בתקופה האחרונה צצו תוכניות מדיניות רבות. משותפת לכולן הנחה בדבר סכנה דמוגרפית המשחרת לפתחנו. שלא בצדק, הנחה זו מתקבלת בציבור, אולי בשל עודף שימוש, כמובנת מאליה.
לסכנה הדמוגרפית שלושה מרכיבים. האחד הוא הפן הגאוגרפי-דמוגרפי. כאן קובע מספר האנשים בין הים לירדן, ללא התחשבות בגבולות פוליטיים. כל הסכם שיוביל להקמת מדינה פלשתינית יעצים בעיה זו באופן מיידי, שכן מדינה שכזו תשיב לגבולותיה לכל הפחות מאות אלפי פליטים השוכנים היום בלבנון, סוריה, ירדן ושאר מדינות. בבת אחת תצמח האוכלוסיה הפלשתינית בין הירדן לים בעשרות אחוזים.
הפן השני של הבעיה הדמוגרפית הוא פוליטי-מוסרי. לא ניתן, כך נטען, לשלוט על מיליוני פלשתינים ללא הבטחת זכויות פוליטיות, המגיעות, על-פי ההשקפה הדמוקרטית, לכל אדם באשר הוא אדם. לכאורה מדובר בטענה חזקה, אלא שלמעשה מאז שנחתמו הסכמי אוסלו, מבלי שיושם לכך לב, התייתרה הטענה והפכה לשקרית.
כפי שמסבירים דווקא תומכי ערפאת שבינינו, מדובר במנהיג אשר נבחר על-ידי העם הפלשתיני מרצונו החופשי. אלא שאם, בזכות אוסלו, נהוגה דמוקרטיה כלשהי אצל הפלשתינים, מעוותת וגרוטסקית ככל שתהיה זו בעינינו, אם, כפי שקובעים הן העולם כולו והן הפלשתינים עצמם, יש לפלשתיני ממשלה, שרים, רשות, יו"ר, מוסדות שלטון, עיריות, משטרה וכיוצא באלו, הרי שמבחינת זכויותיו הפוליטיות הוא מסופק.
הרי לא מגיע לפלשתינים לממש את זכויותיהם הפוליטיות פעמיים - גם בבחירות לרשות וגם בבחירות לכנסת ישראל. זוהי טענה אבסורדית בעליל. משום כך היא גם אינה מושמעת כלל בשום פורום בינלאומי. תומכי הפלשתינים לעולם לא יציגו עמדה על-פיה משתמע כי ישראל יכולה להתעלם ממימוש זכותם הפוליטית בבחירת הרשות הפלשתינית. נהפוך הוא. הם טוענים בעד שימור רשות נבחרת זו ובעד הבחירות שקוימו. בעיה זו הומצאה כולה על-ידי ישראלים. לדעת העולם והפלשתינים הפונקציה השלטונית הפוליטית של הפלשתינים מסופקת לגמרי על-ידי הרשות.
הפן האחרון של הבעיה הדמוגרפית הוא הכיבוש הצבאי. אלא שגם טענה זו הפכה לריקה מתוכן לאחר הסכמי אוסלו. כיום חיילי צה"ל עסוקים במשימות בט"ש ואינם מהווים בשום אופן פונקציה שלטונית - כפי שהיה לפני אוסלו. אם הפלשתינים אינם נוחים מנוכחות צה"ל, שחזר לשטחם באופן חלקי רק במבצע חומת מגן לאחר פיגוע ליל הסדר בנתניה, כל שעליהם לעשות הוא להפסיק את הטרור. אז יחזור המצב ששרר בשנת 2000 טרם האינתיפדה, וצה"ל ישב מחוץ למרכזי האוכלוסיה הפלשתינים.
לטעון שנוכחות חיילים במחסום או במבצע נקודתי כנגד הטרור, צריכה לזכות את הפלשתינים בזכויות פוליטיות בישראל, הוא כמו לטעון כי בעקבות הכיבוש בעירק, העירקים צריכים לקבל זכות הצבעה בארה"ב, אנגליה, ספרד ואוסטרליה. במקרה הטוב מדובר בבדיחה. בשום אמנה בינלאומית הדנה בכיבוש לא מוזכר רעיון שכזה.
כאשר מנהיג פלשתיני, או איש שמאל קיצוני, מנסים "להפחיד" את הישראלים במדינה דו לאומית, כל שיש לעשות הוא להזכיר להם כי הצעד הראשון במימוש הרעיון הוא כיבוש מלא וטוטאלי של השטחים והחלת החוק הישראלי בהם. כולל, כמובן, חקירת פשעי הפוליטיקאים הפלשתינים הנוכחיים. ולא רק בטרור מדובר כאן, אלא גם בשחיתות המצויה ומעורבותם המרובה בפשעים רגילים. על כל אלה יאלצו לשלם, כמו פוליטיקאי ישראלי שיתגלה לפתע כי הוא מעורב, למשל, בגניבות רכב.
מצד שני, הימין צריך לזכור כי כיבוש מחדש של השטחים יבטל הישג זה של אוסלו, שפתר את בעיית הזכויות הפוליטיות של הפלשתינים, יחסית במחיר נמוך. הפלשתינים אינם מעוניינים להכריז על הקמת מדינה, משום שאינם מעוניינים להמצא במצב מוגדר של מלחמה, ומשום שתביעותיהם הטריטוריאליות אינן מסופקות. אך בינתיים המצב משחק דווקא לידי ישראל. בניגוד לטענה הרווחת, הזמן, כל עוד ישנה פונקציה שלטונית פלשתינית, עובד לטובתנו. לפחות אם ננצל אותו כראוי ולא נשקע בתבוסתנות ונשקיע מאמץ בפתרון בעיות מדומות.
המציאות הפלשתינית הפוליטית עברה תהפוכות אדירות בעשר השנים האחרונות. הסכם אוסלו, שמבחינה זו עדיין תקף, העביר את רוב רובה של האוכלוסיה הפלשתינית לשלטון פוליטי פלשתיני. מוזר שדווקא אלו אשר תמכו בהסכם שוללים את הישגו זה. ניתן לייחס זאת לכך שיוזמי אוסלו התכוונו להקים מדינה פלשתינית על כל השטחים, ולכן אינם מרוצים מכך שההסכם שלהם שימש דווקא את ישראל ומשרת במידה רבה את תביעות הסיפוח שלה בשטחים שאינם מרובי פלשתינים.
אך אבסורד הוא כי אדם, שאינו איש שמאל קיצוני, יסבור כי ישנה בעיה דמוגרפית פוליטית אחרי אוסלו. במידה רבה זוהי חשיבה אטומה אשר אינה מצליחה לתפוס את המציאות ולהתעדכן במתרחש בעשר השנים האחרונות. זהו מקרה קלאסי של החייל היפני שהמשיך להלחם, לבד ביער, את מלחמת העולם השנייה - עד שנות השמונים. ישנם בינינו כאלה ששכחו לעדכן את המנטרות והשקפת העולם שלהם, ומנסים בעיקשות ונחישות לפתור בעיות שכוחות מן העבר, במקום להתמודד באומץ עם הבעיות הנוכחיות הממשיות.
