|
|
אלימות כשגרה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
כמו מכת ברק, מכה בנו האלימות כל פעם מחדש, ללא הודעה מוקדמת, בלי לתת רגע לקחת אוויר ולהתרווח בניחותא. אנו חיים בתוך חברה הנתונה במעגל הקסמים, המשתרך בתוך שבילים נדושים של אלימות, המונחתת על כולנו ללא הבדלי גיל ומין. אנו חיים בתוך חברה עם יסודות כושלים, המחייבים בדיקה יסודית ומעמיקה, כדי לגלות מה מקור אבן הנגף. מה דוחף את ילדינו להיסחף למעגלי האלימות? מה מביא בעלים לדאוג לחינוכה של אישה, ומחליטים שרצח ומכות פטיש הם אמצעים חינוכיים?
תופעות מזעזעות של אלימות קשה כלפי מבוגרים, אלימות כלפי נשים, אלימות בין בני נוער וילדים, ואפילו אלימות במגרשי הספורט ואלימות וירטואלית שלא הכרנו בפרופיל הפייסבוק - הפכו לנורמה בחברה הישראלית. נראה כי נחצו כל הקווים האדומים ואבדו הגבולות, אומנם אלימות בחברה הישראלית אינה דבר חדש, אך הממדים אליהם היא הגיעה הם חסרי תקדים. במדינת ישראל מודל 2011, הפתיל שלנו קצר מתמיד.
התופעה בולטת במיוחד בקרב הדור הצעיר, שאיבד כל רסן וכבר אין בו כל פחד מפני החוק. היום, הרבה יותר מבעבר, אנו חשופים לאלימות קשה בתקשורת, ברחוב ובבית, ביתנו כבר אינו מהווה מקום מוגן וחמים לרבים מאיתנו. מה קרה לנו שהפכנו אלימים כל-כך?
כאשר אני רואה בעיתון את התמונות של הנשים המוכות, הנערים האלימים - אני רואה את פרצופנו כחברה. והאמינו לי, אנו נראים רע, רע מאוד. אלימות בחברה אינה עניין תיאורטי מרוחק אלא שגרת חיים הכופה עלינו לבחון כל פעם מחדש בחשדנות את חברינו, את בני זוגנו - האם ידידים או אויבים הם?
על מי נבכה קודם? על נערות שיצאו לחגוג בדיסקוטק או ללמוד באוניברסיטה ונפלו כטרף לשיכור שראה אותן במקרה בדרך, או על נער מבאר שבע שחברו ענה לו בחוצפה ולכן נדקר עד שנפח נשמתו? אין הצדקה לאלימות, בוודאי לא לאלימות כלפי ילדים! יש למגר באופן מִיָּדי את תופעת האלימות, ובשום פנים ואופן לא לקבל אותה או להשלים אִיתה!
אני מסתכלת למעלה, ובשמיים ענן של געגוע לשקט, לנחת, והארץ שוקטת עד מקרה האלימות הבא. סקירה קצרה מגלה, שמעולם לא מיגרנו את האלימות כדי שנוכל לבנות חברה חזקה, ושאין נותנים את הדעת להשפעות המהלכים שמתרחשים בין שני עמים.
בין טבח לאלימות ומלחמה, אנו שוקדים על הלימודים באוניברסיטה, מולידים תינוקות בריאים יותר, אבל איך זה שאנחנו ממשיכים לטפח אותם להיות בשר תותחים? למה החברה שלנו ממשיכה לשאת אלימות בינינו? האם בעטיים של טמטום או גאווה אנחנו ממשיכים לחכות, בשקט, לפרץ האלימות הבא? יש להם הכל, לילדים שלנו, אבל כשגל אלימות גואה מאיים לשטוף כל פינה, כל אחד עלול להיות הקרבן הבא. אל תגידו "לילד שלי זה לא יקרה", עשו הכל כדי לשנות את המצב, כי הכל זה שאלה של חינוך.
