם; נתניהו המנסה להתחנף ולרצות את האליטות, לא מבין כי בכך הוא רק מחזק את הבולשביזם הקיים מצד אותן אליטות ומאידך-גיסא מחליש את שלטון הימין המבטא אומנם את דעת רוב העם, אך בפועל נכנע לקבוצות שוליים המחזיקות בכל מוקדי הכוח במדינה. במקום שהימין ישלוט וימנה מינויים המתאימים להשקפת עולמו, במקום שיעשה רוויזיה או לחילופין יציע חלופות לאליטות השמאל (שלא נבחרו על-ידי הציבור) הוא בוחר לרקוד על-פי החליל של אותן אליטות. במקום שהימין יבצע רפורמות ותיקונים מתבקשים, הוא מתנהג על-פי הפתגם "אם אינך יכול לו, הצטרף אליו". התוצאה: שלטון הימין הולך ונחלש ואילו "שלטון האליטות" הולך ומתחזק, וזאת במידה רבה הודות לאימפוטנטיות של ממשלות הימין.
כיצד ניתן להילחם בתופעת החרמות - ראשית יש לומר כי כל גוף הבוחר להחרים בצורה עצמאית - תקציבו יישלל.
- אותם גופים המקיימים מסע תעמולה נגד מדינת ישראל ומשתמשים בכספי ציבור לשם כך (מרצים מהאקדמיה) - יפוטרו ותישלל מהם משכורתם, אותה הם מקבלים מכספי משלם המיסים.
- יש לעודד יצירה ציונית ולתגמל את היוצרים על כך.
- הצעת חלופות אלטרנטיביות (בתרבות, בתקשורת, במשפט, בפרקליטות) - אי-אפשר רק להתלונן עד כמה המצב עגום, מלבד סנקציות ועונשים נגד המחרימים, יש גם להציע אלטרנטיבות כדי שבעתיד הייצוג של האליטות לא יהיה רק על-פי צד וכיוון פוליטי מאוד מסוים.
- את אותן אליטות המבצעות הסברה כה רעה למדינת ישראל בעולם (לעיתים במכוון ובזדון) ואחר-כך מתלוננות על "מחדלי ההסברה" אשר קיימים במידה רבה בגלל "הגמגום התבוסתני והמתנצל של אותן אליטות" - יש להחליף.
- יש למנוע מצב של ניגוד אינטרסים - כיצד אלדד יניב החתום על "מניפסט השמאל" יחד עם "המחזאי המחרים" שמואל הספרי, מייעץ בו בזמן גם כיועץ לראש העיר אריאל רון נחמן?
- יש, בפירוש, לשקול שנית האם המדינה צריכה לממן יצירות בעלות תכנים אנטי-ישראלים - למיטב הבנתי, ראוי כי אותם "יוצרים ישראלים" (אשר עושים הכל בכדי להשמיץ את המדינה, ולגרום לחרם על מדינת ישראל) יממנו את עצמם באמצעות גורמים עצמאיים וגופים חיצוניים (האיחוד האירופי...).
- יש לנקוט הגינות מינימלית - וכפי שיצחק חייק, הבעלים של חברת חייק במות, לא הסכים לספק במות ל"ארטיסטים המחרימים" והיה מוכן לספוג את הנזק הכלכלי הנובע מכך, כך יש גם לדרוש מאותם "ארטיסטים מחרימים" שבמידה שירצו להחרים ישאו בתוצאות ובנזק הכלכלי הנובע מכך; המדינה לא תהיה "הפראיירית שממשיכה ומתקצבת" את הארטיסטים המחרימים.
- יש להבהיר כי המדינה והממשלה הנבחרת הן אלו ששולטות ומכתיבות מדיניות, ולא האליטות שאיש לא בחר בהן - כך יימנע מצב בו כל "מצורע וזב חוטם" יחליט על-פי דעתו להחרים אנשים, מגזרים וגופים ש"לא נראים לו".
סיכום בעולם הבולשביקי בכלל ובברית המועצות בפרט היה נהוג כי "כל החושב כמונו הוא בסדר ויזכה להטבות המתאימות"; לעומת זאת, כל אותם אלו החושבים "לא נכון" הם "אויבי העם" ויש להענישם על "דרכם הנלוזה". במידה רבה זה מזכיר את הבולשביזם הישראלי - כל מי שאיתנו ונמצא במחנה שלנו הוא בסדר ומותר לו להסית, להחרים, לעבור על החוק ולגרש "יהודים סוררים". מאידך-גיסא, כל מי שלא שייך למחנה שלנו יש "לחקור אותו, לעצור אותו, לחנך אותו" על-מנת שיבין היכן עומד הכוח ומי הם "אנשי האור" האמיתיים. המסקנה מתיאור מציאותי זה היא ברורה: במידה שהימין לא ידע לשלוט ולהגן על זכויותינו על הארץ, במידה שלא יעמוד בתוקף מול אותם גורמים מבית ומחוץ המנסים לבצע דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולקעקע את זכויותיה הבסיסיות כמדינה - שלטון הימין יישאר, למרבה הצער, משול לאותו מלך אשר הילד מצביע עליו ואומר: "חברים המלך עירום, הוא אומנם מלך אך אין לו בגדים, אין לו יכולת אחיזה בהגה השלטון"...
