ביובל החמישים של לשכת עורכי הדין היא מונה קרוב לחמישים אלף חברים. מספר זה, ביחס לגודל האוכלוסיה, הוא שיא עולמי. האם מדינת ישראל יכולה להתגאות בשיא זה? בלשכת עורכי הדין התשובה נחרצת: לא!. להפך, רבים בלשכה סבורים שהמספר הגדול של עורכי דין בישראל יוצר בעיה קשה, אולי הבעיה המרכזית, של קהילת עורכי הדין.
לכן הם מחפשים דרך להגביל את המספר. הם שואלים: כמה עורכי דין צריכה המדינה? תשובה ראשונה לשאלה זאת ניתנה, לפני קרוב למאה שנה, על-ידי משה זמורה. הוא היה אז עורך דין צעיר בברלין שהחליט, יחד עם אשתו, לעלות לארץ-ישראל. בשנת 1922 הוא הגיע לארץ בפעם הראשונה כדי לראות מה יש בה. לאחר שבועות אחדים כתב לאשתו: הארץ יפה, בירושלים החדשה מצאתי חברה מכובדת ותרבותית, והחיים בה נאים; אבל בארץ-ישראל יש כבר שבעה עורכי דין יהודיים; חיפשתי עבודה ולא מצאתי; בקיצור, ארץ - ישראל לא צריכה עורכי דין נוספים.
אף-על-פי כן עלו בני הזוג זמורה לארץ-ישראל. בלית ברירה זמורה פתח לעצמו משרד לעריכת דין. ההמשך כתוב על ספר דברי הימים: לימים הוא נעשה ראש הסתדרות עורכי הדין העבריים, ועם הקמת המדינה הוא נתמנה נשיא ראשון של בית המשפט העליון. כשלוש שנים לאחר הקמת המדינה נרשמתי כתלמיד במחזור השלישי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. במחזור שלי, כמו בשני המחזורים הקודמים, היו יותר ממאתיים תלמידים. המדינה טרם התאוששה מן המלחמה הקשה, המשק הלאומי היה עלוב וקפוא, והחברה הייתה במצוקה של קליטת עליה המונית ודלה.
הסיסמה השלטת בכל תחומי החיים היתה: צנע. ואנחנו, בפקולטה למשפטים, שאלנו את עצמנו: האם המדינה מסוגלת לקלוט מאתיים עורכי דין נוספים מדי שנה בשנה? בסיום הלימודים בפקולטה למשפטים, כאשר האוניברסיטה הציעה לי לצאת את הארץ למשך שנתיים, כדי לכתוב עבודת דוקטור בלונדון, ולאחר מכן לחזור להוראה בפקולטה למשפטים, אמרו לי חברי: תחטוף. מה תעשה כאן? יצאתי. לאחר שנתיים, כאשר חזרתי ארצה, מצאתי את כל חברי מסודרים יפה כעורכי דין במשרדים שלהם, בחברות פרטיות ובגופים ציבוריים. כיצד? המשק הלאומי התחיל להתפתח ולשגשג, והביקוש לעורכי דין גדל והלך.
שנים רבות לאחר מכן,, כאשר מוניתי כיועץ המשפטי לממשלה, לקראת סוף שנות השבעים, כבר היו בישראל אלפי עורכי דין שהוכשרו בשלוש פקולטאות למשפטים, ואליהם הצטרפו עורכי דין
שהוכשרו במדינות אחרות לפני שעלו לישראל. ועדיין הורגש מחסור בעורכי דין, במיוחד בשירות הציבורי. בפני בוגרי הפקולטאות למשפטים נפרש היצע של משרות, והשירות הציבורי היה אחרון בתור. הוא לא יכול היה להתחרות בתנאי השכר שהמגזר הפרטי הציע.
אני זוכר עד כמה הייתי מתוסכל, בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, משום שלא הצלחנו למצוא עורכי דין ברמה הנדרשת כדי לאייש משרות רבות בייעוץ המשפטי של משרדי הממשלה ואפילו משרות של שופטים. כך, לדוגמה, למשרה של פרקליט המדינה, שפורסמה במכרז פומבי, ניגש רק מועמד חיצוני אחד, והיה צורך להשלים עם כך שרוב התביעות הפליליות בבתי משפט השלום הוגשו על-ידי שוטרים שלא הייתה להם כל הכשרה משפטית. לא פעם אף היה הכרח להתפשר על הרמה של משפטנים שמונו, גם במשרות בכירות, בשירות הציבורי.
אף-על-פי כן, עדיין נשמעה הטענה שיש בישראל די והותר, אולי יותר מדי, עורכי דין. לאחר שסיימתי את תפקידי כיועץ המשפטי לממשלה, נתבקשתי לפעול להקמת פקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. אותו זמן כבר היו פקולטאות למשפטים באוניברסיטאות של ירושלים,, תל אביב ובר-אילן. אך לא הייתה פקולטה למשפטים צפונית לתל אביב, ומחקר שדה רציני הוכיח שקיים צורך בעורכי דין נוספים. אולם מן המועצה להשכלה גבוהה הועבר אלי המסר: מדינת ישראל אינה צריכה משפטנים נוספים, ומוטב שהבחורים המצויינים שלנו ילכו ללמוד בטכניון.
בקושי רב, לאחר טיפול ממושך, ועל חודו של קול, אישרה המועצה להשכלה גבוהה, לפני עשרים שנה, את הקמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. המצב השתנה בתקופה האחרונה לאחר שהוקמו המכללות למשפטים ברחבי הארץ. כיום ברור כי אין מחסור בעורכי דין. כצפוי קמה זעקה: מספיק ודי; יש יותר מדי עורכי דין; אין צורך בעורכי דין נוספים; הוספת עורכי דין היא לא רק בזבוז משאבים לאומיים, אלא היא גם גורמת נזק לעורכי הדין ולחברה כולה. השאלה היא אם הפעם, להבדיל מכל הפעמים הקודמות, הזעקה היא אזעקת אמת.
לדעתי קשה, ואולי אף אי-אפשר, להשיב על שאלה זאת בפסקנות. אבל נניח שכיום יש בישראל יותר עורכי דין, אפילו הרבה יותר, מן הנדרש לצרכים משפטיים: יעוץ משפטי, התדיינות, וכיוצא
באלה. גם כך, לדעתי, לא יהיה זה נכון להגביל באופן מלאכותי את המספר של תלמידי משפטים או את המספר של עורכי הדין. מבחינה עקרונית אין זה ראוי לחסום בפני שום אדם את הדרך
למימוש שאיפתו ללמוד את המקצוע שהוא בחר לעצמו ולנסות את כוחו במקצוע זה.
מה הזכות של אדם שהספיק להיכנס למקצוע למנוע כניסה מאדם אחר? מבחינה משפטית, מניעה כזאת פוגעת בזכויות יסוד, הן הזכות לחינוך והן
חופש העיסוק, ודי בכך שמדובר במגבלות או תנאים המכבידים על הכניסה למקצוע יתר על המידה, גם אם אינם מגיעים כדי מניעה מפורשת. האם מניעה כזאת תעמוד במבחן משפטי? ומבחינה מעשית, החברה מפיקה תועלת רבה מן ההיצע הגדול של עורכי דין. קודם כל יש בכך כדי לאפשר מינוי אנשי מקצוע טובים למשרות משפטיות בשירות הציבורי.
נוסף לכך, העודף של עורכי דין, שהשוק אינו קולט בעיסוק משפטי, זולג אל משרות אחרות, בשירות הציבורי ובמשק הפרטי, בתחום העסקים, הניהול, התקשורת, ועוד. יש בכך כדי להעלות את הרמה המקצועית בכל תחום. האם תועלת זאת אינה מאזנת את הנזק הנובע מריבוי עורכי הדין? צריך להודות שריבוי עורכי הדין גורם גם נזק.
קודם כל, התחרות הקשה במקצוע גורמת נזק לפרנסתם של עורכי דין רבים. אולם זהו נזק בלתי-נמנע בחברה הדוגלת בחופש העיסוק ובתחרות חופשית. מבחינה זאת המצב של עורכי הדין דומה, למשל, למצב אצל בעלי מסעדות, מתווכי נדל"ן ואדריכלים. אולם, נוסף לכך, נראה כי ריבוי עורכי הדין גורם גם נזק למקצוע עצמו: הוא כרוך בהורדת הרמה המקצועית ובפגיעה באתיקה המקצועית. אך נזק זה אינו הכרחי. אפשר וצריך לפעול כדי למנוע או לצמצם אותו.
ראשית, לשכת עורכי הדין יכולה לדרוש מן המועצה להשכלה גבוהה שתהדק את הבקרה על מוסדות להוראת משפטים, כדי להבטיח שהם מקנים הכשרה ברמה הראויה. שנית, הלשכה יכולה לפעול לשיפור ההכשרה המקצועית, ובכלל זה סטנדרטים של אתיקה, במסגרת ההתמחות הנדרשת לפני קבלת הרישיון המקצועי. ושלישית, הלשכה יכולה לנקוט צעדים נוספים כדי לחזק את האתיקה המקצועית של חברי הלשכה, גם באמצעות הליכי משמעת. מכל מקום, לדעתי, הנזק הנובע מריבוי עורכי הדין, כשהוא עומד כנגד העיקרון של חופש העיסוק וכנגד התועלת הצומחת מריבוי עורכי הדין, אינו מצדיק הצבת מחסום מלאכותי בכניסה למקצוע.
במלאת יובל ללשכת עורכי הדין היא ראויה לברכה ולהערכה על הישגים רבים ועל תרומה חשובה, גם למקצוע וגם לחברה, פרי שירות מסור של חברים רבים בלשכה בתחומים שונים. היא ראויה להערכה במיוחד על כך שבשנים האחרונות היא רואה תפקיד לעצמה, לא רק לפעול כאיגוד מקצועי, אלא גם לארגן סיוע משפטי בהתנדבות לנזקקים בשולי החברה. ברוח זאת, בפתח היובל הבא, ראוי לאחל לה שתגביר את המעורבות שלה בעניינים חברתיים.
הלשכה היא לא רק גוף גדול, אלא היא גם גוף שונה מאיגודים מקצועיים אחרים, ולכן גם הקנה לה המחוקק מעמד עצמאי שאין לשום גוף מקצועי אחר. מעמד זה, והייחוד של המקצוע, מטילים על הלשכה אחריות מיוחדת, בעיקר במאבק על שלטון החוק, זכויות האדם וערכי יסוד אחרים, כמו עצמאות הרשות השופטת. אכן, הלשכה צריכה להימנע ממעורבות במחלוקת פוליטית. אך האם היא פטורה מלנקוט עמדה ולהשמיע קולה, למשל, כנגד תופעות של גזענות או הפליה אחרת?.
