שלשום צוין בכל העולם יום המאבק לאלימות נגד נשים. ביום זה החליטה ד"ר
אורלי אינס להיחשף בפני הציבור. אני סבור שתופעת האלימות נגד נשים היא תופעה בזויה החייבת להיעקר מן השורש. כמו-כן צריך לשקם נשים מוכות מחד-גיסא ולטפל בגברים אלימים מאידך-גיסא.
המדינה נכשלה בכך שהיא לא מאמצת שיטות טיפול בעברייני מין לסוגם, ואינני מבין מדוע הכנסת לא מעבירה את החוק להחלת סירוס כימי על עברייני מין.
המעשה של אורלי אינס הוא אמיץ ומיוחד (איני מכיר הרבה נשים שהיו מוכנות להיחשף בסיטואציה כזו), אך לצערי בטווח הארוך הדבר לא יעודד נשים להתלונן נגד עבירות מין. הסיבות לכך שנשים לא תתלוננה הן:
1) התקשורת נוטה להיכנס לחייה הפרטיים של המתלוננת, לחפור בעברה האישי ולהציגה כמתלוננת סדרתית. הרבה נשים יחשבו פעמיים אם הן רוצות להיכנס לקלחת הזו. אני מגנה תופעה בזויה זו וסבור שהיועמ"ש חייב לתת את הדין על כך בזמן הקרוב.
2) האשמה והכאב שחשות אותן נשים לא מגלידים לאורך השנים, אלא מהווים מעין פצע פתוח שקשה לסגור אותו.
אינני מבין מדוע בחרה ד"ר אורלי אינס להעסיק יועץ תקשורת ולנהל קמפיין בוטה נגד ניצב אורי בר-לב ומשפחתו. אם בר-לב אשם בעבירות המיוחסות לו, הוא חייב לתת את הדין ולשבת בבית-סוהר, אך אם הוא ייצא זכאי (ולו מחמת הספק), מדובר בעוול גדול אשר הוא לא ישכח כל ימיו.
בעקבות פרשת קצב, סברתי שצריך לתקן סעיפים שונים בחוק להטרדה מינית (שהרבה נשים מתגאות בו משום מה), ולהעביר את המסר מה נחשב הטרדה מינית ומה לא. ברגע שדבר זה לא נעשה, הרומנטיקה מסורסת, מאחר שגבר מפחד להתקרב לאישה מחשש שיישב בכלא על עבירת מין כזו או אחרת, וגם הנשים היום מאוד שמרניות ולא ליברליות כפי שהיו אולי בשנות השבעים העליזות.
חבל שנשים פמיניסטיות כבילי מוסקונה לרמן, מרב מיכאלי, רוני אלוני סדובניק ואורלי אינס אינן מנסות לנהל מאבק הגון נגד רצח נשים והתעללות בהן בידי גברים. אם היה מאבק כזה, אני הייתי תומך בו ועושה הכל על-מנת לסייע לנשים אלו. הרבה נשים נרצחו בשנה האחרונה בידי בני-זוגן - זו סיבה מספיק טובה לצאת למאבק ולא לנצל מצב ציני את מצוקתה של אחת הקורבנות.
