מכתב נשכח משוק הפשפשים

"אלוף" הזמר העברי, החוקר אליהו הכהן, מצא לפני איזה זמן מכתב נשכח בשוק הפשפשים. הוא שלחו אלי, ואני מביאו כאן:

• 24 באוקטובר 1967
  לאבא קובנר, השלום והברכות.
  
  סלח-נא שלא עניתי עד-כה על הזמנתך להשתתף ב"מאסף" ח': האמת היא, שעד לימים האחרונים ממש הייתי שקוע עדיין בעסקי-המלחמה, גם מבחינה מעשית פשוטה, כמשמעה, וגם מבחינה נפשית לא יכולתי להתפנות לשום עיסוק אחר. אך מובן, שצריך לשוב ל"חיים כתיקנם" - אם רק יניחונו ולא ניקרא בקרוב לצאת שוב... אך על פרשה זו וכל הכרוך בה - בפעם אחרת. ובאמת, מתי נזדמן פעם לשיחה? - אני מצדי מבקש זה-מכבר לעשות זאת, אלא שבעוונותינו הרבים, לא נתפנה הזמן לכך...
  
  ובאשר להזמנה עצמה: למען האמת, לא נעניתי עד עכשיו להזמנת העורכים להשתתף ב"מאספים" הקודמים, ולא הצטערתי על כך. כל "מאסף" נראה לי, בדומה לקודמו, מעין "כלבויניק" מקרי של "יצירות" סתמיות, שהתנאי העיקרי להשתתפות בו היה - החברות ב"אגודת הסופרים" (שאני אגב, איני חבר בה, עד היום...).
  
  ואולם מאמין אני שאוכל לסמוך, גם על עצם היותך-אתה העורך של ה"מאסף" לשנה זו, וגם על דבריך אלי, שהפעם יהיה הוא שונה מקודמיו ושתוכר בו באמת ידו של עורך, שאינו רק המלביה'ד. מובן שבאמרי זאת, אני "מסתכן", כיוון שלדעתי רשאי וצריך העורך לדחות מה שאינו ראוי, אם בשל רמתו ואם בשל הקו-המנחה את "המאסף" המסויים - ופירושו של דבר, גם את "יצירתי", שלי. אלא שמוטב כך מאשר לשלוח משהו, בידיעה שיתקבל בכל-מקרה...
  
  ברגע זה מתקשה אני אומנם להחליט מה אשלח: אם סיפור שאני עמל על התקנתו לדפוס, ועניינו פגישה-מחדש עם ירושלים (אך שנכתב לפני "מלחמת ששת הימים" - על זו כשלעצמה איני מסוגל עדיין לכתוב מאומה!); או מסה - ליתר דיוק, פרק ממסה - שסיימתיה לא-מכבר, ועניינה הכללי הוא בסארטר, כפילוסוף-מדינאי, אך פרק הסיום שלה דן באופן כללי יותר בזיקה שבין "פילוסופיה-מוסר-אידאולוגיה", לבין עסקי-מדינה, ודומני שיש בה מקצת-עניין גם לגבי פרשיות אקטואליות בימינו-אנו, בישראל.
  
  מכל מקום, אני מניח כי יש בידי עוד שהות-מה להחלטה ולבחירה, ואילו השתתפותי מובטחת לך בזה - מובן, אם רק יכשר חיבורי בעיניך, ככתוב לעיל.
  
  ועד אז, השלום והברכה והתקווה. כי יעלה בידינו להיפגש אי-פעם, ובקרוב.
  
  מוקירך, מתי.

והנה דבריו של אליהו הכהן, מוצא המכתב:

• אלישע שלום לך,
  
  בין דוכני שוק פשפשים המוצב בכיכר דיזנגוף בימי שלישי בצהריים מצאתי היום מכתב של אחד מתי לאבא קובנר. המוכר פיזר תכולה של שתי מזוודות על הדוכן ואנשים קנו כל מיני "מציאות". למוכר לא היה שמץ מושג על החומרים שהציע.
  
  המכתב נושא את התאריך אוקטובר 1967 מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הייתכן שהכותב הוא מתי מגד? האם עדיין בששת הימים הוא גויס למילואים?
  
  "המאסף" שכותב המכתב מתכוון אליו הוא סדרת המאספים שהוציאה אגודת הסופרים בשנות השישים.
  
  בברכה, אליהו

ואני מוסיף: אכן, מדובר במכתב נשכח ממתי מגד (ולא: אחד מתי...) לאבא קובנר. במסגרת פעילותו באגודת הסופרים, התכוון אבא קובנר גם להשתתף בעריכת ה"מאסף" השנתי, שבו כונסו דברי ספרות של חברי האגודה. פניתי לפרופ' נורית גוברין והיא האירה את עיניי.

ייתכן שאבא קובנר אכן היה מיועד להיות העורך של "המאסף" שלאחר מלחמת ששת הימים. אך התכנון לא יצא אל הפועל. בסופו של דבר לא יצא "מאסף" בשנת 1967, אבל יצא גיליון כפול בשנת 1968. עורכיו היו ישראל כהן ודב סדן. אבא קובנר ומתי מגד לא השתתפו כלל ב"מאסף". פרופ' גוברין מוסיפה שהיה זה "המאסף" האחרון במתכונת ההיא.

כך שנראה שאבא קובנר פנה, עם הכוונה הראשונה שלו כעורך, אל ידידיו באגודה ומחוצה לה, שיתרמו למאסף. מתי מגד היה אז בשלבי סיום עבודת הדוקטורט שלו, וכן הורה ספרות במכון האוניברסיטאי בחיפה, שממנו התפתחה אוניברסיטת חיפה. מהמכתב אנו למדים על היחסים המעניינים שהיו בין קובנר למגד, על תוכניותיו של מגד, על הביקורת החריפה מאוד (!) שלו על "מאסף" אגודת הסופרים, ובעקיפין גם על נוהלי האגודה. כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1978, הגיע מתי מגד למשבר חמור בחייו האישיים והספרותיים, והחליט לרדת מן הארץ. אין ספק שהייתה זו אבידה רצינית, ועל-פי המכתב ניתן לשער שאבא קובנר היה בין המצטערים על ירידתו.

אבל המצער מכל הוא הפיזור והשכחה של מכתבי מתי מגד וסופרים אחרים. רק מזל הביא את אליהו הכהן אל שוק הפשפשים. ומזל כפול הביאו לרכישת המכתב. אוי לספרות שמכתבי גדוליה מתגלגלים בשוק הפשפשים. אוי לספרות העברית שיוצרים כמו מתי מגד נשכחים בה ונעלמים בין הדוכנים.