השבוע, לפני חגיגות יום העצמאות ה-56 של מדינת ישראל, נייחד, כמו בכל שנה, יום לאומי לזכרון חללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור. יום הזכרון אינו יום רגיל בשנה. ביום זה אנו מהרהרים בעברנו וסוקרים את מלחמותינו, חללינו ונרצחי אויבינו. היום הזה מצווה אותנו להזכר ולזכור. לזכור ולעולם לא לשכוח.
הזכרון הוא אחד ממפתחות הבנייה הלאומית של כל עם. לשאלה מה מאפיין תנועות לאומיות לעומת תנועות שמאל (הנוטות מאז ומעולם לקוסמופוליטיות) ישנן תשובות רבות. אולם אחת בולטת במיוחד היא כי העתיד על-פי תנועות לאומיות בנוי גם על העבר הלאומי, קרי, על זכרון, בעוד העתיד על-פי תנועות שמאל בנוי על מהפכנות, קרי, על החלפה, שינוי ושכחה.
אנשי התנועות הלאומיות זוכרים. זה ייחודם. זכרון מורשתם, מנהגיהם, עברם, מושבם, דתם, הוא להם לחם חוק. תנועות השמאל אינן מייחסות לזוטות שכאלה חשיבות. הן רואות רק את ההווה והעתיד, ללא ההקשר ההיסטורי, ללא ההצדקה שיסודה במה שהתרחש קודם לכן. הן מנסות למכור עתיד מיידי, אינסטנט, ללא שורשים, ללא אחיזה, ללא עבר. ולא מדובר כאן על עבר רחוק דווקא, אלא גם על העבר הקרוב ביותר.
דווקא העבר הלא רחוק מזכיר לנו פעמים רבות את חובותינו. הוא מזכיר לנו למשל, כי התנועה הלאומית פינתה את סיני, והושיבה חלק מן המתיישבים שם ברצועת עזה, בהבטחה שמשם לא ייעקרו. לא זרים עשו זאת. לא אנשי תנועה אחרת. אנחנו עשינו זאת. אנשי המחנה הלאומי. שרון, המפנה והמיישב הגדול, הבטיח זאת בעצמו בשמנו. אנחנו זוכרים.
אנו זוכרים איך אחרי מבצע קדש עמדו מפלגת העבודה ובן-גוריון על הרגלים האחוריות כנגד כל העולם כדי לא להחזיר את הרצועה. עד שהגיעה איגרת מכובדת ורשמית של נשיא ארה"ב אייזנהאואר שקבעה כי "לישראל לא תהיה סיבה להתחרט", ואיך המצרים הפרו מיד אחר כך את כל ההסכמים, לא נתנו שיט חופשי בסואץ, החזירו את צבאם לרצועה ומיקשו את האזור, תוך שתיקה רועמת של העולם ובעיקר של ארה"ב, המבטיחה הגדולה. איננו שוכחים מה החשיבות של "איגרות" רשמיות של נשיאים אמריקאיים מרגע שהדבר אינו משרת את האינטרסים שלהם.
אנו זוכרים איך אפילו גולדה מאיר אמרה, לאחר כיבושה השני של הרצועה במלחמת ששת הימים, ששנית לא נמסור אותה לערבים כי למדנו את הלקח, ואנחנו זוכרים את הסיבות הבטחוניות שמנו הגנרלים של מפא"י בעד יישוב הרצועה והשליטה בה. וזכור לנו גם כי הם אמנם החליטו ליישבה.
אנו זוכרים את המנטרות הריקות מתוכן של השמאל שרק רוצה בעשר השנים האחרונות לפנות אך לא מעז, ולא נשכח לאנשי הימין החוזרים עליהן היום בעיוורון, מתוך כניעה מנטלית וחולשה, תוך מחיר פגיעה אידאולוגית קשה במחנה הלאומי הצודק, ופגיעה של ממש, פיסית, בשליחינו המתיישבים, וכל זה ללא תמורה או צורך אמיתיים.
כן. אנו זוכרים מה אמרנו אנו ומה אמר שרון רק לפני שנה, כשתוכנית אפילו מצומצמת יותר הוצגה כמצע הבחירות של יו"ר מפלגת העבודה דאז. אנו זוכרים שלא הכל פרסונלי, ושאם העבודה הייתה מנצחת בבחירות, היינו המתנגדים החריפים ביותר לתוכנית. את ההתנגדות העזה, הערכית, הציונית, היה ללא צל של ספק מוביל לא אחר מאשר אריאל שרון בכבודו ובעצמו. הוא כבר הוביל את ההתנגדות העזה הזו, וההתנגדות הזו סחפה את הציבור להעניק לנחישות ולעוצמה שלו רוב מכריע בכנסת. לא הספקנו עוד לשכוח זאת.
אנו זוכרים אותו כגנרל נמרץ ונחוש אשר ידע להתוות ולהוביל את מפת ההתיישבות בעזה, גם על-פי הצרכים הבטחוניים, אבל גם על-פי חובתנו ההיסטורית לקרקע. ואנו זוכרים שמאות בשנים ישבו שם יהודים, כולל יישוב יהודי ציוני חדש בתחילת המאה הקודמת. אנו זוכרים, בניגוד למתנגדינו הפוליטיים, כי שבנו לעזה, ולא כי גנבנו או חמסנו אותה, כפי שהם, חסרי העבר והזכרון, חושבים.
אנו זוכרים כמה טרור יצא מעזה, כמה סבלנו מידה, לאורך כל השנים. ואנו זוכרים גם כמה מועילה ההתיישבות שם כנגד הטרור.
גם לא שכחנו מי לימד אותנו היטב מהי הדרך היחידה להילחם בטרור, וכיצד, ולא רק הסביר, אלא גם מימש, בתרגמו תורת לחימה שפיתח להצלחה מיידית בשטח, ובמיוחד בעזה עצמה. ואנו יודעים כי למתיישבים שם, בתנאים לא תנאים, בסכנת חיים, מגיעה הכרת תודה, ולא הפקרה וכפייה. אנו יודעים כי תמיד ידענו. כי יש לנו זכרון.
היטב אנו זוכרים גם מיהם האנשים אשר הפינוי ייפול כפרי בשל לידיהם. אנו זוכרים היטב את כוונותיהם של אנשי זדון אלה, את הצהרותיהם, את נחישותם להרוג בנו ולגרשנו "חזרה לאירופה".
ואנו זוכרים גם את שיטות הפעולה שלהם. ומה כמו יום הזכרון, בו נוספו מאות רבות של נרצחים בשנים האחרונות, כדי להזכיר אפילו למחנה הנגדי, זה שכל-כך מהר שוכח. אנו זוכרים כל זאת, ועוד.
לאריאל שרון זכויות רבות מספור אצלנו. לא רק בענייני ביטחון והגנת המדינה, כפי שמציגים חסידי ההווה המהפכניים המעריצים את רעיון עקירת היישובים. אלא דווקא בענייני התיישבות, בנייה, פריחה חקלאית, פיתוח תעשייתי ועשיית יש מאין - בכל הארץ - מקומות, יישובים, מפעלים, רפתות, חממות, בתים, גידולים ושדות ששמו של אריאל שרון חתום עליהם האחד אחרי השני. יותר מכל אדם אחר. כמעט את כל היישובים הוא מכיר באופן אישי, כמעט את כולם חזה בדמיונו לפני כולם. אנחנו זוכרים זאת היטב.
אנו גם זוכרים עד כמה היטיב להנהיג את הציבור הלאומי. עד כמה דעותיו, המתובלות תמיד בסרקזם דק ומשעשע, היו נחרצות, תקיפות, גלויות, נשמעות. איך צעד לפני המחנה ואיך הוביל אותו לימים טובים. ימים של עשייה, של זריעה וקציר, של תנופה חיובית, של גאולת הארץ, של ייהודה ושל השבתה לבעליה. כמה הגן בגופו על היהודים ועל יישוביהם, לא רק כנגד אויבים, אלא גם כנגד מפנים. כמה כעס על היוצא נגד זכות היהודים להתיישב בארץ ישראל.
אין אלה זכרונות חולפים, מקריים או חד-פעמיים. אלו זכרונות מתמשכים, של פועל רב-שנים, של אדם שהקדיש חייו לבניית הארץ ובניית זכרוננו כציונים. של אדם החרות בזכרוננו בשל זאת כאחד מחשובי מנהיגיה של מדינת ישראל הצעירה, לעד.
אותו אריאל שרון מבקש ממתפקדי הליכוד, לקראת המשאל שיזם, לשכוח.
אבל אנשי המחנה הלאומי זוכרים. זו מהותנו. כך הוא בעצמו לימד אותנו. אנחנו זוכרים, ובזכרון טמונה אחריות. לא רק כלפי הארץ ויישוביה, ולא רק כלפי ראש הממשלה, אלא גם, כפי שאריאל שרון לימד אותנו היטב, כלפי האנשים. כלפי המבוגרים שהמחנה שלנו פינה מסיני ושלח לרצועה בלווית הבטחת - לא עוד! וכלפי הילדים שגדלו וכלפי התינוקות שישנם. דור אחר דור נבנה שם. אנחנו עדיין זוכרים. הסתת התקשורת עדיין לא הצליחה לערפל את חושינו ואת זכרוננו עד כדי כך.
אומרים שהצבעה נגד הפינוי בכוח היא הצבעה נגד שרון. האמירה הזו פשטנית מדי. ההצבעה נגד היא במקרה זה דווקא גם מאוד בעד. לא רק בעד ארץ ישראל ועם ישראל, אלא למעשה גם בעד שרון. בעד שרון שאנו זוכרים לטוב. שרון המנהיג, הלאומי, הזוכר. שרון החקוק היטב בזכרוננו. לא צילו החיוור והמתפתל של 2004. החשש לפגוע בשרון והאמונה שהוא פועל מתוך טובת העם, המדינה והארץ, קיימים בנו בדיוק משום שאנו זוכרים את שרון האמיתי. משום שלא שכחנו וחי ברוחנו שרון מורה הדרך, שרון הצודק, המכתיב, המבצע, המשכנע. לא זה המצוי לנגד עינינו, שהוא יותר נגרר, מובל, משוכנע בידי השמאל השכחן.
לכן הצבעה נגד ההינתקות היא הצבעה גם בעד וגם נגד שרון. היא בעד שרון הבונה, כפי שאנו זוכרים אותו, ונגד שרון ההורס, הזמני. בעד שרון שהנחיל לנו זכרונות וערכים, לא שרון שגורם לנו לעשות דברים שאיננו שלמים איתם. אנו בעד! בעד שרון הישן, האיתן, הנחוש, הציוני בכל רמ"ח איבריו, ונגד השרון החדש והחלש יותר.
הדברים, מסתבר, אינם כל כך פשוטים כפי שהקמפיינרים המלוטשים של תוכנית ההינתקות היו רוצים שנחשוב, בהיותם בטוחים בזכרוננו הקצר. אפילו לא מופרך להניח כי יום אחד שרון בעצמו יבקש מאיתנו לזכור איך עמדנו בפרץ והיינו איתנים. איך הצלנו את שיבתו. איך מנענו ממנו מלפגוע במפעל חייו המוצדק. איך עמדנו אפילו למולו, למרות הרגש החם שיש לנו כלפיו, כי היה לנו השכל. השכל לזכור. השכל להיזכר בלקחי העבר ושיעוריו.
אנחנו, שהיטבנו ללמוד ושמיטיבים לזכור, לא נשכח לאריאל שרון את מעלותיו. לא ניגרר לגינויים ולמחול השדים האולמרטי, הזורה אימה ומצית שריפה בבית. לא נטיל ספק בכוונותיו של שרון. לא. אנחנו זוכרים כי רק טובת הארץ מול עיניו. אך יחד עם זאת, אנחנו נשמור על זכרו של שרון כבונה הגדול וכאחד המיישבים ההיסטוריים החשובים של יש"ע. לא ניתן לשרון למחות את פועלו שלו עצמו מאיתנו. אם שרון קצת שכח, אנחנו כאן בדיוק כדי להזכיר לו. זו לא בושה. לפעמים גם העם צריך קצת להוביל את המנהיג.
אנחנו ניקח את האחריות, כפי שהזכרון מכתיב שעלינו לעשות. כפי ששרון לימדנו. לא נספק תאוות הטרוריסטים. לא נהמר על העתיד מתוך שכחת העבר. לא נשכח את מפוני סיני. אנחנו, כמו נצח ישראל, לא נשקר. לא נפנה עורף לעצמנו ולאחינו. אנחנו אלה שהבטיחו ואנחנו נמשיך לקיים: לא נעקור ותמיד נמשיך לזכור.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
