האירועים האחרונים בפרשת גלנט חושפים פעם נוספת את הבעיתיות הרבה הנובעת ממדיניות ה"הכול שפיט" שהנהיג השופט בדימוס
אהרן ברק.
המקרה הזה מתחבר לשרשרת של מינויים שכשלו ברגע האחרון מסיבות תמוהות שהתגלו רק לאחר שהמועמדים הוצעו לתפקידים בכירים. כך היה במקרה שופט בית המשפט המחוזי
משה דרורי אשר קידומו לבית המשפט העליון נפסל עקב "פשעו החמור", אשר "הוצא מהבוידעם" בכל הקשור לפסיקתו בפרשת האברך והקופאית האתיופית בחניון.
כך היה גם במקרה של סולברג "המתנחל הדתי" אשר נפסל לתפקיד היועמ"ש ל
ממשלה בשל "חוסר התאמתו" לתפקיד מסיבות שאנשי הוועדה לא פירטו.
באופן דומה אנו עדים להתערבות בג"צ בשיטות לחימה. חיילים מועמדים לדין על כך שביצעו במהלך לחימה קשה "נוהל שכן",קצינים וחיילים בסדיר מועמדים לדין על כך כי ירו כדור גומי במפגינים אלימים, כמו במקרה סא"ל עומרי בורברג בנעלין, אשר קידומו עוכב, ופיקודו נענש, אנו רואים את התנהלותו של הפצ"ר
אביחי מנדלבליט אשר מגבה את דוקטרינת אהרן ברק, ואף מקבל חומרים מהארגון השנוי במחלוקת "בצלם". אם נוסיף לכך את המקרים של ענישת המ"פ בחטיבת כפיר אשר "טלטל" עציר פלשתיני , ואת מקרה
המח"ט איתי וירוב אשר גיבה את "חייליו הסוררים", נקבל את המצב אליו הגענו ולפיו הממשל והצבא משותקים.
אנו עדים למצב בו תדמיתו של צה"ל בעולם הופכת לנכס חשוב יותר מיכולת התנהלות הצבא במצב לחימה. במצב דברים זה ספק אם קצינים מצטיינים ישאפו להתקדם בצבא, שהרי "על כל צעד ושעל" יצטרכו לחשוב על עו"ד צמוד, זאת במקום להתרכז במשימתם החשובה שהיא לחימה באוייב ולא דאגה להומניזם.
לכן גם פרשת האלוף גלנט מצטרפת לכל אותם מקרים בהם הממשל נמנע מלקבל החלטות באופן ענייני ומשטר הדמוקרטיה והחוק מנוצל באופן ציני-באופן אותו מכנים המשפטנים "הגנה מן הצדק"-כשברור שהחוקים היבשים עלולים להביא לעיוות בולט של הצדק.
על פניו זהו המקרה בעניין הסרת מועמדותו של האלוף גלנט שלכל הדעות מתאים מבחינה מקצועית להיות רמטכ"ל. אלוף אשר הוכיח את עצמו ב-"
עופרת יצוקה"- מודח בבושת פנים ע"י יועמ"ש לממשלה (שמתוקף תפקידו מחליט משום מה כי אינו מגבה את החלטת הממשלה... ואינו מנמק את החלטתו זו...) ומבקר מדינה אשר סמכותו לשפוט בענייני התאמה אישית לתפקידי פיקוד ולחימה מוטלת בספק.
מדהים עוד יותר לראות איך ראש הממשלה ושר הביטחון עומדים חסרי אונים מול ההליכים הטכניים האלה שהפכו לחשובים יותר מכל עמדה מקצועית של האנשים שאמורים להנהיג את המדינה.
תמוה מדוע בחרו נתניהו וברק להשלים עם הדיקטטורה השיפוטית.
על פניו נראה שהחלטה נכונה של נתניהו וברק היו מותירים את המלצות המבקר בגדר המלצות בלבד, ולא מעבר לכך-היה על נתניהו וברק להפגין לויאליות כלפי גלנט ולגבות את החלטתם הראשונית וזאת דווקא משום אחריותם כלפי בטחונם של אזרחי המדינה.
היה מותר לנו לצפות לכך כי הממשלה בירושלים, היא בלבד,תקבע מדיניות,היא המוסמכת למנות מינויים, מכיוון שהיא ורק היא קיבלה את אמון הציבור.
עוד תמוה שכל אותם ארגונים שרוממות שמירת הדמוקרטיה בפיהם לא משכילים להבין את הסיכון האדיר שטומן עודף המשפט לדמוקרטיה.
