כמה היו חיינו קלים בהרבה, אם היה
מיכה לינדנשטראוס מוצא שיש
לפרשת
יואב גלנט שורה תחתונה ברורה. אם היה מתברר שהרמטכ"ל
המיועד שיקר - אין ספק שהוא פסול. אם היה מתברר שכל הטענות
נגדו הן עורבא פרח - אין ספק שהוא כשיר. אבל בניגוד להרגלו,
לינדנשטראוס לא סיפק מסקנה חותכת וגלגל את תפוח האדמה הלוהט
לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה. ואז, אנה אנחנו - כל המושכים
בעט - באים?
אין ספק שיש ספק. מצד אחד, גלנט כנראה לא עשה שום דבר פלילי.
קרוב לוודאי שהוא גם לא עשה שום דבר שחוסר מוסריותו זועק
לשמים. הוא לא שיקר, הוא לא פלש, הוא לא גנב. מצד שני, הוא גם לא התנהג בדיוק לפי הספר. הוא כנראה קצת עיגל פינות, קצת נהנה ממעמדו הבכיר. ואז חזרה השאלה למקומה: ראוי או לא?
חשוב לומר, שאי-אפשר לבחון את הסוגייה הזאת רק במשקפיים
משפטיים. לטעמי, יש כמה תפקידים בכירים בשירות הציבורי,
שהנושאים בהם חייבים להיות נקיים (כמעט ובמידת האפשר) מכל רבב. כך למשל נשיא המדינה, נשיא בית המשפט העליון, הרב הראשי,
מבקר המדינה וגם הרמטכ"ל. שוו בנפשכם שאחד מאלו נצפה, לא בנעוריו אלא ערב מינויו לתפקידו הרם, כאשר הוא עומד על הטריבונה באצטדיון טדי וצועק "השופט בן זונה". זה לא פלילי, אבל סביר להניח שתסכימו אתי שאדם כזה לא יכול להיות, למשל, הרב הראשי.
והוא גם לא יכול להיות הרמטכ"ל. כי בכל צבא, ובמיוחד בצה"ל,
תפקידו של המפקד אינו רק צבאי-מקצועי אלא גם מוסרי. מי שאנו
מוסרים בידיהם את חייהם של ילדינו, חייב להיות ראוי לכך גם
מבחינת הדוגמה האישית, הן בחייו המקצועיים והן בחייו הפרטיים.
לכן, למשל, אני סבור שהתנהגות בלתי הולמת במישור היחסים בין
המינים - ולא רק הטרדה מינית, אלא גם בגידות - פוסלת אדם מלשמש בתפקיד פיקודי בכיר.