האופרה הישראלית מעלה כעת את האופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק. זאת אופרה קצרה בת מערכה אחת והיא ניגוד מוחלט לאופרות שאנו מכירים. יש בה שתי דמויות בלבד. משתתפת בביצוע תזמורת ענקית של 90 נגנים. אין בה מקהלה ואריות והכל סוג של רצ'יטטיבים מושרים.תפקיד של המבצעים מאוד דיבורי.
זהו סיגנון דיבורי דהיינו דיאלוג מתמשך בין שתי הדמויות הנעשה בשירה. יש המכנים דיאלוג זה הרצ'יטטיבים של המאה העשרים.אופרה זו שינתה את התפיסה המוסיקלית שירתית במאה ה20 והיום נחשבת לאחת היצירות החשובות של המאה הזו.
התזמורת ממוקמת לא בפיט אלא בירכתי הבמה בעומק. זאת, לכל הדעות, אופרה מיוחדת ושונה במידה מסוימת מהאופרות שאנו מכירים. ברטוק כתב אותה לתחרות בבודפשט. היא לא התקבלה ולא נכנסה אפילו לשלב המוקדם של התחרות בטענה שאופרה עם שתי דמויות אינה אופרה הראויה להיות מוצגת על הבמה.
מנצח בשם שוורץ מסיאטל החליט שהוא רוצה להעלות את האופרה בסיאטל. הוא פנה אל דייל צ'יהולי פסל הזכוכית המפורסם בשאלה אם יכול להוסיף משהו לתפאורה. צ'יהולי המתגורר ועובד בסיאטל התלהב וכך נולדה תפאורת הזכוכית של האופרה. בעיקבות זיקתו של צ'יהולי לארץ והצלחת תערוכתו בירושלים לפני כ-10 שנים הוא פנה אל האופרה הישראלית בהצעה להעלות את האופרה כאן. הביצוע באופרה הישראלית הוא הראשון שנערך מחוץ לגבולות ארה"ב.
אפשר בהחלט לכנות את הביצוע כחצי בימתי וחצי קונצרטנתי כשבמרכזו פסלי הזכוכית של צ'יהולי. הייתה זו חויה חזותית גדולה מבחינת יופי הפסלים וצבעם השונה לראותם כתפאורה.
ליברית האופרה שכתב בלה בלש ההונגרי מבוסס על אגדת עם המוזכרת גם בספריו של הצרפתי שרל פרו וגם בספריו של האחים גרים הגרמניים.ברטוק ובלש ערכו שינויים רבים באגדה והפכו אותה מאגדה מפחידה למשהו יותר נוגה, פסיכולוגי, אנליטי מיוחד.
בדרך כלל באגדות האישה היא הדמות הרעה.כאן הדמות הרעה הינה של גבר של כחול הזקן.האישה אוהבת מתחשבת,רוצה להכניס אור ושמחה לטירה. באופרה לעומת האגדות מהן נכתב הליברית אין אלימות. זאת דרמה בה גבר ואישה שהתחתנו זה עתה מנסים לגלות אחד לשני מי הוא מה ואיך הם יכולים לממש את אהבתם.
שתי דמויות בלבד קיימות באופרה והן בעצם עולם ומלואו .יש באופרה כניסה לנפש האדם. מורגשת בה השפעה גדולה מוגנר ודביוסי. היא מנתצת מוסכמות ושוברת דפוסים קיימים .למרות שנכתבה לפני כ100 שנה נראת כחדשה לגמרי. ברטוק לאחר שכתב את האופרה נבהל מהנועזות שלו בכתיבתה בגלל החידושים שבה ולאחר מכן הלך אחורה מבחינת החידושים והתמקד במוזיקה אינסטרומנטלית,קאמרית וכו' ולא כתב יותר אופרות.
יודית מאוהבת בכחול הזקן.הוא עשיר ויש לו טירה. היא עוזבת את משפחתה למענו וטוענת שיכולה להביא אור ושמחה לטירה הקפואה והשחורה.כחול הזקן אדם שקשה לו לתת ועוד יותר קשה לו לקבל. היא רוצה להעניק לו אהבה אך לו קשה לקבל זאת. היא רואה בטירה 7 דלתות נעולות ורוצה לראות מה מסתתר מאחוריהן. לאות אהבה כחול הזקן מתלוה אליה בסיור בין הדלתות ומוסר לה את המפתחות.
כאשר היא פותחת את הדלתות מתגלה לה בחדר הראשון חדר העינויים ואנו רואים לפנינו פסל של ציהולי בצבע אדום המראה מחטים דקים וגבוהים . בחדר השני הנשקיה - פסל בצבע אדום - צהוב דמוי בלונים. בשלישי מטבעות זהב ויהלומים יקרים ופסל בצבע זהב.זה בית האוצרות של הטירה.
ברביעי גן בפריחה ופסל בצבע צהב -ירוק.זאת הגינה הנסתרת של הטירה. בחמישי ארץ גדולת מימדים, מרעות משי והרי תכלת ופסל בצבע טורקיז. ובשישי אגם דמעות שקט ולבן ללא נוע ופסל המראה טיפות בצבע לבן וכדורים אדומים.
בכל פתיחת דלת יודית רואה עקבות דם.בפותחה את הדלת השביעית מתגלות לפניה דמויותיהן של שלוש הנשים הקודמות של כחול הזקן המסמלות לפי כחול הזקן את הבקר,הצהריים והערב. לא ברור באיזה מצב הנשים בדלת השביעית. האם הן הרוחות של הנשים או האם הן כלואות חיות. הנשים ספק נרצחו,ספק נראות כצלליות.
יודית מבינה את גורלה. היא יודעת שאין דרך חזרה לאחר שגילתה את סודות כחול הזקן. היא מסמלת בעיניו את חצות הלילה ויודעת שעליה להצטרף אל הנשים ולבלות שארית חייה מאחורי הדלת השביעית.החושך שהיה בטירה חוזר לטירה בעוצמה.
אין תנועה רבה על הבמה. התנועה היחידה היא תנועתם של השניים צעד קדימה וצעד אחורה. ביימה שירית לי וייס לא במעוף רב. עיצב את התאורה אייל לוי. רוב הזמן יש אפלה על הבמה ואלומות אור על פני כל אחד משני הזמרים וכל השאר חשוך. תאורה יפה המוסיפה מתח לעלילה.
עם פתיחת הדלתות מתגלים הפסלים שכל אחד בצבע אחר ומואר אחרת.
עיצוב התפאורה שהיא בעצם הפסלים והדלתות נעשה על-ידי דייל צ'יהולי בעצמו. בהפקה זו הבמאי המנצח,התפאורה, התזמורת והמבצעים הצליחו להפוך בעצם קונצרט לאופרה אמיתית ,הישג כביר שהוא כמעט כולו על טהרת הישראליות.
השתתפה בביצוע התזמורת הסימפונית רשל"צ .היא הצליחה להפיק היטב את העושר התזמורתי הרב שביצירה, את התזמור האדיר,העוצמה הצלילית של ברטוק. רבים היו כלי הנשיפה בתזמורת והם כללו גם 8 נגנים בחצוצרה וטרומבון שניגנו מגשר התאורה אך אותם קשה היה להבחין.
אלכס אנסקי המספר שפתח את האופרה היה דרמטי, פתטי ולא כל כך התקשר עם ההמשך. ולדימיר בראון הבס בריטון היה מעולה בשירה, מאופק במשחקו ושמר על הוראות הבימוי האיטי שכפה עליו הבימוי. תענוג היה לשמעו. סבטלנה סנדלר המצו סופרנו הייתה אישה אוהבת מלאת תשוקה ורצון לאהוב. שירתה הייתה נהדרת. שלוש הנשים שהופיעו לקראת סוף האופרה נבחרו מתוך נשי אגודת הידידים של האופרה והן התנועעו בצעדים אציליים, איטיים וכמעט מלכותיים אך היו יחפות.
מאחר שהאופרה הנה קצרה, כשעה בלבד, צורפה בחלקו הראשון של הערב יצירתו של מהלר "שירים של מות ילדים". זאת יצירה הכוללת 5 שירים נוגים שכתב פרידריך ריקרט.אלה שירים של פרידה, של הורים שאינם יכולים לקבל את העובדה שילדיהם כבר אינם איתם.
למהלר היו 14 אחים ואחיות שרובם מתו בגיל צעיר. מהלר כתב על יצרתו זו"כואב לי לכתוב שירים אלו,ואני מצר על העולם שיום אחד יאלץ להאזין להם.תוכנם עצוב עד מאוד".
אכן הם מלאי קדרות. אבל וסבל.אישתו של מהלר כתבה שהיא לא מצליחה להבין את בעלה שיש לו ילדים איך היה מסוגל לכתוב שירים על מות ילדים. היצירה נחשבת לאחת מיצירות המופת של מהלר. הן הטקסט והן המוזיקה קשים .יחד עם זאת המוזיקה אינה כבדה,אינה מדכא. היא מאוד נוגה ומאוד לירית.
עדנה פרוחניק ביצעה את השירים טוב מאוד. יש לה קול מצו סופרן נהדר. היא השמיעה אותם ברגש הדרוש. ליווי התזמורת היה בעוצמה רבה מדי, דבר שפגע במקצת בשמיעת חלקים משירתה.
לא התלהבתי במיוחד מביצוע היצירה. את שני החלקים ליוותה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של אילן וולקוב. הניצוח היה דרמטי והנגינה טובה אם כי לדעתי אפשר היה לנגן את היצירה הראשונה בעוצמה פחותה ולהתחשב יותר בסולנית.
לראות או לא לראות: אופרה מיוחדת, למרות השוני ממה שאנו רגילים, השפה ומיעוט המשתתפים נהנתי ביותר. ממליץ לכל חובב מוזיקה אופראית.
