העיתונאי
ארי שביט, על תקן של מורה הדור, איננו עוסק רק בפרשנות על משמעות האירועים שכבר התרחשו. מזה שנים אחדות הוא גם יודע לספר מה צופן לנו העתיד ומה פשר החלומות של מנהיגינו. לפני נאומו המפורסם של ראש הממשלה
בנימין נתניהו באוניברסיטת בר-אילן, נאום בו השליך אל הזירה הציבורית את הסיסמה שרוב העולם חשב כי יש בה אלמנט של מהפיכה, פרסם שביט מאמר ובו רעיון שכמעט אי-אפשר היה לסרב לו. שביט הציע לנתניהו להכליל את תפיסת עולמו המדינית במשפט מתומצת אחד: "מדינה פלשתינית מפורזת לצד מדינת ישראל יהודית". נתניהו כנראה שעה להגיגיו של שביט ושיגר לתודעה הציבורית את הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים".
והנה, בהגיע השנה החדשה שוב ידע שביט לחזות לנו איזו מהפיכה מילולית חדשה עתיד ראש הממשלה נתניהו להנחית על ראשינו המשתאים. שביט כתב, ממש כאילו מפי הגבורה, כי בקרוב "תהיה חייבת לבוא הכרזת מדיניות ישראלית חדשה. יידרש נאום בר-אילן 2. אם לראש הממשלה אכן יש חזון של שלום, יהיה עליו להציג אותו בפני הקהילה הבינלאומית. יהיה עליו לומר דברים מפורשים בעתיד הקרוב ביותר, באופן הדרמטי ביותר, במקום המחייב ביותר". והוסיף החוזה שביט כי בתחומים מסויימים נתניהו שוקל "ויתורים מדהימים". מה פירוש? "בתחום חילופי השטחים יגלה נתניהו נכונות להרחיק לכת ואם יפתח את צפונות לבו, תתרחש סערה... גם
ברק אובמה, גם אבו מאזן וגם
ציפי לבני יאותגרו".
כדי שלא נטעה במשמעות הערפל הנבואי הזה כדאי לחזור לרעיונות הבסיסיים שכבר הוצגו בפני הציבור והם, ככל הנראה, משנתו האמיתית של נתניהו המסתתרת מאחורי הרבה מילים יפות, אולי הרבה מדי.
אחד מעקרונות היסוד של האסטרטגיה הצבאית כפי שהוצגה בכתביו של הוגה הדעות והאסטרטג הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט קובע, כי על-מנת להצליח בלחימה יש לשמור תמיד על עמימות בנוגע לכוונות המיתקפה, ולהכות באויב באופן שאינו מצפה לו ובמקום שאינו מוכן בו. כל מי שמכיר את בנימין נתניהו ואת כור מחצבתו המשפחתי יודע היטב, כי ההיסטוריה היא נתיב חשוב בתפיסת עולמו ויש לה השפעה משמעותית על האופן שבו הוא מתכנן את מהלכיו. ואם אכן נתניהו עומד להפתיע את העולם, ואותנו הישראלים, הוא ישתמש, בדרך יצירתית ומקורית, במשנתו של לידל הארט ויתקוף את העמדות המוצהרות של העולם הערבי באופן הכי בלתי צפוי, תוך העברת נושאי "הלחימה המדינית" אל "שטח האויב". כלומר: במקום להתמקד רק במה שרוצים לשמוע כל אלה המדברים על "שתי מדינות לשני עמים" יעלה נתניהו לדיון ציבורי נושא נוסף, אולי חשוב בהרבה , והוא: חיסול ציר הרשע אירן-סוריה-חיזבאללה-חמאס. במשמעות המעשית פירוש הדבר: הסטת ההתמקדות העולמית מנושא ה"מדינה פלשתינית" לנושא "חיסול ציר הרשע".
רבים וטובים בציבוריות הישראלית, וגם בשמאל התקשורתי, טענו מזה זמן רב, כי כל בעיותיה של ישראל יפתרו, ממש בהרף עין, אם רק ישמיע נתניהו ארבע מילות קסם: "שתי מדינות לשני עמים". למרבה הצער ראינו מה הייתה התוצאה של ההצהרה הזו. לא מו"מ ולא שלום אלא רק חלום.
כדי שלא נחיה בטעות ראוי לחזור להיסטוריה. שוב ההיסטוריה שמי שמתעלם ממנה בורח מן המציאות. וזו ההיסטוריה. ביום 25.5.03 דנה הממשלה בראשות
אריאל שרון במה שכונה "מפת הדרכים" האמריקנית. לאחר דיון קיבלה הממשלה את ההחלטה הבאה: "על יסוד הודעת הממשל האמריקני מיום 23.5.2003, בה התחייבה ארה"ב לטפל בהערות ישראל ל"מפת הדרכים", ברצינות ובאופן מלא, אגב יישום המפה, הודיע ראש הממשלה, כי ישראל מסכימה לקבל את הצעדים המוגדרים ב"מפת הדרכים". באותו יום הבהירה הממשלה גם את עמדתה הנחרצת בסוגיית הפליטים באופן הברור הבא: "במהלך התהליך המדיני ולאחריו, המענה לסוגיית הפליטים לא יכלול כניסתם ויישובם בתחומי מדינת ישראל".
כדי להבין מהי, בעצם, "מפת הדרכים" המדוברת, ראוי להזכיר כי מדובר בתוכנית תלת שלבית.
בשלב א' - אמורים הפלשתינים להנהיג רפורמות שלטוניות, כולל בחירות למוסדותיהם הפוליטיים, להיאבק בטרור, ולהכין תשתית למדינה בת-קיימא. ישראל תיסוג לעמדות שהחזיקה בהן לפני האינתיפאדה, תפרק את ההתנחלויות שהוקמו מאז מארס 2001 ותפסיק כל בניה של ההתנחלויות ובתוכן.
בשלב ב' - תקום מדינה פלשתינית בגבולות ארעיים וועידה בינלאומית תיתן לה גיבוי. כמו-כן יועמקו התהליכים שהחלו בשלב הראשון, כולל הנסיגה הישראלית.
בשלב ג' - תכונס ועידה בינלאומית שנייה ויושג הסכם קבע בין ישראל לפלשתינים. התהליכים שבוצעו בשלבים הקודמים יורחבו וייחתם הסכם שלום בין
ישראל לכל מדינות ערב.
מטרתה האמיתית של "מפת הדרכים" הייתה להתקדם תוך צעדים הדדיים של שני הצדדים בתחום הביטחון והכלכלה, בתחום ההומניטרי ובתחום הקמת המוסדות, תחת חסותה של הרביעייה (הקוורטט: נציגי ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה, והאו"ם), כאשר היעד שאליו מבקשים הצדדים להגיע הוא ישוב סופי וכולל של הסכסוך הישראלי-פלשתיני עד שנת 2005" . כדי שלא תהיה טעות או אי הבנה מהותית הודגש ב"מפת הדרכים" כי הפתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלשתיני יושג רק על-ידי שימת קץ לאלימות ולטרור, כאשר לעם הפלשתיני תהיה מנהיגות שתפעל בהחלטיות נגד הטרור ותהיה נכונה ומסוגלת להקים דמוקרטיה פועלת, בהתבסס על סובלנות וחירות, ועל-ידי נכונותה של ישראל לעשות את כל הנחוץ כדי שתוקם מדינה פלשתינית דמוקרטית, והסכמה ברורה וחד-משמעית של שני הצדדים על המטרה של ההסכם שיושג במשא-ומתן".
כפי שניתן להבין על נקלה המשמעות המדויקת של הדברים האלה היא, כי ממשלת ישראל כבר הסכימה, בתמיכת העולם המערבי ומוסדותיו, לעיקרון של שתי מדינות - ישראלית ולפלשתינית - בהתנאות מסויימות. וכפי שנקבע ב"מפת הדרכים" ההתקדמות למימוש ההסכמות תלויה בהיענות של שני הצדדים להתחייבויות שעליהן הוסכם.
למרבה הצער התנאות אלה עדיין לא באו לכלל מימוש מן הצד הפלשתיני. העיכוב המכוון שחל עד עתה במימוש ההתקדמות נובע מאי-היענות הפלשתינים לתנאים שסוכמו.
האישור הישראלי ל"מפת הדרכים" היה מותנה - למי שאינו זוכר - ב-14 נקודות חשובות ועקרוניות. וכדי לא להלאות את הציבור אחזור רק את העיקריות שבהן:
- בתחילת התהליך, במהלכו וכתנאי להמשכו, יפרקו הפלשתינים את ארגוני הביטחון הקיימים, יקיימו רפורמה ביטחונית במהלכה יוקמו ארגונים חדשים שילחמו בטרור, באלימות ובהסתה. הפסקת ההסתה צריכה להיעשות מיד והרשות הפלשתינית צריכה לחנך לשלום. ארגונים אלה יקיימו סיכול אמיתי של טרור ואלימות על-ידי מעצר, חקירה, סיכול, והכנת הקרקע המשפטית למטרות של חקירה, שפיטה וענישה. בשלב הראשון של התוכנית וכתנאי למעבר לשלב השני יסיימו הפלשתינים את: פירוק אירגוני הטרור (חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, החזית העממית, החזית הדמוקרטית ומנגנונים נוספים) ותשתיתם. איסוף הנשק הבלתי-חוקי ומסירתו לצד שלישי לשם הוצאתו מהאזור והשמדתו, הפסקת הברחות הנשק והפסקת ייצור הנשק בתחומי הרשות הפלשתינית, הפעלת שרשרת הסיכול והפסקת ההסתה. וכדי שלא תהיה כל טעות צוין במפורש ב"מפת הדרכים" כי לא יהיה מעבר לשלב ב' ללא סיום המלחמה בטרור.
- נושא חשוב נוסף שקבעה "מפת הדרכים" הוא זה: אופי המדינה הפלשתינית הזמנית ייקבע במו"מ בין הרש"פ לבין ישראל. למדינה הזמנית יהיו גבולות שאינם קבועים, ריבונותה תהיה מוגבלת, היא תהיה מפורזת לחלוטין ללא כוחות צבא ורק עם כוחות משטרה וביטחון פנים, המוגבלים בכמות ובחימוש, המדינה תהיה נטולת כוח להתקשר בבריתות הגנה או שת"פ צבאי, יהיה המשך פיקוח ישראלי על הכניסות והיציאות לאנשים ולמטענים ועל המרחב האווירי והמרחב האלקטרו-מגנטי.
- חשובה לא פחות העמדה הקובעת ב"מפת הדרכים" כי זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית אליה תיאסר שיבת פליטים פלשתינים, כולל הצהרה פלשתינית בדבר ויתור על זכות השיבה.
- לא יהיה כל עיסוק בסוגיות הקשורות בהסדר הקבע. בין היתר לא תידון ההתיישבות באיו"ש (למעט הקפאת ההתנחלויות והמאחזים הבלתי חוקיים), מעמד הרש"פ ומוסדותיה בירושלים או כל סוגיה אחרת אשר במהותה היא עניין להסדר הקבע.
על בסיס הסעיף הזה ב"מפת הדרכים" ניתן למצוא גם את הפתרון לשאלת ההתנחלויות המציקה כל כך לשמאל הישראלי המנסה להשחיר את פניהם של האנשים הטובים האלה, המתנחלים החלוצים האלה, שנשלחו לבנות בנחלת אבותינו את ביתם ולטעת את גניהם על-ידי כל ממשלות ישראל - מן השמאל ומן הימין.
פרט ל"מפת הדרכים" שהיא מסמך המחייב אותנו ובאותה מידה גם את ארה"ב, הוכנה במשרד החוץ הישראלי חוות דעת משפטית בנושא "זכות השיבה". וכך קובעת חוות הדעת: "במשפט הבינלאומי לא קיימת "זכות השיבה" לא לפלשתינים ולא לאף עם אחר, ולכן אין מקום לבקש שיוותרו עליה. המדובר בטיעון פלשתיני שקיבל תאוצה במשך השנים ומרוב שחוזרים ומזכירים אותו הפך למטבע לשון מקובלת בהקשרים בינלאומיים. מעולם לא נוצרה זכות כזאת עבור הפלשתינים". ושוב, למען הסר כל ספק, קובעת חוות הדעת כי צריך להיות ברור שאם בתום התהליך תקום מדינה פלשתינית, אזי מדינה זאת תהיה ביתם של הפלשתינים וכל הסדר יתייחס ליכולת המדינה הזאת לקלוט פליטים.
כפי שעולה בבירור מתוך העיון בהיסטוריה קצרת המועד שלנו ברור לכל מי שאינו חי רק במסגרת של סיסמאות חלולות כי כבר מזמן הוסכם על הצדדים הניצים במזרח התיכון העיקרון של שתי מדינות - ישראלית ופלשתינית - ואין כל צורך להיאחז בסיסמת קסם כוזבת של "שתי מדינות לשני עמים".
אבל בכך לא די. במשך שנים חוזרות ממשלות ישראל - ובעיקר ראש הממשלה נתניהו - ומשמיעות את הטיעון שכחלק מן ההסדר חייבים הפלשתינים להכיר בזכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
כל מי שעיניו בראשו ודעתו צלולה ומאוזנת חייב להבין כי בפועל דרישה זו מיותרת לחלוטין. מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית היא עובדה קיימת מזה יותר מ-60 שנה ואין לישראל צורך באישרור מצד מישהו - יהיה מי שיהיה - כי אנחנו קיימים במתכונת שעליה הוכרז כבר במגילת העצמאות שלנו. בוודאי שאין אנו זקוקים להכרה פלשתינית בעובדה זו. אנו יכולים להמשיך ולהתקיים גם בלי שהפלשתינים יעשו לנו טובה ויכירו בקיומנו היהודי והדמוקרטי. וכשם שהם אינם יכולים לתבוע מאיתנו שנכיר בקיומם כמדינה "פלשתינית-מוסלמית", למשל, אם וכאשר תקום מדינה כזו, בוודאי שאין לנו כל צורך בהכרה מצידם. אנחנו מה שאנחנו גם בלעדיהם.
עד כאן באשר לשאלה הפלשתינית. אבל קיימת בעיה חשובה לא פחות והיא ציר הרשע בראשות אירן והנשק הגרעיני שאותו היא מפתחת - ושאליה חברו חיזבאללה, חמאס ובמידת רבה גם סוריה. היעד המוצהר של ציר זה הוא השמדת ישראל. בנושא הגרעין האירני ומה ישראל מתכוונת לעשות כדי לחסל את האיום הקיומי הזה - יפה שתיקה לחכמים. אך כשם שבמשך עשרות שנים הסתתרה ישראל מאחורי הסיסמה שהולידה את מדיניות העמימות הגרעינית - "ישראל לא תהיה הראשונה להציג נשק גרעיני במזרח התיכון" כך ניתן כיום להציג סיסמה קיומית חדשה ולומר באופן חד-משמעי: "ישראל לעולם לא תסכים עם קיומו של נשק גרעיני בידי אירן".
האיום הגרעיני האירני אינו משקף את התמונה הכוללת. אירן תומכת באויבינו מצפון ומדרום, בכסף רב למימון פעולות חבלה, באמצעי לחימה מתקדמים, ובידע צבאי. גם את האיום הזה יש לבלום. ודרך הבלימה הבטוחה ביותר, האפשרית ביותר, היא לחדש את המשא-ומתן הרציני לשלום עם סוריה.
יהיו מי שיגידו כי המשמעות המעשית של הסדר עם הסורים יהיה הצורך לפנות את כל ההתיישבות היהודית מרמת הגולן. אני מאמין כי לא זו כוונתו של נתניהו - לא מן הבחינה המעשית ולא מן הבחינה האלקטורלית. אני משוכנע כי הפתרון שאותו יציע נתניהו - במסגרת הזמן הקצר מאוד שהקציב לו שביט - שונה לחלוטין וכבר היו תקדימים המוכיחים זאת, למשל באזור המחלוקת בין סוריה לטורקיה באזור איסקנדרון. עמדתה של ישראל במו"מ צריכה על כן להיות כי במסגרת הסכם שלום אמיתי בינינו לבין סוריה יוכלו כל הישובים הישראלים ברמת הגולן להמשיך להתקיים במקומם וכל תושביהם יוכלו להחזיק באזרחותם הישראלית ולנוע בחופשיות מרמת הגולן ואליה. ממש כמו היום. האזור המוחזק כיום בידי ישראל יהיה מפורז מכוחות צבאיים וביטחוניים - סוריים וישראלים. השליטה היחידה שתהיה לסוריה על השטח של רמת הגולן תהיה מינהלית ובמסגרת זו יוכלו הסורים לשקם ולאכלס מחדש את העיר קונייטרה. במסגרת הסכם השלום עם סוריה יוכלו הישראלים שירצו בכך לנגב חומוס בשווקים של דמשק ואף לנסוע על גבי כל כלי רכב שיבחרו בו - כולל אופניים - לטיולים בטורקיה ובמערב אירופה. תהיה זו תנועה חופשית בדיוק כמו זו הקיימת כיום בין מדינות השוק האירופי המשותף.
אני משוכנע כי הצעה כזו - בניהול נכון של המו"מ - תוכל להתקבל על דעת המימשל בסוריה וגם על דעתם של כל אלה המבינים שלטובת שלום העולם יש הכרח לנתק את הקשר הרע בין אירן הפנאטית לבין כל אויבי השלום במזרח התיכון.
חוליה חשובה במאמץ לחסל את ציר הרשע היא טיפול נאות בתנועת החמאס השולטת ברצועת עזה באמצעים אלימים. עם כל הצער שבדבר אסור לנו לשכוח, כי תנועה טרוריסטית זו נבחרה בבחירות דמוקרטיות והיא מייצגת, בינתיים, את משאלת ליבם של הפלשתינים המתגוררים ברצועה. עד כה לא צלחו כל ניסיונותינו לחסל את תנועת החמאס ונראה כי ככל שאנו מכים בה יותר - כך גובר כוחה. כדי להציג בעיני העולם את פניה האמיתיים של תנועת החמאס ישראל יכולה ליזום מהלך שיסיר את רעלת הצביעות מעיניהם של כל אלה שליבם מלא רחמים על העוול שאנחנו כאילו מעוללים לתושבי עזה המסכנים. במקום להחרים את החמאס ולנהל איתו מו"מ באמצעות צדדים שלישיים, ישראל חייבת להתחיל במו"מ ישיר וללא תנאים מוקדמים עם החמאס. התנאי היחיד שישראל חייבת להציג כהקדמה למו"מ כזה, ששליטי עזה ישחררו את החייל החטוף גלעד שליט. לממשלת ישראל יהיה קל ופשוט להתחיל מו"מ לשלום עם סוריה ביום שבו יגיע גלעד שליט בריא ושלם אל משפחתו האוהבת, המתייסרת יחד עם כולנו.
אם תנועת החמאס תקבל את ההצעה האנושית הזו היא תרוויח נקודות זכות רבות בעיני העולם. אך אם תדחה את ההצעה - יידע העולם עם איזו חבורת טרוריסטים יש לו עסק. במצב דברים כזה איש לא יוכל לבוא בטענות אל ישראל כאשר תתקוף השכם והערב מטרות מחבלים ברצועה. ואולי, אחרי שתוסר המסיכה מעל הפנים הרצחניות של החמאס, יבינו גם תושבי רצועת עזה כי מדינה פלשתינית תוכל לקום רק אם יאוחדו הכוחות הפלשתינים המתגוררים באזור יהודה ושומרון לבין אלה המתגוררים ברצועת עזה.
ההבדל שבין פרוזה לשירה
אני מניח כי כל מי שעוסק במילים נתקל אי פעם בהגדרה המבדילה בין פרוזה לשירה. הגדרה זו, המקובלת אצל חוקרי הספרות, קובעת כי פרוזה היא מילים במיטב סדרן ואילו שירה היא מיטב המילים במיטב סדרן. אני מאוד מקווה כי אם ראש הממשלה נתניהו באמת יציג את המיתווה הזה המתבסס על "מפת הדרכים" ועל פתיחת מו"מ עם סוריה וגם עם החמאס, דבריו לא יהיו רק מילים ספרותיות יפות, אולי מילים טובות ונושאות תקווה. אני מייחל ומקווה, למען המדינה של כולנו, אני משתוקק לכך, כמו כל עם ישראל, שמאל וימין, שדברי ראש הממשלה - אם וכאשר יושמעו - ישאו בחובם גם מסר מנהיגותי.
בנימין נתניהו מעריץ את המנהיג וינסטון צ'רצ'יל ולמיטב ידיעתי הוא קרא לא אחת את נאומיו שפנו גם אל הרגש והדמיון וגם אל תחושות הגאווה והשייכות הלאומית של מאזיניו. השאלה הנשאלת עתה, ולא רק בישראל, נוגעת במנהיגות והיא פשוטה וברורה: האם בעקבות הדברים מרחיקי הלכת של נתניהו שאותם חוזה לנו שביט, יהפוך נתניהו מאמן של מילים יפות למנהיג צ'רצ'יליאני שיבטיח לנו לא רק "דם יזע ודמעות" אלא גם שיציג בפני עם ישראל המשתוקק לשלום, את תקוות המיתווה של "שעתם היפה ביותר".
