בכיכר רבין בתל אביב התקיימה אמש (שבת, 30.10.04) העצרת במלאת 9 שנים לרצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין. העצרת מתקיימת בסימן "כן לשלום - לא לאלימות". המשטרה מעריכה, כי בכיכר נמצאים כ-50 אלף איש, גם השנה - רובם ככולם אנשי שמאל.

מארגני העצרת סירבו לאפשר לפוליטיקאים שונים, ובהם שמעון פרס, לנאום בעצרת, כדי לשוות לה אופי ממלכתי כביכול ולפנות לקהל שמסתייג מהאופי הפוליטי של העצרות הקודמות, בה נואמים רבים הסיתו נגד הממשלה והימין.

הנאומים - בלי פוליטיקאים אך עם הרבה פוליטיקה

ההחלטה שלא לאפשר נאומי פוליטיקאים עוררה את זעמם של גורמים בשמאל. מקורביו של פרס אמרו, כי אהוד ברק עומד מאחורי ההחלטה. חברת הכנסת זהבה גלאון החליטה להחרים את העצרת על-רקע ההחלטה. "לא אהיה שותפה ליצירת קונצנזוס מזוייף", אמרה.

לפני שהחלה העצרת, קיימו צעירי מפלגת העבודה מצעד לפידים מכיכר רבין לכיוון בית החולים איכילוב הסמוך, וציינו באופן סימלי את דרכו האחרונה של רבין. את המצעד הוביל מנחם דמתי, שהיה נהגו של רבין בליל הרצח.

בתום המצעד, התקיים טקס זיכרון קצר באנדרטה שבכיכר, בהשתתפות יושב ראש מפלגת העבודה, שמעון פרס, שהגיע כשהוא לבוש באפוד ומלווה באבטחה גבוהה. פרס הניח זר על האנדרטה לזכר רבין ואמר: "אנחנו לא יכולים להקים לתחייה את יצחק, אבל דרכו קמה לתחייה. אם ראש הממשלה הביע צער על ההסתה שהיתה אז, אם דליה אומרת שאנחנו נתמוך עכשיו בתהליך השלום, זהו הניצחון של דרך השלום. חיזקו ואימצו ונלך יחד לכיכר".

למרות הניסיון לשוות לעצרת אופי ממלכתי, כאמור, רוב הנאומים שנישאו בה היו פוליטיים, אם כי הפעם הדברים שהוטחו בימין היו רכים יותר, בעיקר נוכח תוכנית ההינתקות שמוביל ראש הממשלה.

שמגר: כל צורה של סרבנות היא פסולה

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט (בדימ.) מאיר שמגר, שעמד בראש ועדת החקירה הממלכתית לרצח רבין, ממעט בדרך כלל להופיע בציבור, אך הפעם נענה לבקשתה של דליה רבין-פילוסוף.

בנאומו, אמר שמגר כי "תוצאותיו של הרצח לא היו ולא יהיו בעלי חלוף, אלא תמידיות. היה ברור, שהציבור כולו יישא את משאו המדיני, החברתי, ההיסטורי והמוסרי של הרצח. האובדן אינו רק עילה לצער על אסון שאירע, היינו מעין מכפלה של צערם של היחידים על טרגדיה שהתחוללה. הוא פועל במישורים נוספים ושונים. מתחייב ונדרש שמהצער והכאב של הציבור תעלה מחשבה שעיקרה מופנה לעבר הבחינה העצמית ושלא תימנע גם ממבט לעתיד".

ספק רב אם החברה הפיקה את הלקחים השונים, הוסיף שמגר. "נראה לכאורה כי אנו צועדים במסלול מסוכן, לא רק מן הבחינה האישית, אלא גם מבחינת המדינה כולה".

לדברי שמגר, סממן בולט של מדינה דמוקרטית הוא הקפדה על קיומן של החירויות וזכויות הציבור. "חברה דמוקרטית שוקדת על חירות הביטוי ועל החופש והוויכוח הציבורי - הפוליטי או החברתי. הבעת הדעות השונות והמגוונות יוצרת את מה שמכונה 'שוק הדעות'... אולם יש והוויכוח הפוליטי והחברתי סוטה ממסלולו בקיצוניות ומלווה בהסתה, ביזוי ושנאה כפשוטם. היינו, כרוך בתיאור דמויות ואישים בצורה ההופכת אותם לאיבה ושנאה".

"הסובלנות מתירה מגוון של דעות, חירות של ויכוח וחופש מצפון, אך זאת רק כל עוד אלה אינם יוצרים סיכון לכלל ולפרט אחר".

שמגר יצא נגד הסרבנות מימין ומשמאל. הוא אמר, כי היעדרם של ריסון עצמי וביקורת עצמית עלול להביא לפורענות. "התנסינו בכך גם באחד מביטויי פריקת המרות שלבשה תצורת הסרבנות. היום יש מי שמבקש להתוות קווים של אבחנה בין סרבנות לסרבנות. זו כמובן אשליה כפשוטה. מי שמציב את השקפתו הפוליטית-חברתית מעל לכל התחשבות ביסודות החיוניים לקיומינו, אל יהי מופתע אם הדברים יישנו ויחזרו, ואחרים יאמצו את האופן והדרך גם לשם הצבת השקפתם הם מעל להבטחת הקיום הלאומי. קו אחד עובר מן הסרבנות לשרת במקום אשר אליו הצבא מציב אותך, או להצדקה של עזיבת מוצב ונטישת בסיס, ועד לסרבנות פוליטית-חברתית... שלא יהיה ספק, כל צורה של סרבנות היא פסולה".

"אל לנו לאבד כיוון ורסן על-ידי הסתה וטיפוח שנאה, כי בנפשנו הדבר", סיים שמגר את דבריו.

דליה רבין: הרוב בחר בדרך רבין

בתו של יצחק רבין, דליה רבין-פילוסוף, היתה הנואמת שנעלה את העצרת. היא אמרה, כי "זוהי שעה נדירה של הסכמה. לראשונה, יש ניצנים של הליכה בדרך משותפת והיוזמה מגיעה הפעם מלב ליבה של ההתנגדות, ומסמלת שינוי ותקווה חדשה. התהליך שהוביל יצחק רבין באומץ בנחישות ובבדידות, הופך אט אט ובשלבים למציאות".

לדבריה, "קולות הסירוב הם קשים, כי הם יודעים שהפכו עוד יותר מתמיד למיעוט, והרוב בחר בדרך רבין. לא תמה הדרך, אבל אתה, רב-החובל, נשארת צודק לעולם".

אסנת וישינסקי: יש להינתק מעזה

השחקנית אסנת וישינסקי-גלעדי, ששכלה את בנה ליאור בפיגוע בציר פילדלפי שברפיח לפני כחצי שנה, נשאה אף היא נאום פוליטי חריף. "שאלתי את עצמי, מה מרגישה אימא ששכלה את בנה בחולות רפיח. האם אותה פיסת אדמה בה ספוגות טיפות דמו האחרונות, אדמת המחלוקת, משמעותית לגביה? ואני אומרת לכם: המקום בו פעם ליבו של ליאור את פעימותיו האחרונות הוא מקום קדוש עבורי, ולו יכולתי להיכנס אל תוך שטח האש, הייתי כורעת ברך ומנשקת את האדמה. אבל, בכאב גדול, מהמקום הקדוש והארור ההוא נפרדתי לנצח".

וישינסקי הוסיפה, כי "הינתקות היא אכן פרידה, אבל היא תיצור חיים חדשים. הפרידה מילד אהוב היא מוות שחובר ולא עוזב. לאחוז אני בוחרת רק בחיים, בילדיי, במשפחתי ובאהוביי... עייפנו מן הסכסוך העתיק הזה, ולכן אנו מחוייבים לנקוט במאמצים בלתי פוסקים להידברות ולקידום השלום. לא כי צריכים, לא כי ארה"ב לוחצת, אלא בשבילנו, הכמהים ליום-יום אחר, ולמען ארץ ישראל, זו שניבטה מעיניהם התמימות של ילדינו".

חולדאי: שלום חבר - אנחנו ממשיכים את מה שהתחלת

ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, אמר בנאומו כי "החלטת הכנסת לפני כמה ימים הוכיחה שלרעיונותיו יש הרבה יותר חברים ממה שחשבנו. אם הוא מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה, אני רוצה להגיד לו בשם כל החברים: 'שלום חבר - אנחנו ממשיכים את מה שהתחלת'".

נשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פרופ' אבישי ברוורמן, נשא נאום פוליטי מאוד בו דיבר על הבעיה הדמוגרפית ועל הרוב הערבי הצפוי בעוד כמה עשרות שנים. הוא ציין, כי רבין הבין שהפתרון היחידי לבעיה הוא חלוקת ארץ ישראל, וזאת בלי קשר למלחמה בטרור.

לדבריו, גם ראש הממשלה הנוכחי, אריאל שרון, "שאוהב כל גרגיר אדמה בארץ ישראל, מתמודד היום עם שאלת דמותה של מדינת ישראל. המשך דרכם של דוד בן גוריון ויצחק רבין מחייב את כולנו לתמוך בתוכנית ההינתקות של אריאל שרון, ואנו מחזקים את ידיו. ההינתקות היא כורח. בלעדיה לא נבנה דרך חדשה. אבל הינתקות אינה חזון, העם זקוק לחזון ולדרך חדשה".

נאומים ושירים

את העצרת הנחתה העיתונאית טלי ליפקין-שחק, ועוד נאם בה הרב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו. כן השתתפו בה אמנים שונים ובהם זהבה בן, ששרה את "שיר הרעות", ארקדי דוכין ("מי אוהב אותי"), אחינועם ניני וגילי דור ("סתיו בלעדיו"), צביקה פיק ("מת אב ומת אלול"), מיקה קרני ("מגדלור"), דייויד ברוזה ("יהיה טוב"), אביב גפן ("שיר התקווה"), אלי לוזון, לובאנה סלאמה, וכן מקהלת ילדי השלום בהנחיית שלמה גרוניך.

השיר המרגש ביותר שהושמע היה שירו של עוזי חיטמן ז"ל, "כמה דמעות", שאמור היה לצאת לרדיו זמן קצר לאחר שחיטמן הלך לעולמו.