עכשיו נוכל לחגוג שני ימי עצמאות. את יום העצמאות להקמת המדינה ויום "העצמאות" של מפלגת ברק החדשה. ברק וארבעת תומכיו, עשו את המעשה הנכון, בעיתוי מושלם מבחינה פוליטית, לפני כינוס מרכז העבודה ולפני סכנה של הדחה, שינויי תפקוד ושינוי ביחסי הכוחות בתוך המפלגה.
האם זה מרמז על חיסולה של מפלגת העבודה?
לא בהכרח, שהרי יש לה יסודות וערכים מושרשים במדינה והישגיה, אך ללא ספק המכה שהונחתה, תביא להחלשתה ולזמן שיקום, ארוך ומייגע. ברק האשים את המתנגדים - שסחפו את המפלגה שמאלה ושמאלה ובשוליים גם לפוסט ציוניזם. בכך הוא צודק - ובכך הוא גם מחזק את עמדותיו במרכז וימינה של המערך הפוליטי הציוני, לאומי, דמוקרטי.
השמאל הציוני - או מה שנשאר ממנו, משך השנים, הלך ונחלש, לאחר שהשתלטו עליו גורמים פוסט ציוניים, בנוסח קבוצות של נסיגה טוטאלית לגבול 67, מדינה דו-לאומית, מדינת כל אזרחיה ורעיונות של שלום עולמי נוסח המזרח התיכון החדש. לא פלא שהשמאל הישראלי סובל מ"אנורקסיה", שהיא גם מחלה פיזית (לאמור: מספר התומכים) וגם מחלת נפש (לאמור: אידיאולוגיה הפוגעת בביטחון ישראל, ביטחונה ושאיפותיה הלגיטימיות).
יומם של הפרשנים ושל התקשורת
ללא ספק, מהלך פוליטי כה דרמטי בלתי צפוי, שבושל במסתורין ובהצלחה, ללא דליפות לתקשורת, הוא הישג פוליטי ויום גדול, יום חג לפרשנים, מומחים והתקשורת על כל ענפיה.
המומחים לברק ולפוליטיקה - בראשות הפרשן
רביב דרוקר, כבר הביעו את דעתם המלומדת, כי מדובר בפרשה נוסח גולדפרב/שגב (מצומת) ולא בנוסח של בן-גוריון, שרון, כפי שטען ברק במסיבת העיתונאים.
אז אולי כדאי להזכיר לפרשנים - שגולדפרב ושגב ברחו מצומת של רפול, כדי לתת רוב למפלגת העבודה "ב
הסכם אוסלו", שהושג ב-61 קולות בכנסת.
הסכם אוסלו - נחשב אז כהישג היסטורי, שיביא את השלום לאיזור. הוא הביא את עראפת ותומכיו מתוניסיה, הביא את האינתיפאדות, את הפיגועים, את חמאס לעזה ויש"ע. ומה אמרו אז הפרשנים למיניהם?, כי מדובר במהלך היסטורי לשלום, למזרח תיכון חדש. ומה יצא מזה? - גיבוב של פרשנויות, מאמרים וכמה ספרים או ספרי זיכרונות. ואילו המדינה תקועה עם עזה וחמאס והם עדיין מפרשנים.
המהלך של ברק אומנם אינו מתנגד או סותר את השאיפה להסכם עם הפלשתינים והעולם הערבי, אבל בוודאי אינו מגיע להסכם האומלל של אוסלו על תוצאותיו. הרצון להסדר עם הפלשתינים, סוריה והעולם הערבי, קיים וחיוני, אך לא על חשבון הביטחון, גבולות בני הגנה והסדרים פוליטיים שמאפשרים קיום מדינה יהודית ציונית ודמוקרטית. בהסכם כזה יש לסיעת ברק, תפקיד חיוני וחשוב. וראוי לא לשכוח שבמהלך מתוחכם זה, שמר ברק על כל המשרות בממשלה עבורו ועבור תומכיו.
לכן, בניגוד לפרשנים ולמומחים הפוליטיים שאיכזבו לא פעם בעבר, יש לראות במהלך של ברק בהחלט חיקוי לפרשה של בן-גוריון והקמת רפ"י שלא הוכיחה עצמה (אמנם, לאורך השנים) ואריק שרון שהקים את קדימה, שבינתיים מחזיקה מעמד לא רע. אומנם ברק אינו בן-גוריון מבחינת אישיותו ומורשתו, ובעיקר אומץ ליבו על הקמת המדינה. אבל, מבחינת הקמת רפ"י והקמת "עצמאות", יש קווים משותפים רבים. והסוף יהיה זהה - אבל עד אז זה מחזק את הימין.
הקמת מפלגת שמאל חדשה מתבקשת בנסיבות האירועים האחרונים, אבל בספק אם יש לה מנהיג או מנהיגות לפרויקט מעין זה.
ניסיונות של
אברהם בורג,
חיים אורון, ד"ר יוסי בילין,
זהבה גלאון,
ניצן הורוביץ ואולי גם שרידי העבודה ברוורמן, הרצוג - להקים "מיני" מפלגות שמאל, או שמאל אחד מרכזי ציוני - הוא רצוי, אך אין שם אף דמות כריזמטית לביצוע המשימה.
מסקנת ביניים פוליטית, הימין קיבל חיזוק משמעותי, הקואליציה איתנה ויכולה למלא את הקדנציה של 4 שנים עד הסוף.
ליברמן כנכס - לא כמכשול
אביגדור ליברמן הוא פוליטיקאי מחוספס, מתוחכם, כוחני, לפעמים בריוני אבל אסור לזלזל בו, ובוודאי לא ב-15 מנדטים שלו.
אמרתי בעבר, ליברמן הוא פוליטיקאי לא דיפלומט, מביע את דעותיו אותן לא מסתיר ולא הסתיר גם בעבר. נכון שדיפלומטית, מבחינת הנימוס הפוליטי הוא לא היה צריך להתבטא בכמה נושאים בדרך הכוחנית שלו שלא מוצאת חן בעיני העולם סביב והדיפלומטיה האירופאית בפרט.
אבל לא לשכוח, לפעמים הוא גם צודק, בנושאים פנימיים ובנושאים חיצוניים למרות לשונו הבוטה.
ליברמן הוא נכס לימין מחד, כי הוא אומר את מה שרבים בימין חושבים, אך לא יכולים להגיד. מאידך, נתניהו יכול להסתייג מדבריו ולהראות כליברלי יותר, גמיש יותר כלפי מדינות האזור ולהצביע בפניהם על הקושי בו הוא נמצא בקואליציה שלו ולמרות זאת לשאוף להסדר תוך פשרה + וויתורים.
ליברמן נכס לשמאל - הלחץ שלו להקמת וועדת חקירה לארגוני השמאל, חוק הגיור, חוק הנאמנות, עוררו לפתע את השמאל הרדום, הישנוני והכניס בהם קצת רוח תזזית לזמן מוגבל. לכן ההתקפות הפרועות עליו - רק מוסיפות לו מנדטים לעתיד.
וסקופ לסיום, להערכתי שרידי מפלגת העבודה, יפנו לעופר עיני כדי שיעמוד בראשם ויצילם מהמצב המביך כמושיע של תנועת העבודה וכמנהיג חברתי - ראו הוזהרתם!.
וסיפור מהחיים - בחפירות בעיר טולדו (ספרד) נמצא אריח צבעוני, ועליו הכתובת הבאה:
אלה חוקי החברה:
1. העני - עובד
2. העשיר - מנצל אותו
3. החייל - מגן על שניהם
4. התורם - משלם עבור שלושתם
5. העצלן - נח עבור ארבעתם
6. השתיין - שותה עבור החמישה
7. הבנקאי - הונה את השישה
8. עורך הדין - משקר לכל השבעה
9. הרופא - הורג את כל השמונה
10. הקברן - קובר את כל התשעה
11. הפוליטיקאי - חי מכל העשרה
בשעות הפנאי - תחשבו על זה.
הערות והרהורים בענייני דיומא:
1. מצחיק עד דמעות, פורשי, בורחי "העבודה", למפלגת קדימה בראשות
דליה איציק, תוקפים את ברק שברח לימין. צביעות במיטיבה - או פוליטיקה נכלולית.
2.
ציפי לבני התעוררה לפתע, כמו הנסיכה שקיבלה נשיקה, ודורשת בחירות. נו באמת, זה מראה על מנהיגות, זה מראה על הבנת המצב הפוליטי?
3. פואד בן-אליעזר השועל הוותיק הופתע בשנתו, והתעורר מהתרדמת הפוליטית, בה נמצא מזה חודשים. אולי עכשיו יעשה משהו פרט מתענוגות השר.
4. ללא ספק יש לנו חגיגה דמוקרטית. התקשורת חוגגת - יש חומר בשפע לפרשנים וזקני השבט לנוסטלגיה וחלומות פז. העיקר - עוד יהיה שמח.
