פרשני ומלומדי התקשורת הישראלית מדווחים לנו לאחרונה, בתימהון ובסבר פנים חמור, על התופעה החדשה של ילדים פלשתינים הנתפסים במחסומים כשהם נושאים חגורת נפץ. בניגוד לפרשנים, אינני תמה על עצם התופעה הזו, אלא על העובדה שהיא מתרחשת רק עכשיו.
שליחת ילדים למשימות התאבדות היא תופעה המאפיינת חברה קניבלית, כלומר, חברה הטורפת את חסרי הישע שבה. חברת פראים כזו, איבדה זה מכבר את הבסיס המוסרי שלה ולמעשה, איבדה גם את זכותה להתקיים כחברה. יהיה זה נכון לומר, שהילד עם חגורת הנפץ במחסום הוא סימפטום לפרפורי הגסיסה של החברה הפלשתינית.
לאורך ההיסטוריה, כל מדינה או חברה ששלחה ילדים למשימות התאבדות מול האויב - הפסידה במלחמה. כך במלחמת אירן-עירק, כאשר הצבא האירני החל בשלבי המלחמה האחרונים לחטוף ילדים ברחובות טהראן ולשלחם במשאיות לשדה הקרב.
כך גם בעשור האחרון במלחמות העקובות מדם ברואנדה ושאר מדינות מרכז אפריקה, כאשר ילדים אולצו לשאת נשק ולהלחם נגד שבטים או מדינות אחרת. חברה הנוהגת כך, נלחמת בעצם על נשימותיה האחרונות.
ילדים יותר קלים לשכנוע, את זה יודע כל פדופיל. אבל מי שנאלץ לשלוח ילדים פלשתינים להתאבד במחסומים, שלא ינאם לנו ש"מאות שאהידים" ממתינים לתפוס את מקומו של כל מתאבד.
ככל שעובר הזמן הולכת ונקרעת המסיכה מעל פניה של החברה הפֶּרֶא-שתינית. הכנופיות השולטות כיום בערי הפלישתים, הן כנראה המודל השלטוני היחיד שהפלשתינים מסוגלים לו מבחינה מנטלית. ראש עיריית שכם העז לאחרונה להעביר ביקורת פומבית על תופעה זו, רק לאחר שכנופיה כזו רצחה את אחיו לאור היום.
במצב אליו נקלעה חברת ברברים זו, ניתן לומר כי ניצחון במלחמה מול הפלשתינים הוא הטובה הגדולה ביותר שמדינת ישראל יכולה לעשות כיום עבורם.
