"ברק גורס שהחוקים והחלטות הרוב אינם בהכרח אלה שקובעים, משום שמבחינתו יש גם זכויות אדם, והן חשובות לא פחות. את האיזון בין השניים יקבע הוא בפסיקותיו ובפרשנות שהוא ייתן לחוקים הקיימים" (נעמי לויצקי, "כבודו -
אהרן ברק, ביוגרפיה").
שורות אלה, שנכתבו בביוגרפיה אוהדת מאוד של אהרן ברק, מבטאות באורח תמציתי את "צפצופו" של אהרן ברק על המשטר הדמוקרטי, ואת אמונתו שהוא, ורק הוא, צריך להיות השליט היחיד במדינה. העובדה שאמונתו זו הפכה למציאות, ועריצותו זכתה לכינוי החינני "אקטיביזם שיפוטי", היא תוצאה של ההסכמה בשתיקה שנתנה הכנסת לביזויה על ידיו. ברק התערב בנושאים שמעולם לא העז בית המשפט העליון להתערב בהם, ופרשנותו לחוקים שמה ללעג את שלטון החוק. נדמה שדווקא הכנסת הנוכחית מתחילה להתפכח, ואולי יזכה עוד אהרן ברק לראות את מפעל חייו הולך ונחרב.
אבל החיים מורכבים, ולמרות הזעם על השתלטות בג"ץ על המדינה, יש לברך על התערבותו בפרשת גלנט. נכונותו של בג"ץ לדון בעתירה שהוגשה נגד המינוי, ודרישתו לקבל הבהרות מהפרקליטות, הן שפרצו את חומות השתיקה וההתעלמות שהקיפו את תחקיריו של קלמן ליבסקינד בעיתון
מעריב. סביר להניח שאלמלא התערבות בג"ץ, כל מאמציהם של
מיכאל איתן ו
מבקר המדינה היו עולים בתוהו, וברק ונתניהו בעלי עור הפיל היו נותרים בעמדתם. הכלבים היו נובחים והשיירה הייתה עוברת.
דווקא במקרה זה, קיים גוף שהיה צריך לעשות את עבודתו של בג"ץ מלכתחילה, וזוהי ועדת טירקל, שמחדלה פשוט זועק לשמיים. מסתבר שחברי הוועדה האמינו שתפקידם הוא ליצור מראית עין של ביקורת על החלטות ה
ממשלה, ולא באמת לבחון את המינויים המובאים בפניהם. השופט טירקל עצמו, בהערתו הנלעגת כי "התקשורת אשמה", הוכיח שוב ששכל ישר איננו מן התכונות ההכרחיות כדי להתמנות כשופט בבית המשפט העליון. נוכח כישלונם המהדהד, צריכים כל חברי הוועדה לקום ולהתפטר כאיש אחד.
מעידה חד-פעמית? כן, בטח... קצת שכל ישר לא יזיק גם למבקרים את ביטול המינוי, ואת התערבות המשפטנים. מכל המועמדים לתפקיד רמטכ"ל לדורותיהם, היה גלנט הראשון שהוכח בסדרת תחקירים כי הוא עבריין סדרתי. אז למה דווקא אותו היה צריך למנות?! לא כל הפוליטיקאים הם כמו אולמרט ושרון, ולא כל מפקדי צה"ל הם כמו גלנט. לא טעות
בתום לב ולא מעידה חד-פעמית היו כאן, אלא עבריינות שיטתית ומחוצפת, בתוספת יכולת השפעה שהביאה את הפרקליטות עצמה להגיש תצהיר כוזב לבית המשפט העליון. פרשת התצהיר הכוזב, שעליה ביקש בית המשפט העליון הבהרות מהפרקליטות, צריכה להמשיך ולהיחקר גם אם העתירה עצמה כבר מיותרת. מותר לנו לחשוד שכשם שגלנט גמל לליבסקינד והעיף אותו משירות המילואים, הוא גם תגמל בצורה דומה (או אחרת) את העומדים מאחורי הגשת התצהיר הכוזב.
גלנט חשב שהכל מותר לו, התנהג כפיל בחנות חרסינה, וכל שרי הממשלה (פרט לאיתן ויעלון) התעלמו במפגיע ממה שהיה ידוע לכל. העובדה שרק בג"ץ הציל אותנו מחרפת מינויו לרמטכ"ל, צריכה לגרום למחשבה שנייה בקרב המתנגדים לשלטון המשפטנים, כי שלטון העם כשל.
והערה אחרונה: ועדת טירקל כתבה כי "אין בפרשה כדי לפסול את המינוי מבחינת טוהר המידות". בעתירת התנועה הירוקה לבג"ץ נכתב כי החלטת הממשלה התקבלה לאור חוות הדעת של הוועדה "בדבר העדר מניעות ערכית למינוי גלנט לתפקיד זה". בדיוק על קביעה זו, בדבר "העדר מניעות ערכית", ערערו העותרים. ולכן, לכל אלה המתמרמרים על התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין בנושאים ערכיים, כולל הפרופסור הנכבד אסא כשר, פשוט אין כל מושג על מה הם מדברים.
