לא לשווא הדהדה השבוע זעקת הקוזאק הנגזל של ארגוני השמאל נוכח החלטת מליאת הכנסת לבדוק את מקורות המימון שלהם. השמאל הישראלי, כמו השמאל הבינלאומי, מתקיים בשתי זירות מרכזיות: הזירה הפרלמנטארית והזירה החוץ-פרלמנטארית. המטרה של קיום מחוץ לפרלמנט היא בבחינת התכוננות לשעת חירום. במקרה של הפסד בבחירות, או במידה ויהיה צורך לבצע הפיכה-זוטא, בשמאל ערוכים בשתי החזיתות. המקרה הישראלי הוא מיוחד: בישראל, נטש השמאל בהתמדה את הזירה הפרלמנטארית ועבר אל מחוץ לכנסת, בסיוע הון זר.
כדי להבין איך הארגונים הללו פועלים, צריך ללכת אחורה. בבולשביקית קראו לדרכי הפעולה הללו "אגיטציה". ואיך עושים אגיטציה אפקטיווית? לוקחים אנשים טובים ומגייסים אותם לפעולות שנתפשות לחלוטין כ"א-פוליטיות". למשל, קליניקה משפטית לזכויות הלווייתנים הכחולים. וכשמקימים קליניקה כזו, מתחילים המייסדים בשטיפת מוח איטית. זה ממשיך בחטאי הקפיטליזם ומסתיים בכך שהציונות היא תנועה אימפריאליסטית. בבולשביקית, הכינוי "אימפריאליסטית" משמעו גזר דין מוות. אז במקום לומר "מוות לישראל", מדברים שם על כך ש"הורתה של מדינת ישראל בחטא". סוג של אינטלקטואליזם להמונים עם נימה אנטישמית ברורה. משם נסללת הדרך לגיוס אנשים להפגנות נגד "הכיבוש", "חומת האפרטהייד", "סכנת הפשיזם", "הגזענות המשתוללת" ועוד כהנה וכהנה ביטויים.
החשש המרכזי באותם ארגונים הוא מחשיפת דרכי פעולתם. אין כל צורך בפעולות אי-חוקיות על-מנת להיות בלתי-מוסרי בעליל. אם מקנן בארגונים הללו פחד הריהו בראש ובראשונה מכך שאסטרטגיית הלוחמה הפסיכולוגית תיחשף ברבים; שקלונם ייראה לעין כל ושההון המממן אותם ייאלץ לתת תשובות גם בביתו. העובדה שגם שרים כמו
מיכאל איתן מתגייסים לסייע לאותם ארגונים מעידה עד כמה שיח "זכויות האדם" מחלחל לרבדים העמוקים ביותר של החברה הישראלית, מטפטף סימני שאלה מתעתעים שפוערים באבן הציונית עוד חור ועוד חור.
ספק רב אם ועדת בדיקה כלשהי תמצא אי-סדרים משמעותיים בכספיהם של ארגוני השמאל. שם נוהגים לדאוג להקפיד על קוצו של יוד. הלוחמה הפסיכולוגית מתנהלת תוך הקפדה על הימנעות מעבירות כלשהן. אולם בכוחה של ועדה כזו להצביע על מגמה. למשל, כיצד האיחוד האירופי מפעיל את הבולשביקים המקומיים כסוכנים בישראל; או, לחילופין, איך כספים פלשתינים מחו"ל משמנים את המכונה השמאלנית. אותם ארגונים מהווים ראש החץ במסע הדה-לגיטימציה לישראל. שיתופי פעולה אקדמיים מכשירים את הדור הבא של המאבק נגד המדינה. העובדה שהכול חוקי לא אומר שזה לא מסריח. לציבור בארץ יש זכות לדעת.
סביר להניח שוועדת בדיקה אמיתית לא תוקם, ואם תוקם ועדה כלשהי, לא יהיו לה שום מסקנות מחייבות. בישראל של 2011, אין שום פוליטיקאי ואין אף מפלגה אמיצה דייה שתחטט עמוק בקרביים של אותם ארגונים. עובדה: למרות הקמפיינים של "אם תרצו", אין לאוניברסיטת בן-גוריון שום כוונה לפתוח תיקי מינויים, לבדוק התאמה בין מינוי ובין דעות פוליטיות, לנסות לשנות את הקוריקולום כך שיהיה אקדמי יותר וישרת פחות את השקפותיהם של מרצים כמו ראש המחלקה לממשל שם, פרופסור ניב גורדון, מראשי הקוראים להחרמת ישראל. במצב כזה, אנשים כמו נשיאת האוניברסיטה, פרופסור
רבקה כרמי, צריכים לחשוב פעמיים לאיזה צד כדאי לחבור. אם תמתח כרמי ביקורת על ניב גורדון, בשמאל ירימו קמפיין בינלאומי אכזרי כל כך עד שראשה יותז על המוקד. לכן, במצב הנוכחי, החשש מארגוני "זכויות האדם" האלה הוא מובן. מלבד מילים ריקות, בממסד לא נותנים שום גב למי שיוצא להגנת המדינה.
בבחירות הבאות, כל אלה שחרדים באמת לגורל הפלורליזם האקדמי, החופש הפוליטי לחשוב אחרת, הזכות להביע דעה שונה, היכולת לקיים שיח אפקטיבי, יצטרכו לתבוע מן המפלגות הציוניות לעשות בדק בית אמיתי, ממשי, ולבדוק כיצד הארגונים הללו משפיעים על המשולש אקדמיה-מערכת המשפט-תקשורת; לחקור מי מממן אותם, איך האקדמיה ניזונה מהם ולהיפך ובאיזה אופן ניתן למנוע את האינדוקטרינציה הפוסט-ציונית בקורסי חובה שנה א'. ואם יקומו הקוזאקים הנגזלים ויבכו ברבים כי דמם שנשפך, לא יהיה אלא לומר להם כי אל להם להלין אלא על עצמם. הרי אלה שמלבינים כל העת את פני המדינה ברבים, ומכפישים אותה ללא הרף, אינם שונים מאלה שמבקשים לשפוך את דמיה.
