בדרכנו היומית מבית הספר הביתה הוא נהג לפזם, בערגה ויראה, את "היו זמנים" של שושנה דמארי, את "שיר העבודה והמלאכה" של ברכה צפירה, ואת "זכריה בן עזרא" של חנה אהרוני - שלושתן זמרות תימניות מיתולוגיות, חלוצות הזמר המזרחי בארץ, ושאחת מהן אפילו זכתה להפוך למלכת הזמר העברי.
יהורם גאון, חברי ללימודים משכבר הימים, מהתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, שהפך ברבות הימים לזמר הלאומי של ישראל, הוא בסך-הכל קורבן של רוח-עיוועים מתעתעת - רוח רעה, אותה מנסה, לשווא, להפיח קבוצה של זמרים מזרחיים רדודים וקנאים, שאינם אלא חבורת הזבל של השירה הישראלית. אף שלא העז לנקוב בשמותיהם המפורשים - אבק ה"כוכבים" הנלוזים הזה, שהוא החצץ של תרבות המזרח הנאצלת, צף היטב על פני השטח.
ההגיגים שהשמיע, בצדק רב, בגנותה של חבורת הזבל הזאת, עוררו כנגדו את זעמה וקצפה, שהיא בסך-הכל הבל ורעות רוח וגם סערה קטנה בכוס-מים. אחרי ככלות הכל, על ראשם של הגנבים האלה בוער הכובע שלהם עצמם. העברית העילגת שבפיהם, הפמפום והטרטור במוח שהם מעוללים בשירתם, המילים הריקות מתוכן שהם משמיעים השכם והערב ושבסך-הכל רק חוזרות על עצמן - הם הם הזבל בהתגלמותו, זבל שהשטן לא ברא, ושהפכו את המוזיקה המזרחי-פרופר לחצץ.
הערכה עילאית מהיכרותי רבת-השנים עם יהורם גאון ועם ביתו המבורך, אני יכול להעיד שיש לו הערכה עילאית לשורה ארוכה של זמרים מזרחיים. מלבד מלכת הזמר העברי, המיוחסת כשלעצמה (שושנה דמארי); מלבד קול הזמיר הנפלא מפי אמו של אריאל זילבר (ברכה צפירה); ומלבד ילדת הפלא של כרם התימנים (חנה אהרוני), יש ליהורם חיבה גדולה לאסתר עופרים, לאבי טולדנו, ליגאל בשן, ל
אמנון נדב, לעדנה גורן, ליזהר כהן, לנתנאלה, למיקי גבריאלוב, לצדוק סביר, ליוסי בנאי, לג'ו עמר, לאתי אנקרי, לבועז שרעבי, לאברהם פררה, לדודו אלהרר, וכמובן לאביהו מדינה ("שבחי ירושלים"), רעו הטוב והנערץ - כולם זמרים מזרחיים, מן השורה הראשונה, מן העבר וההווה.
אם מצוי כיום מישהו מהזמרים, שבאמת ראוי לייצג בגאון את הזמר המזרחי במיטבו, הריהו, מעל כולם, יהורם גאון בכבודו ובעצמו. לא רק שאין הוא נזקק למליץ-יושר שכמותי - דבריו הם אלה שמדברים בעד עצמם. אחרי ככלות הכל, את תרבות המזרח הוא ינק בבית-אבא הס"ט, שבעצמו היטיב לחקור את שורשיה; בבית אימא, ילידת חלב שבסוריה, וגם אצל סבתא, שאותה דובב רק בלדינו. התרבות השורשית הזו, שעליה גאוותו, הייתה מאז ומעולם בבת-עינו, משוש-חייו, שכיית החמדה שלו, אוצר ונכס בלום שלא יסולא בפז. ואם אינכם מאמינים, תשאלו את מי שהיה נשיא המדינה, יצחק נבון, שחבר לו בחקר שירת הלדינו.
ונא לא לשכוח: מה שהעלה את גאון לגדולות הייתה הצגת "קזבלן" שלו, שממנה רק העפיל מעלה-מעלה, אל פסגת פרס ישראל. חזקה עליו שאת גל הצונאמי העכור שביקש לשטוף אותו - הוא יצלח ללא כל פגע.
