האישה מהמוסד

פרק מתוך הספר

הספר בהוצאת "אור-עם"

חטיפה

המוסד הטמין בערמה את מלכודת הדבש, וכל צעד - סביר או לא סביר - נצפה מראש על-ידי צוות מומחים שפעל כגיבוי. לבד מפעמיים שבהן נראתה, לא ידענו הרבה על סינדי עצמה - שמה האמיתי, כתובתה - או אף לאומיותה. היא השאירה שתי הודעות במלון מאונטבאטן, האחת מוסרת לוואנונו בחדר 105 שהיא התקשרה אליו, והשנייה בשעה 17:00 בערב לפני שעזבו, האומרת: "אני מחכה לו במקום [כך במקור] שקבענו להיפגש בו. 'אנא מסרו' למר ג'והנסון." איש לא יכול להסביר את הפנייה למר ג'והנסון, אך ייתכן שזה היה האיש שמסר את ההודעה. על כל פנים, כשהתחלתי במחקר ארוך כדי לגלות את מקום הימצאה לא היה הרבה להסתמך עליו.

ביום ראשון, 28 בספטמבר, כך גילינו לאחר מכן, האישה כבר רכשה כרטיס טיסה במחלקת העסקים לרומא והחלה לדחוק במורדי להתלוות אליה. בוודאי לחצה עליו להחליט ביום ראשון וביום שני. היא בוודאי ניצלה היטב את הרוגז של ואנונו על "הסנדיי טיימס" ועל המאמר ה"מסוכן" שהופיע, להפתעתם הרבה של אנשי המוסד, ב"סנדיי מירור". היא אמרה לו שהיא לא יכולה לחוש כלפיו תשוקה בשעה שהוא מתוח ומודאג כל כך על שנעשה למסגיר סודות. לאחותה, היקרה ללבה, יש דירה בפרברי רומא ושם יתהדקו הקשרים ביניהם. בינתיים, יחסי מין אינם באים בחשבון.

פעם אחת בלונדון ניסה ואנונו לחבק את סינדי בחום. כשזרועו הימנית אחזה בה הוא חש בעצם גדול תחת זרועה בתוך בגדיה. לרגע קצר - קצר מדי - התגנב ללבו חשד. לאחר מכן, בשעות הארוכות ששהה בבית הכלא, חשב שהיה זה בוודאי משדר/מקלט או רשמקול מוסווה. כל תנועה מתנועותיהם נוטרה, ובטיפשותו לא הצליח ואנונו לגלות כל רמז מסגיר.

כדי להקל על ואנונו להחליט, יצאה סינדי בבוקר יום שלישי ורכשה כרטיס טיסה נוסף במחיר 426 ליש"ט במחלקת העסקים של בריטיש איירוויז, במשרד תומאס קוק ברחוב ברקלי, ואמרה לוואנונו שיוכל לשלם לה במועד מאוחר יותר. במפתיע לא התעורר חשדו אף על-פי שאישה שפגש רק שלוש או ארבע פעמים קודם לכן שילמה בעבורו - אם כי רק הלוותה לו את הכסף - בעבור טיסה שכזו, בתנאי מותרות שכאלה. אך הוא נפל בפח, נפגש עמה ונסע במונית לנמל התעופה הית'רו, וישובים יחדיו בשורה השישית של מחלקת העסקים המריאו באותו אחר צהריים בטיסה 504.

ואנונו התפתה לצאת מבריטניה, וכך, כשם שהורה שמעון פרס, נמנעה מבוכה פוליטית מידידתו הטובה, מרגרט תאצ'ר. בלא ספק, המזל שיחק לעובדי המוסד, אבל הניעתו לעזוב מרצונו החופשי הייתה מבצע מבריק. השלב הבא של המבצע - החטיפה - יהיה קל הרבה יותר.

• *

מה שקרה כשוואנונו הגיע לרומא היה אפוף מסתורין תקופה ארוכה. פיסות של מידע הודלפו באקראי על-ידי הקרובים לנושא: בני משפחתו, ועובדי שירות הביטחון הישראלי. הפרטים בדבר חטיפתו נאסרו לדיון במשפט הבגידה שלו, עקב המבוכה הדיפלומטית שחשיפה פומבית כלשהי עלולה לגרום, ולכן השופטים ששמעו על המקרה שלו ועל ערעוריו הרבים אינם יודעים הרבה על מה שקרה באיטליה. לפיכך, הסיפורים שפורסמו עד כה היו חלקיים, ולעתים קרובות סותרים.

אומרים שהוברח בתיבה במטוס נוסעים, כמו אומארו דיקו. דוח מוסמך אחר טען שהוברח על סירת מנוע בנמל פיומיצ'ינו, סמוך לרומא, שם נלקח לספינה של שירותי המודיעין. היה בכך קורטוב אמת. בחקירה האיטלקית הרשמית, כפי שנדון בה לאחר מכן, הסיקו שוואנונו היה משתף פעולה מרצון, שחזר לישראל כגיבור סמוי. שופט השלום החוקר דומניקו סיקה העלה השערה מרחיקת לכת, שעל-פיה ואנונו רק מעמיד פנים שהוא בוגד ובעצם מילא את חובתו למען מדינתו - בכך שתכנן הדלפה כדי לספק את האזהרה הניתנת להכחשה לאויביה הערבים של ישראל.

מה שקרה לאמתו של דבר הוא עדות נוספת לתכנון הדקדקני של המבצע ולתשומת הלב להבטיח את מזעורן של בעיות דיפלומטיות כלשהן. הם חישבו שהכול יצפו לכך שהאסיר שלהם יוברח בדרך הים היישר מרומא. אבל, כפי שיתואר ביתר פירוט בהמשך, הוא נלקח קילומטרים רבים צפונה לפגישה עם ספינת מטען מעלה חלודה, שעגנה מרחק של 18 קילומטרים מהחוף.

כדי להרחיק יותר את האנשים מלהתחקות על עקבותיו החל מסע של הפצת מידע כוזב, שהכיל כמה יסודות אמינים, שמטרתם הייתה לשוות לסיפור רושם מתקבל על הדעת. שלושה שבועות לאחר שוואנונו פותה במרמה לנסוע לרומא, הודיע ה"ניוזוויק", כתב העת האמריקני, שהוא חזר לישראל, נותר במעצר במשך 15 ימים והתפתה להגיע שם "על-ידי ידידה". ה"ניוזוויק" הוסיף, כי ואנונו "השתכנע" לעלות על יכטה, וברגע שהגיע למים בין-לאומיים נעצר בידי צוות של אנשי מוסד, שהחזירוהו לישראל.

זהו רמז לכך שחוקי המדינה האירופית לא נפגעו. לאמתו של דבר ואנונו "נעצר" בתוך שעתיים לאחר נחיתתו על אדמת איטליה, והפר את החוק האיטלקי והחוק הבין-לאומי. עובדה זו לבדה פירושה שתקוותיו של ואנונו להשתחרר מכלא אשקלון הן קלושות, עד עצם היום הזה. ישראל נמנעה מהזעם שיתעורר בלי כל ספק כשיהיה חופשי לתבוע פיצוי.

• *

מורדי בוודאי התרגש כשנחת בנמל התעופה פיומיצ'ינו ברומא באותו יום שלישי. המטוס נחת ב- 18:28, באיחור של דקות אחדות, ולאחר איסוף המטען שלהם חצו ואנונו וסינדי את הרחבה ונפגשו עם ידידה של אחות של סינדי. ואנונו זוכר ששוב התגנב ללבו חשש בשעה שעשו את דרכם לפרברי רומא. נראה היה שדעתה של סינדי הוסחה. היא, שהייתה כל כך קשובה בדרך כלל, לא הפסיקה להסתכל סביבה ולא הקשיבה לדבריו. עלה בדעתו שהוא עלול ליפול בפח, אבל הוא לא עשה דבר בעניין. כנראה מוטב כך. אילו ניסה לברוח ברגע ההוא, אפשר שהיו נפטרים ממנו במהירות ולצמיתות.

המכונית עצרה בגוש בניינים, וסינדי, שנראתה עדיין עצבנית, זירזה אותו כשטיפסו במעלה גרם מדרגות. הם צלצלו בפעמון של דירה, ואישה שחורת שער פתחה את הדלת. ואנונו הניח שהייתה זו אחותה של סינדי. רמזו לו להיכנס, ואז, בין רגע, הבין כמה מטופש היה מעשהו.

שני גברים מיהרו פתאום לעברו, הכו בו בחזקה והפילו אותו אל הקרקע. הם החזיקו בו שוכב על בטנו ופניו כלפי מטה, כפתו בזריזות את זרועותיו ואת רגליו, וכך מנעו ממנו כל אפשרות לנוע. האדרנלין געש בדמו, וקל לנחש את מחשבותיו ורגשותיו באותו רגע. חלחלה על שהונו אותו בקלות כה רבה מהול בחשש שמא עקב טיבו השערורייתי של הידע שלו על אודות סודות הנשק הגרעיני לא יוכל להסתייע בידיו של איש; והמחריד מכול, האם הם עומדים להוציאו להורג?

האישה שחורת השער, לא סינדי, כפי שרמזו כמה דוחות, השתופפה, אחזה בזרועו ובשקט רב תחבה מחט של מזרק לתוך שריר בגופו של ואנונו. לא היה טעם במאבק. מבועת, הוא חש כי הוא נרדם, והתחיל לאבד את הכרתו. המוסד השיג את האיש שלו.

האסיר התאושש בוואן, שנסע במהירות לאורך הכביש המהיר. לאחר מכן שב והתעורר ומצא את עצמו שוכב על ספסל, עדיין כבול, בחדר נטול חלונות. הוזרקה לו זריקה נוספת, ושוב אבדה הכרתו. כשהתעורר בפעם הבאה, שני הגברים שתקפו אותו ברומא החלו להמטיר עליו שאלות. הוא היה חלש, נפחד וכועס, אבל סירב לענות. עכשיו חש שהוא נמצא על ספינה, והבין כי זמן מה, לפחות, לא יהרגו אותו. לוכדיו רצו לגלות בדיוק כמה חשף, מדוע עשה זאת, וחשוב מכול, כיצד הצליח להוציא את שני סרטי הצילום מתוך קמ"ג.

כעבור כמה ימים, התעורר וגילה שהוא נלקח אל החוף. הוא נגרר מהספסל שלו, נקשר ברצועות לאלונקה ונישא מטה על כבש הספינה למכונית עצירים שחנתה על הרציף. בתוך שעתיים היה בתא אפל במטה המוסד בתל אביב. הוא ישב כמה שעות, נפחד ותוהה מה יהיה הצעד הבא שלהם. לבסוף נפתחה דלת, גבר פסע אליו והשליך לעברו עיתון. זה היה עותק של "הסנדיי טיימס", אשר ובו סופר סיפורו של ואנונו וצורפה תמונה של הכור בדימונה. "ראה את הנזק שגרמת", אמר הגבר לוואנונו.

מורדי חש רגש חדש. אף כי היה נפחד מאוד וחשש שמא ייפטרו ממנו בחשאי, שמח. הוא היה גאה על שהחוויה הקשה שעבר לא הייתה לשווא - שהמוסד לא הצליח לעצור את הפרסום. כפי שידע, החקירה החלה להיות מסודרת יותר. לפי שעה מורדי החליט לשתף פעולה, אך לא מפני שחשש מפני עינויים. הוא הבין שאין טעם להכחיש שהוא היה מקור הסיפורים; הם ידעו זאת ממקור ראשון. לכן הוא חתם על "הוודאות", שבהן הודה בכך שהוא מסגיר הסודות, אך טען שהייתה זו חובתו לחשוף משהו שהוסתר מאזרחי ישראל ושעיכב את התקוות לשלום. הוא חשב שמשום שפעל מתוך עיקרון, עליו לתאר בגילוי לב את מעשיו ולסמוך על החוק הישראלי שינהג בו באנושיות.

אבל בינו לבינו בחן וחזר ובחן כיצד בגדו בו. מהרגע שהתעורר על הספינה, שאל האם ידידתו סינדי בריאה ושלמה ובירר אם גם היא לכודה על הספינה. הוא סירב להאמין שהיא הייתה זו שהובילה אותו בקשיחות לתוך המלכודת. וכך, חודשים רבים המשיך להפוך ולהפוך בהנחה שהיא לא הייתה יכולה להיות מעורבת במזימה. גם כש"הסנדיי טיימס" פרסם את תמונתה וחשף את זהותה ב-1987, כעבור שנה, סבר ואנונו שנטפלו לאדם הלא נכון. הוא עדיין התבייש, ולא רצה להודות שטעה כל כך בשיפוטו.

שבועיים לאחר שנעלם ואנונו, גילה מקור ישראלי בכיר שאישה מילאה תפקיד מכריע בחטיפה. הוא הוסיף: " אילו הייתי מתאהב בך, והיית מתקשרת אליי מאיזה מקום ואומרת 'בוא, הצטרף אליי,' האם לא הייתי מגיע בריצה כדי לעמוד לימינך?"

מורדי לא קיים יחסי מין עם סינדי, ואף לא נשק לה. דעתו נטרפה מזיכרון אותו רגע בלונדון, כשלרגע קל התגנב ללבו חשד. האמת המרה, כשם שעתה גם הוא מכיר בה, היא זו - סינדי אמנם הייתה מרגלת, וכלל לא הרגישה אליו קרבה. הוא היה חייב להבין זאת - היו רמזים שהעידו על כך, ושפת גוף שהיה יכול לפענח, אבל כמובן, בימים ההם מצבו לא היה מזהיר, בלשון המעטה. בלונדון הוא היה מדוכא ופגיע, ואף על פי שלא ידע זאת, הוא תומרן בידי סוכניו של החשאי שנחשב לטוב ולמתוחכם ביותר בעולם.

• *

חטיפתו של מורדי הייתה הישג מדהים מנקודת המבט של ישראל, אבל היבט אחר של הפעולה, שתוכנן למזער את הנזק של גילוייו של ואנונו, לא הצליח ביותר. "הסנדיי טיימס" המשיך לפרסם את הסיפור של קמ"ג, אף על-פי שהעד הכוכב שלו נעלם. ההופעה שבוע קודם לכן של סיפור מרכזי ב"סנדיי מירור", שנועדה "לקלקל", לא הרתיעה אותו, אף על-פי שעיתונים רבים היו נוטים לכל הפחות לדחייה.

התעוררה השאלה האם הרומן הקצר והרה האסון של אוסקר גררו עם ה"סנדיי מירור" היה גם הוא חלק מתכניתו של המוסד. כמה אנשים שהיו מעורבים בסיפור בעיתון הצהוב משערים שזו הייתה בעצם קנוניה, ושאנשי המוסד איימו על גררו או שיחדו אותו כדי לבגוד בוואנונו.

בעליו הבלתי רגיל והנוכל של ה"סנדיי מירור" היה רוברט מקסוול, יהודי ומי שבשנים האחרונות היה משקיע גדול בתעשייה הישראלית. מייק מולוי, עורך בשעתו, הודה שהוא דן עמו בסיפורו של גררו לפני הפרסום, ו"חשב" שמקסוול ביקש שהסיפור ייבדק עם השגרירות הישראלית. מולוי מסרב להאמין שהממונה עליו פעל בצו המוסד, אבל, כמובן, מקסוול היה בעל הקשרים הנכונים, שירת בעצמו במודיעין הצבאי במלחמת העולם השנייה והגה חיבה לישראלים. בהתחשב בנסיבות אלה זהו הסבר מתקבל על הדעת לשאלה מדוע הסיפור נערך מחדש, כנגד רצונם של הכתבים, כך שהעיתון "חשף" את הקולומביאני ורמז שוואנונו היה שקרן.

לאחר שמקסוול נפל מסיפון היכטה שלו וטבע, הוא זכה למה שהיה בבחינת הלוויה ממלכתית בהר הזיתים. בהתחשב בכך שרק לקראת סוף ימיו מצא עניין רב ביהדותו, ייתכן שבשל העזרה החשאית שהגיש למוסד נעשתה מחווה ראוותנית זו. אכן, אם מביאים בחשבון שגנב מאות מיליונים מגמלאי החברה שלו, קשה לנחש סיבה אמינה אחרת. אבל יש שתי סיבות אחרות לכך שצריך לשקול ברצינות שאכן הייתה קנוניה בניצוחו של המוסד. גררו בוודאי הבין שפנייתו אל עיתונאי ה"סנדיי מירור" סיכנה את העסקה שסיכם אתי לתשלום של 25,000 ליש"ט, עם פרסומו של "הסנדיי טיימס". בהתחשב בכך, מוזר שחתם על הסכם "בלעדי" עם העיתון הצהוב תמורת 5,000 ליש"ט בלבד. מוזר אף יותר, שהתברר כי הוא מעולם לא תבע מה"מירור" את כספו ועד עצם היום הזה לא קיבל אף לא סנט אחד מאף עיתון. לכן סביר להניח שמישהו אחר שילם לו.

הסיבה השנייה מעניינת אף יותר. במהלך חקירתי בעניין סינדי, מצאתי בבדיקה שגרתית של נתוני רישום שנשמרו במלון אקלסטון בפילמיקו כי הוזמן מקום בעבור גררו בשמו הבדוי חורחה בואנו. אבל בבדיקות נוספות התגלה כי יומיים קודם לכן האישה שזיהינו כסינדי שהתה במקום גם היא, כנראה למשך לילה אחד, אבל ייתכן כי יותר מכך.

מרק סוסטר, שחקר את סיפורו של גררו בעבור ה"סנדיי מירור", נזכר שהגיע אליו יום אחד בשעת ארוחת הבוקר. "הוא ישב בחברת אישה בלונדינית, בעלת עודף משקל קל," אמר סוסטר, "ומאחר שראיתי צילום של התמונה שאתה זיהית כסינדי, אני כמעט בטוח שזו הייתה אותה אישה. אוסקר אמר שהיא מדריכת תיירים. הוא רמז ששכב איתה."

• *

אנשי צוות ה"נגה", ספינת מטען חבוטה שאורכה 65 מטרים שנבנתה בהולנד בשנת 1959, נהנו מההזדמנות לנפוש בנמל הטורקי של אנטליה. הם הפליגו לשם לחופשה של שלושה ימים לאחר שהשתתפו בתרגיל אימון מפרך שהתחיל בנמל חיפה. אנטליה היא יעד חופשה פופולרי, ובחודש ספטמבר היא עמוסה תיירים טורקים, בריטים, וגרמנים, וביניהם שפע נערות יפות. מלחיה של "נגה" ניצלו זאת היטב, והיו רבים שהצטערו להשאיר מאחור ידידות חדשות.

לעיני המתבונן, ה"נגה" הייתה ספינה שדמתה מאוד למאות ספינות מטען שהפליגו בים התיכון, אבל היה הבדל חשוב אחד. ה"נגה" הייתה רכושו של חיל הים הישראלי, שהפעילה בחשאי. אף על-פי שאנשי הצוות עבדו קשה בהטענה ובפריקה של מטענים ומכולות, לא היה זה תפקידם האמתי. בתוך מבנה על שלו, כלי השיט הזה היה מלא וגדוש ציוד עיקוב אלקטרוני וציוד תקשורת לווייני עדכני ביותר. בדרך כלל שמה של הספינה שהתנוסס עליה מבחוץ היה "נגה", ועל מתקני הריגול שלה היה חקוק השם "לאה" או "ליה".

אנשי הצוות הגדול, שמנה מאה איש - שהיו לבושים כמלחים בחולצות טי לבנות ועליהן סמלים מיוחדים, רישום של לווייתן ועוגן - גם הם לא היו כפי שנראו לעין. לאמתו של דבר היו אלה חיילים וקצינים בחיל הים, שתפקידם לקלוט תנועת תקשורת בנמלים זרים, בדרך כלל נמלי אויביה הערבים של ישראל, ולהחזיר את השידורים הביתה. על הספינה היה חקוק סמל הכוכב של ספינה בקו "צים" הישראלי, אבל הספינה הייתה משנה את שמה ואת חזותה כשהשתתפה במשימות ריגול.

במקרה זה הצוות זכה לתגבורת בדמות נציגות גדולה של צוערים שלמדו ניווט. כשהספינה הפליגה מאנטליה לנמל הבית שלה בחיפה, לא היה לאנשי הצוות אכפת שאספקת המים שלהם הולכת ואוזלת. מערכת ההתפלה שבתה, אבל בתוך יומיים יעגנו שוב, ויזכו במקלחת.

לאחר כמה שעות הפלגה, שינתה פתאום הספינה את נתיבה ב-180 מעלות, והחלה להפליג מערבה מהר ככל האפשר. התאריך היה 24 בספטמבר - היום שוואנונו פגש את סינדי בכיכר לסטר. במסר מוצפן קיבל רב החובל הוראות דחופות לשוט לאיטליה ולעגון הרחק מהחוף. אנשי הצוות, שלא היו ערים למסרים שהתקבלו, קיבלו על עצמם את הדין של כמה ימים נוספים בים. אבל הם התפלאו כששלושה ימים לאחר מכן עגנה ה"נגה" במים בין-לאומיים מרחק של 20 קילומטרים מהנמל האיטלקי לה ספציה, והמתינה שם.

לקראת ה-30 בספטמבר, נעשה מצב הרוח עכור למדיי. לא רק המים בספינה אזלו, ולכן הוטל בהם קיצוב, גם המזון אזל. אחד מאנשי הצוות סיפר לי: "כעסנו, והיה מתח רב. לא היה לנו כל מושג מדוע אנחנו יושבים שם יום אחר יום. רב החובל והשני לו בשרשרת הפיקוד לא אמרו דבר, אבל הרגשנו שמשהו חשוב עומד לקרות".

באותו לילה, מעט לאחר השעה 23:00, נראתה על מכשיר המכ"ם סירה מהירה מתקרבת. קולו של רב החובל נישא במערכת התקשורת הפנימית: "כל אנשי הצוות מתבקשים להתאסף בחדר המשותף ולנעול את הדלת," הורה. "זוהי פקודה. עד שתתקבל פקודה אחרת, איש אינו יוצא החוצה. כל המפר פקודה זו, ייענש קשות."

הכוח כולו, למעט שלושה קצינים בכירים, ירד אל החדר המשותף של הספינה, שהיה מתחת לקו המים, ולא היה בו אף לא צוהר. אחד מאנשי הצוות הסביר: "אנשי הצוות התבדחו והעלו השערות מרחיקות לכת על המתרחש. אבל לאחר מכן גילינו שסירת מירוץ אדומה, מהירה ומשוכללת מאוד, הושכרה בלה ספציה כדי להעלות מישהו על הספינה. הם השליכו סולם חבלים ושני גברים ואישה עלו, נושאים גבר חסר הכרה שעיניו קשורות". האסיר נלקח לתא נטול חלונות, שמידותיו חמישה מטרים רבועים.

ה"נגה" הפליגה ישירות לישראל, והצוות הורשה להמשיך במשימותיו הרגילות. רק אז נתקלו במקרה בשני הגברים, אשר לא שוחחו עם איש, ובאישה שכיום הם מבינים כי הייתה סינדי. השלושה, שנראו "רציניים ופניהם חתומות", שמרו איש איש בתורו על האסיר שלהם, שאף אחד לא הורשה להציץ בו. אל התא שאליו רותק נלקח מזון, אבל הדלת נותרה נעולה.

בתוך כך שהמסע הארוך נמשך, העיד איש הצוות, האישה נעשתה מאוד לא פופולרית: "היא נראתה כמו הדיוקן של האמן שה'סנדיי טיימס' פרסם, וניכר שהייתה זחוחה מרוב חשיבות עצמית ויהירה מאוד. היא פקדה על כולם לעשות כדבריה, אבל התרגזנו בעיקר משום שהתעקשה להתקלח במים מתוקים בכל פעם שרצתה. כולנו עברנו ימים ארוכים בלא מקלחת, אבל היא דרשה טיפול מיוחד. היא הייתה גסה וחסרת חוש הומור. היא הייתה דוגמה רעה מאוד."

כמובן, נוכחותה של אישה על סיפון הספינה הייתה חידוש, אבל לא הושמע כל הסבר לכך. אנשי הצוות נשבעו לשמור על סודיות באשר לדבר קיומו של המבצע החשאי, ורק לאחר מכן, כששבו בישראל וכשסיפורו של ואנונו פורסם בכלי התקשורת יום יום, הבינו מדוע נשלחו לאיטליה. לאחר שנחטף ברומא, לקח אותו הוואן ששכרה השגרירות הישראלית למסע של 410 הקילומטרים דרך פיזה אל נמל לה ספציה בצפון. סירת המירוץ המתינה, ובתוך שש שעות מאז חטיפתו, הועבר ואנונו אל תוך ה"כספת" של נגה.

ב-6 באוקטובר עגנה הספינה מחוץ לבסיס צבאי סודי בין תל אביב וחיפה. ספינה קטנה יותר יצאה לפגוש אותה, והאיש, עדיין קשור עיניים ומסומם, טולטל על גבי אלונקה. חירותו של ואנונו באה אל קצה, והספינה שהביאה אותו למקום שיסבול בו שנים רבות המשיכה במשימות הריגול שלה. אבל בשנת 1991 הוצאה משירות פעיל ועגנה דרך קבע בבסיס חיל הים בעכו, צפונית לחיפה, שם היא משמשת עדיין כבסיס אימונים עד עצם היום הזה.

• *

ואנונו בוודאי נזכר מתוך חימה במסע הבלהות שלו בחזרה לישראל. המדינה שלו מעולם לא הודתה בכך שחטפה אותו מאיטליה שלא כחוק, והיא אף מרחיקה לכת כדי למנוע את חשיפתם של פרטים מביכים. אבל בשנת 1997 כתב ואנונו לפוליטיקאי בכיר בישראל והתלונן על הפרת זכויות האזרח שלו, והצליח לכלול תיאור קצר של מה שאירע. המכתב הודלף.

וכך כתב ואנונו: "ב-24.9.86 פגשתי נערה אמריקאית בכיכר לסטר בלונדון, ולאחר מכן שבתי ונפגשתי אתה פעמים אחדות. ב-30.9.86 היא שכנעה אותי לבוא אתה לרומא לבקר את אחותה. עזבנו את לונדון בטיסה 504 של בריטיש איירווייז לרומא. איטלקי אחד, שאמר כי הוא ידידה של אחותה, חיכה לנו ולקח אותנו במכוניתו לדירה בפרבר מחוץ לרומא. מיד כשהגענו אל הדירה הותקפתי בידי שני גברים שסיממו אותי באמצעות זריקה. מושפע מהסם הלכתי אתם אל המכונית, ובמכונית התעוררתי וניסיתי לגרום לתאונה. אבל הם שבו ותקפו אותי, ושוב סיממו אותי. התעוררתי כשהגענו אל החוף בחשכה. שם לקחו אותי ליכטה על אלונקה, בסירת מירוץ. ביכטה שמרו עליי בתא סגור, כבול באזיקים למיטה במשך שבעה ימים, עד שהגענו לישראל. ושם הועברתי לשב"כ."

כמובן, ואנונו לא היה על סיפונה של יכטה אלא על ספינה גדולה מונעת בדיזל, אבל ייתכן שלא הבין זאת. הוא סיים את מכתבו בתחינה לעזרה. הוא אמר שנאמר לו בעודו שוהה על הספינה כי הנוסעים האחרים היו אנגלים, צרפתים וישראלים, ושאחד החוטפים היה צרפתי. הוא הוסיף: "יש לחקור ולגלות מי היו חוטפיי".

סינדי, כמובן, הגיעה אל החוף וזכתה לקבלת פנים של גיבורה. במטה המוסד נערכה לכבודה מסיבה, ונראה שקיבלה יותר תשומת לב משאר אנשי הצוות שתכננו כל צעד מצעדיה. היא חזרה לביתה בשולי אתר הנופש על חוף הים של נתניה, צפונית לתל אביב, והחלה בתהליך החקירה המייגע - חלק מהדוח הפורה של המבצע כולו, אשר ישמש אחרים כחומר לימוד.

כמובן, היא לא הייתה יכולה להתגאות בפני ידידיה ושכניה איזה מבצע נפלא ניהלה למען מדינתה, וכיצד הצליחה לשטות בוואנונו ולשכנעו שהיא קוסמטיקאית מפלורידה. חובתה, כתמיד, הייתה להישאר אלמונית, ולצורך מילוי תפקיד מאטה הארי שלה, היה חיוני מאוד שתגן על זהותה האמתית בכל מחיר. דרכה המקצועית בעתיד, אשר בגינה נחרץ גורלם של קרבנות תמימים אחרים, הייתה תלויה בכך.

לא היה לה כל מושג שעד מהרה יתגלה המבצע הנועז שלה ושלעולם לא תוכל לשמש עוד כמרגלת.

© כל הזכויות שמורות להוצאת אור-עם www.oram.co.il.