"נדמה שאין שטר אחד בסדרת השטרות החדשים שמנפיק בנק ישראל, שלא מעורר התנגדות מצד גורם כלשהו המעורב בנושא. שר האוצר מוחה על הכללת המנהיגים רבין ובגין ותוהה מדוע שוב בחרו בעגנון, וגם משפחת בגין מתמידה בהתנגדותה "אנו מתמידים בהתנגדותנו בת 15 השנה לרעיון הזה" אמר השר בני בגין". (ויי נט 20/12/10).
וזה לא המקרה הראשון שתמונות גורמות למשבר בפוליטיקה. ח"כ
עינת וילף ממפלגת העבודה קראה להוציא את תמונתו של
יצחק רבין מאולם סיעת העבודה בכנסת. כך פורסם לפני כחודשיים. החכ"ית הצעירה הסבירה כי "לפני מספר חודשים, הגעתי לישיבתי הראשונה בחדר הסיעה החדש של מפלגת העבודה. הדבר הראשון אליו שמתי לב בחדר היה ציור צבעוני גדול מאוד במסגרת מוזהבת של יצחק רבין ז"ל, מעל למושביהם של יו"ר המפלגה ויו"ר הסיעה. בפינה, במקום הרבה פחות בולט, היה צילום קטן יותר בשחור ולבן של דוד בן-גוריון ממוסגרת במסגרת אלומיניום פשוטה. עבורי - די היה להביט בחדר הסיעה ובשתי התמונות כדי להבין את תמצית התדרדרותה של מפלגת העבודה מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין".
וילף טענה, כי מפלגת העבודה שקועה בהנצחת הייאוש סביב מותו וכשלון ניסיונותיו להביא לשלום.
הביקורות הקשות שנשמעו מכל עבר ובראשם התגובה הרשמית של מנהיגי המפלגה הייתה "נמשיך לשים את דמותו במרכז... ומי שאינו חושב כך, אין לו מקום בבית שהיא מפלגת העבודה".
נמצאנו למדים כי מפלגת העבודה בהחלט בעד דעות שונות, ושהמפלגה או לפחות חלק ממנה חושבים שיש להם בית, אם כי לפי הסקרים הנוכחיים צריף הוא משהו שיותר יתאים לגודל שלה. אבל מה שחשוב הוא, שלו לכמה רגעים נדמה שמפלגת העבודה בהחלט חיה ונושמת. היא גם בועטת מידי פעם, בעיקר באלו שמפריעים לה למות בשקט.
אותי זה היה מעניין לשמוע דיון סביב התמונה, כשהדוברים הם לא אחרים מאשר אלו שיוצאים בשצף קצף נגד תמונות של רבנים התלויות על הקיר. לשמוע אנשים - משכילים, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, מהצד ה-"אנטי" נגד אמונת חכמים, שמגוננים על תמונה ככה. אין כאן משהו אחר יותר מאשר צחוק הגורל.
מנגד, בעיתונות פורסם כי "בכירים בכלא רמון, שם כלוא רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין יגאל עמיר, תלו מול תאו את תמונתו של רבין". התמונה נתלתה לפני כחודש. מקור בשירות בתי הסוהר הסביר כי הסיבה למעשה היה להכעיס את עמיר ולהוציאו משלוותו.
מיותר לציין כי על קירות המסדרון אין תמונות, לבד מתמונתו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנתלתה לפני כחודש.
לדברי המקור בשירות בתי הסוהר, עמיר אינו מגיב לתמונה ונראה כמתעלם ממנה. עם זאת, הוסיף המקור, ניתן להבחין על פניו שהדבר מציק לו.
האם התמונה הייתה אמורה לגרום לעמיר משהו? ואם כן, מה? לפי דברי המקור (זה נשמע טוב) עמיר היה אמור לפרוץ בבכי ולהצטרף לתנועת השלום לפחות, אם לא להתפקד למפלגת העבודה עצמה. יגאל עמיר רצח והוא חייב להיענש על כך. על זה אין לי כל ספק. אני מיצר על התנהגותו של הממסד כלפי הרוצח. החוק לא אמור להפלות בין רוצח לרוצח.
אז אחרי שממסד הצדק והחוק מיגר את כל תופעות הפשע, ניקה את הרחובות משוד וגניבה והחזיר לנו את הביטחון האישי, החליטו לטפל במי שכבר נמצא בכלא - ביגאל עמיר. אחרי שמנעו ממנו ביקורים ומגע עם אסירים אחרים שמא ישפיע עליהם (כן. הם באמת מאמינים שהוא יכול להשפיע על מישהו). הצבה יחד עם העבריין יוסי הררי בתקווה שאולי הוא יעשה משהו טוב סוף סוף (ולא התכוונו לריאיון עם
אילנה דיין), החליטו להוציא אותו מדעתו.
ואנחנו אמורים להיות בעד, בדיוק כמו שאנשי הצדק והמוסר בעד דבר כזה. אני בעד גם שנרחיב את זה. שבשלב הבא למשל, נציב את תמונותיהם של הנרצחים בפיגועי הטרור מול תאי המחבלים שאחראים למותם. נבטל ביקורים למחבלים ונבודד אותם ממחבלים אחרים.
אבל מה לעשות שעל זה אני מניח, לא יהיה שקט. שעל זה תקום ביקורת מטעם ארגוני זכויות האדם על פגיעה בנפשם העדינה של רוצחי הילדים ככה שעוד נתנצל על זה.
אותה תמונה. אותה אמונה. התמונה היא העיקר.
צדק? ובכן, תלוי מי התלוי.
(הטור נכתב כשבועיים לפני הודעת הפרישה של
אהוד ברק)
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
