פעם, בעבר הלא כל כך רחוק, נהגנו להגדיר את עצמנו כ"אור לגויים". אומנם ההיסטוריה האנושית לא פינקה אותנו בכוח רב, באוצרות טבע בל ישוערו, בשטחי ארץ רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו ערכים מוסריים ששימשו בסיס לאמונות הדתיות השולטות בעולם - הנצרות והאיסלאם. ערכים אלה, שכללו את טוהר המידות, שוויון בפני החוק, וגם את עשרת הדיברות, הפכו אותנו ללפיד האש ההולך בפני המחנה של עמי העולם המאיר את הדרך באור יקרות.
הנה, לא חלפו אלא ששה עשורים ושוב אין אנו יכולים להתהדר בתואר "אור לגויים". מעם סבלני ומאמין בצדקת דרכו הפכנו לעם קצר רוח, גס רוח, עם שהפקיר את גורלו ועתידו בידי תורת "המשפטיזציה" שבמקום להפיק חוות דעת מלומדת היא הפוסקת ואין בלתה, הטהרנות לשמה, עם שכל עניינו "לחם ושעשועים" טלוויזיוניים, ממש כמו בימי פומפיאה האחרונים, לפני קריסתה הסופית והבלתי נמנעת של האימפריה הרומית.
במקום להיות הדגם לחיקוי הפכנו לעותק דהוי של תרבות הצריכה והצריחה האמריקנית, המשנה את מהותנו הלאומית במשדרי טלוויזיה המרעיפים עלינו, ללא הרף, עוד ועוד, אבק כוכבים בפרוטה, הערצת אלילים ריקים מתוכן, שכל "גדולתם" טמונה בכך ששמם הופיע בתקשורת.
במקום עם סגולה הפכנו ליצורי אנוש דלי תוכן שמשאת נפשם להיות חיקוי עלוב של כוכבי תשדירים תחרותיים, נושאי פרסים, שכל גדולתם נמדדת לפי המיניות שמשדרים אברי גופם ועומקם של אבריהם הצנועים. תחילה נחתה עלינו התוכנית "הראשון בבידור" מבית היוצר של
דודו טופז, עליו השלום. אחר כך באו בזו אחר זו, "
כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים", השורדים למיניהם, הטבחים המתרבים מיום ליום וממש בימים אלה יצירות הפאר "
האח הגדול" ו"היפה והחנון".
שוב אין אנו עם של אנשי רוח, הוגי דעות, מורי דרך אינטלקטואלים. אנחנו עם ככל העמים, ירוד, חסר מעצורים, עם של יד איש באחיו, עם של משחירי פנים ברבים, עם שעתידו מאחוריו ואחוריו הם חזות הכל, עם שאין פסוק יפה לומר עליו פרט לאימרה הידועה - "פני הדור כפי הכלב".
הפירוש המקובל לפתגם-חכמה זה הוא כי אין לכלב דבר משל עצמו אלא קול אדוניו. כלומר: הכלב צועד לפני אדוניו, כאילו הוא המנהיג המוביל את המחנה, אבל בפועל מדי פעם מביט הכלב לאחור כדי לוודא שאכן הוא פועל על-פי מצוות אדונו, על-פי הכיוון שהתווה לו האדון.
לפתגם הזה ולתמונה המצטיירת ממנו יש משמעות רבה לגבי טיבה של המנהיגות המבקשת להצטייר בעיני הצופים כמי שמובילה את הלהקה, כמי שמתווה את הדרך הנכונה ללכת בה. אבל בעצם המנהיגים האלה משולים לכלב הפוסע לפני אדוניו שאין לו, בעצם, חכמה משל עצמו וכל תבונתו מתמקדת במה שרוצה האדון, העם. מנהיגי העם ההולכים לפני המחנה של אלה שבעבר הרחוק היו אור לגויים, נראים כמי שאין להם דבר משל עצמם.
אם העם שבשליחותו הם מתרוצצים בראש המחנה רוצה לחם ושעשועים טלוויזיוניים - זה מה שהעם יקבל. אם העם מעדיף סרטי זימה - אותם בדיוק הוא יקבל. אם העם מבקש להיות שליח מיומן של אלימות סכינאית - אלימות מן הסוג הזה הוא יקבל.
אם העם, בסיוע תקשורת פופוליסטית, רותח על העלאת המיסוי על הדלק, ישנה הכלב את דעתו הנחרצת שאותה טרח להסביר במלים יפות, ויבטל את ההעלאה. וכל כך למה? כדי לרצות את רצון אדוניו, למצוא חן בעיניו, להיראות טוב ורצוי, על-מנת להבטיח שגם בבחירות הבאות יבחר הכלב להמשיך ולאחוז במושכות השלטון, כאילו בשם אדוניו, כאילו מטעם אדוניו-ריבונו. ואת המטרה הנעלה הזו, החשובה, אולי החשובה מכל - להיות בשלטון, להיאחז בכל הכוח בקרנות המזבח של השלטון - אפשר להשיג כאשר מעניקים לעם המשועבד לתאוות ליבו, בדיוק את מה שהוא רוצה.
את החכמה הזו לא אנחנו המצאנו. כבר ברומא העתיקה, בימי דעיכתה האחרונים, נהגו לומר את הדברים הבאים שהיו נכונים לימים ההם והם נכונים שבעתיים לזמן הזה: "העם הרומאי משועבד ראשו ורובו לשנים: מזונו ומשחקיו". או במלים של היום: אני קונה - משמע אני קיים; אני משתעשע - משמע אני חי.
למרבה הצער אנו צועדים היום בדרך חתחתים, במדרון תלול המוביל אל תהום הנשייה. ואם לא נחזור להיות אור לגויים ונאבד את ייחודנו הלאומי - לא נהיה קיימים. עם אחר, מאמין פנאטי במצוות אבותיו, לכוד עד אין קץ בכבלי אמונתו הדתית, ישלוט בנחלת אבותינו, במקומנו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
