זו לא הפעם הראשונה וכנראה לא האחרונה, שנשמעות טענות כי תלונות שמוגשות "בדקה התשעים" מעכבות, אם לא יותר מכך, מינויים לתפקידים בכירים. טענה נוספת באותו הקשר היא שה"זובור הציבורי", שעובר המועמד רגע לפני מינויו, פוגע בשירות הציבורי ובאיכותו, בכך שהוא מונע מרבים וטובים מלהגיש את מועמדותם לתפקידים בכירים. על-פי טענה זו, מי שלבסוף מתמנה לתפקידים אלו הם אנשים שלא מהשורה הראשונה.
הביקורות שעורך
מבקר המדינה בשני נושאים אלו, הטענות שדנינו מעורב לכאורה בטיוח של התחקיר אודות הכשלים שהביאו לרצח של שני סוכני משטרה, והטענות לכאורה שגלנט סיפח לעצמו שטחים תוך הפרת חוקי התכנון והבניה ולא מסר אמת בבדיקת פרקליטות המדינה בעניינו, "מוכיחות" את הטענות הללו.
אולם, דווקא שני מקרים אלו, ויש גם רבים אחרים, הם דוגמה מצוינת המצביעה כי הדברים היו ידועים מזה זמן רב, למעשה לפחות משנת 2008, ומי שכשל הם אותם גורמים שהנתונים היו בידיהם ונמנעו בכוונה מבדיקתם.
התלונות נגד דנינו הוגשו כשנתיים לפני שעלה מינויו למפכ"ל
במהלך 2008 הוגשו למבקר המדינה שתי תלונות שונות, ללא כל קשר ביניהן ובין מגישיהן. האחת עסקה במעורבות לכאורה של דנינו בטיוח של תחקיר בעניין רצח של שני סוכנים, שהופעלו על-ידי משטרת מחוז המרכז, בתקופה שדודי כהן כיהן בתפקיד מפקד המחוז. התלונה השנייה דנה במעורבותו של דנינו בכשלים שמנעו מגיוס של אדם, שהסכים לשמש כעד מדינה וכסוכן, נגד האחים אברג'יל, כבר ב-2007, יותר משנה לפני רצח מרגריטה לאוטין בחוף בת ים.
מבקר המדינה, שהחליט לא לבדוק את התלונות עם קבלתן, "חידש" את הביקורת רק לקראת מינויו של דנינו למפכ"ל. גם השרים לביטחון פנים בחרו שלא לבדוק את התלונות הללו, על-אף שידעו עליהן. דיכטר אף קיבל את התלונה בעניין השני ישירות אליו, לפני שזו הוגשה למבקר המדינה.
רק לאחר שגלנט מונה לרמטכ"ל החלו בבדיקת התלונות נגדו
גם החשדות לכאורה נגד גלנט אינם חדשים. הדברים הועלו על-ידי חברים במושב עמיקם בפני רשויות שונות כבר לפני מספר שנים. תלונות הוגשו גם למבקר המדינה, שהפנה אותן לטיפול נציבות תלונות הציבור (המבקר משמש גם כנציב תלונות הציבור), במקום להורות על עריכת ביקורת מקיפה,
לא רק ישירות בעניין גלנט, אלא גם על הליקויים לכאורה שהתגלו בהתנהלות מינהל מקרקעי ישראל. כמו בעניין דנינו, כבר ב-2008 פורסם במעריב תחקיר מקיף גם על גלנט, קרקעותיו, דרכי המילוט ועניינים דומים.
גם כאן, איש לא בדק, איש לא התייחס לחשדות, לכל היותר נבדקו חלק קטן מהדברים בצורה שטחית ביותר. בין אם מבקר המדינה היה בודק את הפרשה ובין אם לאו, היינו מצפים ששר הביטחון, כמי שאמור לדאוג לנקיון כפיהם של המשרתים בצה"ל בכלל ושל הקצינים הבכירים בפרט, יורה על בדיקת החשדות (שלפי התחקיר הן לא פשוטות בכלל). אך גם הוא שתק, לא יזם בדיקה והשלים עם העובדה שאלוף בצה"ל מסתובב ועל ראשו, במקום כומתה, חמאה.
אף כי לא ערכתי כאן סקירה מקיפה של תלונות שלא נבדקו בעיתן, אלא עובר למינוי החשודים והנילונים לתפקידים בכירים, נראה שמדובר בשיטה. השרים, הדרג הפוליטי הבכיר, האחראים על המערכות הציבוריות, מעדיפים לא לריב עם הבכירים במשרדיהם, לשתוק ולא לברר חשדות, גם לא כאלה שיש בהן חשש לפגיעה בטוהר המידות של אותן בכירים. והדברים נכונים על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במקורביהם.
כך היה גם כאשר
בנימין נתניהו המליץ על ברי בר ציון לתפקיד של נציב שירות המדינה. איני יודע מה ידע נתניהו על פועלו של מועמדו בעת שכיהן כמנהל בית החולים ביקור חולים וכמנהל חברת אמין, שסיפקה את שירותי פרויקט
ויסקונסין בירושלים.
קשה לי להאמין שנתניהו לא ידע שמשרד התמ"ת קנס את החברה הזו בסכום של חצי מיליון שקל, בגין חריגות קשות מההסכם בין המשרד ובין החברה. או כפי שכבר במרץ 2010 כתב מנכ"ל משרד התמ"ת במכתב שהופנה לברי בר ציון, שהקנס הוטל בגין "כשלים חמורים באופן הניהול והתפעול של המרכז וכן הפרה בוטה של התחייבותכם בהסכם לספק למשתתפי התוכנית, שאינם עובדים בכלל או שעובדים באופן חלקי, תוכנית אישית מהותית הכוללת פעילויות ראויות שמטרתם קידום שילובם של המשתתפים בעבודה שתמצה את כושר השתכרותם".
וגם אם במקרה לא ידע על כך, מוטלת עליו חובה, לפחות חובה ציבורית, לברר פרטים על "עברו" של המועמד שלו. אך הוא העדיף לעצום עיניו, ולא לבדוק דבר. נדרשה פעולה קלה יחסית, על-ידי התנועה למען איכות השלטון, לחשוף את הדברים ולהביאם בפני הוועדה בראשות השופט בדימוס דן ארבל, שמונתה לעסוק במינוי של בר ציון לנציב שירות המדינה.
מטבען, בדיקות של הרגע האחרון, המבוצעות בלחץ של זמן, הן שטחיות ונתונות להטיות שונות. שטחיות זו עלולה לגרום להחלטות מוטעות. אך, משנקבעה בבדיקה כשירותו של המועמד והוא מונה לתפקידו, יהיה קשה מאד להפריד את הממונה מכיסאו, גם אם בהמשך יוכח כי הבדיקה הייתה מוטעית ותוצאותיה שגויות.
אין ספק, שבדיקת החשדות בזמן אמת הייתה מונעת את הפארסה של בדיקה בדקה התשעים, מונעת עינוי דין של הנבדקים / החשודים, ובעיקר הייתה תורמת לניקיונו של השירות הציבורי.
