הטור של פריצי

מפלגת העבודה לא תתאושש יותר. כמה צעירים תמימים עדין יתפקדו אליה, היא תקבל עדין כמה מנדטים בבחירות הבאות, אבל למעשה היא מתה ולא תקום יותר. הגזע יפול כי שורשיו האמיתיים מתו.

מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה היה אחד המרכיבים המשמעותיים בקיומה. לא בגלל חלקם באוכלוסיה, כמו בגלל היותם, ועל-פי רוב בצדק, אחד מסימלי ההגינות הישראלית והפשטות הציונית. נכון. היו להם גם אינטרסים כלכליים, כמו לכולם, והם דאגו גם לעניינים הפרטיים שלהם, כמו כולם. אבל הם תמיד היו בין הנושאים בעול החברתי והלאומי, במלוא חלקם - והרבה מעל לחובם, והכל כדבר טבעי המובן מאליו (מה שאי-אפשר לומר על חלקים רבים אחרים במדינה). זו לא נוסטלגיה. זו הוויה ועובדה ואין אדם בישראל שיכול להתכחש לחלקה האמיתי של התנועה הקיבוצית בגיבושה של תחושת התודעה הישראלית.

והנה נציגת מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה, אורית נוקד, לקחה השבוע את המנדט הבודד שלהם והלכה איתו עם אהוד ברק עד לבנימין נתניהו. ישנם דברים שלא עושים כשאתה חבר בתנועה הקיבוצית ויושב בכנסת על המנדט שלה. אין כאן אי הבנה ואיש לא יכול לטעון שזה מייצג את רצון התנועה הקיבוצית. אפילו נוקד עצמה לא יכלה לומר זאת על מעשיה.

כשברק ברח, או בגד, או גנב את המנדטים, היה כבר ברור שממילא מפלגת העבודה היא הפקר. יש אומרים שהיא הפכה למופקרת ביום שבחרה בו בפעם הראשונה וירדה סופית לזנות בפעם השניה, כשאיפשרה לו לחזור. אבל זו מפלגה ואלה שיטותיה. התנועה הקיבוצית היא משהו אחר. או לפחות היתה.

ולכן כשהתכנסו השבוע אנשי התנועה הקיבוצית יום לאחר הפרישה, הדבר הכי טבעי ומצופה היה לשמוע אותם קוראים בפומבי לאורית נוקד החזירי את המנדט. הגישי התפטרותך ולכי הביתה, כי בגדת בחברים ובמעט האידיאולוגיה שעוד נותרה. התנועה ששלחה אותך קוראת לך להתבייש, להתפטר ולהחזיר את המנדט.

אולי זה היה עוזר, ואולי לא. אבל זה היה יכול להיות דבר תנועה שעוד מאמינה בעצמה.

אבל לא קריאה, לא מחאה ולא בטיח יצאו מהכינוס. לא רק זאת, אלא שמחרת הכינוס הופיע מזכיר התנועה זאב "ולוולה" שור ובירך רשמית את אורית נוקד על בחירתה לשרת החקלאות. מודעת ברכה כזו יש גם באתר האינטרנט שלהם. ואפשר להבין למה. משרד החקלאות זה המון החלטות על קרקעות, על תקציבים, על תעריפים, על אישורי בניה. וזה מאד חשוב לתנועה הקיבוצית.

רק שבשביל זה היו להם עד כה את פואד, את שמחון, את ברק, את הרצוג ואת כל נציגיהם שישבו סביב שולחנות הקואליציה רק בשביל להביא הביתה כסף ותקציבים וקרקעות וסיבסודים, בדיוק מה שדירדר אותם עד למצבם הנוכחי.

והנה אירע המעשה שיכול היה להחזירם לשורשים, להתחלה, ליישור הגו ולזקיפות הקומה. אירוע שיכול היה לתת להם את ההזדמנות לומר לעצמם ולעולם הנה אנו חוזרים ומקימים מההתחלה את מה שהייתה פעם התנועה והמפלגה שייצגה את התקווה והחזון והעשייה הציוניים שלנו. לא הכל זה רק כיסאות, לא הכל זה רק כספים. לא רק תככים. גם קצת אמת והגינות ויושר ציבורי בסיסי נחוצים בחברה הישראלית.

אבל הם התפתו שוב מול התקווה להרוויח כמה אגורות מזה שאחת משלהם תהייה שרת החקלאות, גם אם השיגה זאת במחיר הונאה וגניבה ועריקה ובגידה.

ולכן לא תהיה יותר מפלגת עבודה. גם אם עוד כמה סטודנטים טובים ותמימים יתפקדו אליה במקרה, זה יחלוף וידעך. כי כשהשורש נרקב גם בתנועה הקיבוצית אז ברור שהגזע מת.

בית המשפט העליון מתמודד מזה שנתיים עם עתירה התובעת לממן את לימודי ילדי מזרח ירושלים שהעירייה לא בנתה להם בית ספר. חוק חינוך חובה מחייב את המדינה לספק לתושבים כיתות לימוד, ואלה לא סופקו לערביי מזרח העיר. בלית-ברירה הם הולכים לבתי ספר פרטיים הנוטלים מהם שכר לימוד גבוה, ועכשו העתירה דורשת מהעירייה להחזיר להורים את הכסף. ברור שלו בעיר עברית היה מדובר, והעירייה לא הייתה מעמידה בתי ספר לילדים, אין ספק שכך היה פוסק בית המשפט.

עיריית ירושלים מתגוננת ומסבירה שבנתה בשנתיים האחרונות 200 כתות לימוד ויש עוד 248 בשלבי תיכנון. אלא שהקומץ אינו משביע את הארי. ואלה הנתונים: 40,000 תלמידים ערבים לומדים כיום במערכת החינוך העירונית והשאר לומדים בבתי ספר פרטיים או משוטטים ברחוב. מכיוון שבתי הספר החילוניים שמתרוקנים נמסרים בירושלים לתמידי החינוך החרדי, נראה שהמדינה תתבקש לבנות עבור הערבים כיתות לימוד חדשות. רק שיש 80,000 תלמידים ערבים בעיר, כך שנדרשות היום לפחות 1,200 כיתות נוספות. עכשו תוסיפו לזה תקני מורים, משרות מנהלים, שמשים, מעבדות, אולמות ספורט וכל הנילוות, ותבינו במה המדובר.

הנתונים הובאו כאן כחומר גלם למי שחולמים עדיין על ארץ ישראל שלמה ומעוניינים להקים גם את מערכת החינוך של חברון.

הם צעדו מהבקו"ם לירושלים במחאה על השתמטות החרדים מגיוס. ליבי עימם. אבל מכיוון שחוק טל הוא החוק שמכשיר את ההשתמטות, ראוי שנזכיר איך הוא בא לעולם ומי עמדו על ערש לידתו:

אהוד ברק היה ראש הממשלה שהקים את הוועדה. הוא שמינה את אנשיה ובראשם שם את השופט הדתי צבי טל, זה שמבקר המדינה האשים אותו בניגודי עניינים ובהעברת כספים לעמותות בהן היה קשור. עימו ולצידו כיהנו 2 נציגי החרדים: מזכיר ועד הישיבות, הרב אשר טננבאום, והרב מרדכי קרליץ, ראש עיריית בני ברק, שנגדם ונגד השקפתם העקרונית אין לנו טענות. עד כאן החזית הדתית. לצידם מינה ברק גם את נציגי החילונים, ואלה הם: ראש אכ"א לשעבר, האלוף ב(מיל.) משה נתיב. ז"ל. אדם הגון וישר; עו"ד יצחק הרצוג, אותו בוז'י הרצוג ששמר על זכות השתיקה בפרשת עמותות ברק, שנדבק אח"כ באדיקות לכסא בממשלת נתניהו עד שנאלץ להתפטר ממנה השבוע, בעל כורחו ובבושת פנים, רק בגלל תרגיל העריקה שעשה לו מנהיגו אהוד ברק; עו"ד יעקב וינרוט, מי שמדינת ישראל מאשימה אותו בימים אלה במתן שוחד והלבנת הון; ישראל סדן, ניצב משטרה בדימוס וראש עיריית חדרה לשעבר, שכבר בשנת 2005 הורשע במתן שוחד ונדון ל-15 חודשי מאסר, מהם 8 בפועל.

וק כשבוחנים את ההרכב האישי המחריד של הוועדה הממלכתית הזו, ושומעים מה קבעה ואומרת כיום המדינה עצמה על 4 מחבריה הבכירים, מבינים איך וכיצד נולד החוק הבזוי והמלוכלך הזה. ואם תקחו דקה למחשבה, לא תוכלו שלא להסכים כעת על גדולתו של האיש הגדול הזה, אהוד ברק, שהצליח ללקט ולמצוא ולבחור ולמנות הרכב אישי אמין, הגון ואיכותי כל כך, לוועדה הציבורית שעסקה בסוגיית הנטל האזרחי וחובת הגיוס.

כל הכבוד אהוד. ותעזור עכשו גם לביבי בשיטות האלה.