תן וקח ספר שמעתם על ספריות המחלקות ספרים לכל דורש חינם אין כסף? ובכן, בארצות הברית יש דבר כזה. הרעיון מבוסס על הדדיות: תן ספר, שרצית להיפטר ממנו, וקח ספר אחר במקומו. לא סוד הוא, שספרים אינם מצרך זול, ועבור רבים הם בגדר מותרות. מה דעת הספריות הציבוריות בארץ לאמץ אפוא רעיון דומה?
דומני כי זוהי הזדמנות פז להציע לעם הספר, גם בעידן האינטרנט, קריאה חופשית בבית. אי-אפשר להתעלם מהרעיון החברתי, אשר תופס תאוצה בתחומים רבים בשנים האחרונות, המונח בבסיס ספריות מסוג זה - לתת כדי לקבל. תרומה הדדית זו חשובה לא פחות לטיפוח הדימוי העצמי, כשהנתרם מרגיש תורם באותה מידה.
תזכורת לשרלטנים: מדובר בחלוקת ספרים להפצת הקריאה בלבד, אך בשום פנים לא למטרות מסחריות. רְאו הוזהרתם!
ידידינו הכבאים 'ידידים' מכירים? כן, הנשמות הטובות הזמינוֹת לסייע לכם אם נתקעתם בדרך עם פנצ'ר ברכב או עם שיטפון בדירה. ואם לא ניחשתם, הם גם חרדים. הם מצטרפים לשוּרה ארוכה של עמותות התנדבות חרדיות, שהבולטות שבהן הן ארגון זק"א, עזר מציון,
יד שרה ועוד ארגוני סיוע רבים וטובים. כמו שאר העמותות, העזרה של ידידים ניתנת לכל דורש ללא הבדל דת, גזע ומין.
אולם עתה הם רלוונטיים יותר מִתמיד. לאחרונה סיימו המתנדבים, תושבי קריית ספר, לימודי כבאוּת, נושא שעלה לראש הרייטינג בנסיבות מצערות של השריפה בכרמל, והם כבאים עם תעודות לכל דבר. במסגרת השתלבות החרדים בשוק העבודה, הצוברת תאוצה, בכל תחומי המשק, כדאי לכם להכיר גם את ידידינו הכבאים החדשים. הם מצטרפים למערך הכיבוי החרדי הירושלמי, שגויס גם הוא לכיבוי הלהבות בחיפה.
משגיחות כשרות אחרי בתי מדרש לנשים אורתודוכסיות וטוענות רבניות, הרי מינוי נשים למשגיחות כשרות היה רק שאלה של זמן. ואומנם מי כמו הנשים כעקרות בית, השולחות ידן בבישול ובהכנת תפריטים, קרובות לתחום המזון, יותר מהגברים, ולא נותר להן אלא ללמוד את ההלכות הרלוונטיות. זאת אחרי שהן כבר התמחו בבית בהלכות הפרשת חלה, מעשרות ומזון נקי מחרקים.
גם התחום השני, בדיקת שעטנז בבגדים, קרוב לעיסוקן הביתי בפרט ובביגוד בכלל. בעצם, כבר במקורות הוא מוזכר כמקצוע העתיק של האישה הטווה בפלך ודורשת בצמר ובפשתים (לומדת הלכות שעטנז, שלא לערב את שני המינים בבגד). ואכן, השיר 'אשת חיל', המוּשר בסעודת ליל שבת, בין היתר מהלל אותה על כך.
למי הפתרונים למרות מקרי הרצח התכופים, שאירעו לאחרונה, על-ידי בן משפחה המעורער בנפשו, נראֶה שהלקח לא נלמד. נודע כי שעות אחדות לפני הרצח של שלמה בוסקילה, בידי בנו החולה, התריעו בני משפחתו על מצבו הקשה של הבן, בפני בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, שבו היה מטופל בשנים האחרונות, ודרשו לאשפזו בדחיפות. אולם הפסיכיאטר העדיף להתעלם מן הבקשה מטעמים ביורוקרטיים, עד למילוי הפרוצדורה הפורמלית.
מה עוד צריך לקרות כדי שהפסיכיאטרים ילמדו לקח, וייערכו בהתאם, על-מנת למנוע מקרי רצח בעתיד, לפני שיהיה מאוחר מדי? למי הפתרונים?
קאמבק תמוה הקריאה ל
עמרם מצנע, להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, תמוהה ביותר. מצבה הגוסס של המפלגה מצריך הזרמת כוחות צעירים ורעננים לשורותיה לשם החייאתה, אם בכלל. מצנע, שכזכור נכשל בקדנציה הקודמת שלו כיו"ר המפלגה, הוא ממש לא הכתובת. מועמדותו אינה אלא אפוא מיחזור הכישלון. האם לפואד יש זיכרון קצר?
לא סוד הוא שמפלגת העבודה כבר מזמן איבדה את דרכה. ממפלגה אידיאולוגית (מפא"י ההיסטורית) הפכה למפלגה פוליטית מובהקת, שכל עיקרה אינטריגות אישיות וכיסאולוגיה. יתר על כן, מבחינת ההשקפה הפוליטית היא איבדה את ייחודה, כאשר הפכה, בדומה לליכוד ולקדימה, למפלגת מרכז. גם מבחינת מספר המנדטים היא הצטמקה ביותר. אז מה עוד יש למצנע, דמות אפורה בפוליטיקה הישראלית, להציע למפלגה הגוועת? אולי רק להספיד אותה ולומר תפילת אשכבה.
הערך המוסף חברת הכנסת מסיעת מרצ,
זהבה גלאון, השוותה את חיילי ההסדר למחתרות היהודיות בתקופת בן-גוריון. האומנם? מעבר לכך שמדובר בגיוס ממוּסד על-פי חוק, אי-אפשר להתעלם מאיכותם הגבוהה של החיילים ומרמתם המקצועית, שאינה נופלת מזו של החיילים בשירות רגיל, ומתרומתם המשמעותית לבטחון המדינה. רבים מהם נפלו על משמרתם, תוך הגנה בחירוף נפש על החיילים והאזרחים בעורף. אין ספק ששילוב לימוד התורה עם השירות הצבאי של חיילי ההסדר - והערכים החינוכיים שהם יונקים ממנו - תורם את הערך המוּסף לשירותם המיוחד.
ובאותו עניין - חידה: מי אמר "המדינה זה אני"? כן, ניחשתם, המדינַאי לואי ה-14. בעקבותיו התפאר מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אהרן חליווה: "החטיבה זה אני". דומני, כי די באמירה זו, שריח יוהרה והתנשאות נודפים ממנה, כדי להשליך על התבטאותו האומללה של המח"ט כלפי מסלול ההסדר ועל דמותו הפטרנליסטית. ועם מפקדים כאלה, מי צריך בכלל יריבים.
מפקד לא ראוי בעקבות מינויו של
יוחנן דנינו למפכ"ל המשטרה, נודע כי צפוי סבב מינויים בשוּרות הפיקוד. שמו של ניצב ניסו שחם עלה כמועמד אפשרי למפקד מחוז ירושלים.
דומני כי למרות היותו חיית שטח מצוינת, שגם כיהן כסגן מפקד המחוז, התבטאותו הפומבית האומללה של ניצב שחם כלפי מפגיני הימין בזמן ההינתקות, והקללה הבלתי נסלחת שהטיח בהם, די בה כדי לפסול את מינויו לתפקיד. זאת לא רק בגלל ההתלהמות, חוסר האיפוק והדוגמה השלילית לתרבות הדיבור שהפגין קבל עם ועדה, אשר אינם הולמים איש ציבור ובוודאי לא במשטרה.
מעבר לכך, לא סוד הוא שרוב תושבי ירושלים נמנים עם הציבור הימני. מפקד, שהפך את שנאתו לימין למקצוע, לא יוכל למלא את תפקידו כראוי ורק יגרום לליבוי הרוחות בעיר המורכבת בעלת המרקם החברתי הסבוך והעדין כל כך.
לתשומת לב המפכ"ל החדש.
מינוי מקומי ברכות לאמנון מרחב על מינויו ליועץ המשפטי של עיריית ירושלים. עם זאת, ברצוני לשאול: האם חסרים מועמדים ירושלמים מתאימים לתפקיד, שהיה צורך 'לייבא' מינוי חיצוני, תושב מודיעין? ראוי שעובדי העירייה יהיו תושבי העיר, החיים ונושמים אותה ומסורים לה.
מעבר לכך, גם אם מדובר בייעוץ משפטי מקצועי, אין ספק שמינוי מקומי חשוב סמלית לחיזוק מעמדה של ירושלים, מבחינת ההון האנושי שֶבה, והעלאתה על המפה הכלכלית-חברתית של המדינה. זהו גם מודל חיובי לאזרחי הבירה, וגורם אטרקטיבי למשוך אוכלוסיה להתיישב בעיר ולהישאר בה. והרי זוהי בדיוק המטרה המוצהרת של ראש העיר
ניר ברקת, שהוא כל כך מעוניין בה, ומעלה אותה תמיד על דגל העירייה.
טיפ טופס קַבלו שיעור בביורוקרטיה. בתחנה הפסיכולוגית בדרום ירושלים משום מה לא רואים פסול בעובדה, שבעידן התקשורת האלקטרונית הפונים לטיפול ומלוויהם נאלצים לעשות קילומטראז' ארוך מכל קצות העיר, ולבזבז זמן יקר, כדי להגיע לתחנה רק בשביל, אתם קוראים נכון, מילוי טופס.
כדי למנוע מפח-נפש בעתיד מן הפונים, הִנה הצעת ייעול: כשהמרפאה מזמינה את הפונים לאינטייק (שיחת ראיון), היא תבקש מהם להקדים קצת לשם מילוי הטופס. נשמע פשוט? אז איך זה שלא חשבו על זה שם קודם? לתחנה הפתרונים.
לתשומת לב משרד הבריאות.
כן לתפילה בבית כנסת באחד ממאמריה האחרונים קָבלה העיתונאית אמילי עמרוסי על כך, שהבעל מתפלל בשבת בבוקר בבית כנסת, במקום להתפלל בבית, ולהיות עם הילדים, ולאפשר לאישה לקום מאוחר. עם כל הכבוד לפמיניזם, המבקש לשנות סדרי שבת במשפחה המסורתית, דחילק אפילו השעון מיישר קו עם מנוחת האישה. האִם האישה, העובדת כל השבוע, לא יכולה להשלים את שעות השינה בשבת בלילות החורף הארוכים, שאז הזאטוטים ישֵנים מוקדם? לחילופין האישה יכולה לישון בצהריים בימי הקיץ הארוכים, ולהשאיר את הטיפול בילדים לבעל הבייבי-סיטר, ובלבד שלא להשבית את תפילתו המקודשת בשבת עם הציבור. יש לזכור כי תפילה במניין היא מצווה לגברים. מעֵבר לכך, התפילה בבית כנסת בשבת משרה אווירה חיובית בבית ומשמשת דוגמה אישית לילדים.
פֹה קבור הכלב אחרי שממרומי מגדל השן האקדמי שלו, מעֵבר לים, הציע פרופ' גלעד צוקרמן לשכתב את התנ"ך לשפה עברית ישראלית, זורק הפרופסור לבלשנות מאוסטרליה פצצה חדשה - ללמוד את התנ"ך כשפה זרה, המשדרגת בעצם את הצעתו הראשונה.
דומני כי עצם הצעה זו טומנת בחובה פרדוכס. כמרצה מומחה ללשון, צוקרמן ודאי יודע שהמקרא הוא הבסיס לשפה העברית בת ימינו, ולדורותיה בכלל. ואם כן כיצד הוא יהפוך לשפה זרה? האם האנגלית שחדרה לשפתנו, בהשפעת תרבות האמריקניזציה וחיקוי המערב, היא שהופכת למרבה הצער את השפה העברית המקראית לזרה? ואם כן פה קבור הכלב, ויש להחזיר את העברית למקורותיה העתיקים והרעננים.
נראה כי יישום הצעותיו המוזרות לשפה ישראלית, תוך מחיקת מקורותינו, של הפרופסור היורד, הוא שמעמיד את השפה העברית בסיכון, וכמומחה לשפות בסיכון עליו להתחסן ומהר, לנצור את לשונו הארוכה ממרחקים בגלות, בטרם יהיה מאוחר מדי.
אין חיה כזאת אחרי הטרנד של בית מדרש חילוני, הרווח בשנים האחרונות, הנושא הבוער שעלה לכותרות הוא הגיור בצה"ל. בעקבות כך יש מי שמציע גיור חילוני. אולם עם כל הכבוד, אין חיה כזאת. כשם שאין תורה חדשה, אלא זו העתיקה והטובה שקיבלנו במעמד הר סיני, כך אין גיור חדש. תורתנו הצביעה על כך כי "תורה אחת היא לאזרח ולגר". כל גיור אחר הוא גיור מזויף, שהדמיון בינו לבין הגיור האמיתי הוא מקרי בהחלט, לא פחות מאשר תואר אקדמי מזויף בתחום הרפואה, עריכת דין וכדומה.
לכן אין להפקיד את הגיור בידי אנשי רוח, אלא בידי רבנים המוסמכים לכך בלבד. יתרה מכך, בניגוד לתואר אקדמי, אין מדובר ברכישת מקצוע בלבד, אלא באורח חיים. הזהות היהודית של הגר תטביע את חותמה מבחינה גנטית לדורות. רוב המועמדים לגיור בצבא הם עולים חדשים מרוסיה, שאביהם יהודי ואימם לא. רבים מהם מצביעים על הזדהותם עם העם היהודי, או מתהדרים בתכונות ישראליות, ומבקשים להסתפק בכך כדי להימנות עם העם היהודי. נוּ באמת. האם זה רציני? לכל היותר זה יכול להקנות להם תעודת אוהד ישראל.
תחשבו על זה.
שירות יחסי ציבור לאויב נכון עשה מנהל היוטיוב, שסגר את האתר "מבט לתקשורת פלשתינית" על-רקע הסתה נגד היהודים, המהווה הפרת חוזה התקשרוּת בין הבעלים.
אין ספק כי הצגת סרטוני וידאו, ובהם הסתה בוטה בלתי פוסקת נגד היהודים (וכידוע תמונה אחת שווה אלף מילים) עלולה לתת לגיטימציה לפעילוּת חבלנית נגד יהודים חפים מפשע, כפי שידענו זה שנים. הטענה של מנהל האתר, איתמר מרכוס, כי מטרת הסרטונים להעלות את דברי ההסתה למוּדעות הציבור היהודי, כדי לפעול לצמצומה, היא חסרת שחר.
דומני כי למרבה הצער, כל זאטוט יהודי יודע לצטט דברי הסתה אלה, החותרים חלילה לחיסול העם היהודי, וגם גורמי הביטחון מודעים להם היטב. לעומת זאת, הצגת הסרטונים עושה שירות של יחסי ציבור חינם אין כסף לתעמולה הפלשתינית האנטישמית, באורח פרדוכסלי דווקא על-ידי האויב הציוני, ומעצימה כאמור את תרומתה לטרור הערבי. ועִם ידידים ציוֹנים כאלה, ההופכים לתועמלנים של האויב, מי צריך בכלל אויבים?
