בעוד ההמון המרוגש שכבש את הכנסת מעסיק את עצמו בקריעת וילונות ובהטלת קלסרים ומסמכים אל מחוץ לחלונות, ירדה אסתי אל המרתף עם בן כיתתה, המומחה למחשבים אלי אייזנברג, שאותו פגשה במהלך הפריצה לבניין, ויחד הם שאבו שם אל תוך מחשב נייד את מוחו של מרכז המידע של הכנסת. ובעוד שסביבם מתחיל הבניין לעלות באש, עברו אסתי ואלי אל
מוזיאון ישראל בראש טור של כמאתיים מכובשי הכנסת, קבעו את המטה שלהם בחדרו של מנכ"ל המוזיאון, ומשם, לאחר שלוש שעות של עבודה מאומצת, הוציאו את "פקודה מס' 1" של הנהגת הרפובליקה החדשה.
העם אומנם חש כי השלטון הישן היה מושחת יותר מכל ההערכות הפרועות שנשמעו במשך השנים בסלונים של ימי שישי, ולכן גם יצא למהפכה בערב פסח תשפ"ח. אך רק הפקודה מס' 1 הבהירה לו באמת עד כמה צדק. על-פי הנתונים המצטברים של מרכז המידע הממוחשב שירתו בישראל שלפני הרפובליקה, מיום היווסדה ועד ערב פסח תשפ"ח, יותר מ-1,800 שרים, כמעט כולם מיותרים (ולכן גם נשכחו מיד לאחר שנפלטו מן התפקיד). על-פי הערכות צנועות, עלה כל אחד מהם לקופת המדינה במהלך חייו, כ-20 מיליון שקל בשכר ובגמלאות. ומאחר שכל אחד מהם סידר במרוצת הקריירה שלו כאלף בני אדם בכל מיני תפקידים מתגמלים ובלתי נחוצים, וגם כל אחד מאלה עלה במהלך חייו לקופת הציבור סכום דומה, עולה כי כל שרי המשטר הישן יחד גרמו לקופת המדינה במשך השנים נזק מצטבר של 36.000.000.000.000 שקל - סכום גדול פי כמה וכמה מזה שהשקיעה ארה"ב בתוכנית מרשל, שבעזרתה שיקמה את אירופה ההרוסה אחרי מלחמת העולם השנייה.
עתה הגיעה השעה להחזיר את הכסף. השרים שלצערם היו עדיין בחיים בעת המהפכה ויורשיהם של השרים שלמזלם הלכו לעולמם לפני כן, נצטוו להתייצב לפני ועדות מטעם העם - בכל אחת היו רואה חשבון, רופא ועובד סוציאלי - ולהראות מה הייתה התמורה שנתן כל שר למדינה תמורת הכסף שהוציא מקופתה. מי שלא היה יכול להוכיח תמורה הולמת, ורק מעטים אכן הצליחו בכך, הוטל עליו להחזיר את הכסף, גם אם היה עליו לוותר בשל כך על כל רכושו המשפחתי. מי שלא עמד בסכומי ההחזרה, נשלח להר עריף, שם החלה הרפובליקה בחפירת היסודות להקמתה של סלולרית ארצית מרכזית במקום מאות אלפי האנטנות הסללולריות הקטנות שהרעילו במשך שנים רבות את חייהם ובריאותם של הישראלים. מי שנשלח לשם קיבל אֵת חפירה טובה על חשבון הרפובליקה והתחיל לחפור. אלפי השרים לשעבר, קרוביהם, מקורביהם, שתדלניהם ויח"צניהם, או צאצאיהם של כל אלה שלא החזירו כחוק כספים מן הירושה - נטלו חלק בחפירה. את מספר שעות העבודה ואת סידורי המשמרות קבעו רופאי הוועדות לפי מצב בריאותו של כל חופר.
פגישה נרגשת במעבה האדמה
בעיה כרונית אחרת שפתרה הרפובליקה הייתה בעיית התחבורה. לפי פקודה מס' 2, הורשו לנוע בכבישים הבינעירוניים רק מכוניות פרטיות שכל מושביהן מאויישים. ביציאה מכל עיר וישוב פונה מגרש רחב, אסתטי, נקי ומסומן יפה, שאליו הגיעו המכוניות המתכוונות לצאת אל דרך המלך ("מגרשי אסתי" בפי העם). מתוך כל חמש מכוניות שביקשו לצאת מן העיר, חנו ארבע הראשונות במגרש וארבעת נהגיהן נכנסו אל המכונית החמישית כנוסעים. כך צומצמה צריכת הדלק במדינה לכדי חמישית מרמתה לפני הרפובליקה, והיורדים מירושלים לגוש דן ומן הגליל לאזור חיפה הפסיקו לראות את הערפיח שהיה מחתל את חופי הארץ בימים שלפני המהפכה. לאחר עשרות שנים, נגלה שוב הים התיכון לעיני המתבונן מערבה. מספר התאונות פחת לכדי עשירית לעומת מה שהיה לפני המהפכה הודות לירידה הדרסטית ברמת המינוע וגם בשל השנים הארוכות שבילו עברייני תנועה בהר עריף בצד השרים לשעבר ומקורביהם. אמצעי התקשורת הרבו לדווח על הנעשה בהר עריף, וגרמו בכך לצמצום מהיר במספר עברייני התנועה. חמשת האנשים שבכל מכונית הנעימו זה לזה את הדרך ובכלי הרכב נוצרה אווירה של מעין שירות מילואים. הכבישים חדלו להיות זירה למלחמות אגו, והבעת פניהם של הנהגים בכבישים נעשתה נינוחה.
פקודה מס' 3 עסקה בבריאות הציבור. את הפקודה פרסם פרופ' עוזי פינטו, שהיה רופא צעיר בחיל האוויר בתקופה שבה גדלה אסתי בבסיס תל-נוף, ובימי הרפובליקה קיבל את תפקיד ראש צוות הבריאות הארצי (לרפובליקה לא הייתה ממשלה, אלא צוות ניהול בראשות אסתי, שבו שירתו מומחים כראשי הצוותים המקצועיים). הסעיף הראשון בפקודה ביטל את קופות החולים והעביר את תפקידיהן לידי הרפובליקה עצמה. כך נפטרו האזרחים מן הצורך לפרנס במקביל עשרות מנכ"לים, סמנכ"לים, אמרכלים ומיני אחראים עירוניים ומחוזיים מיותרים של קופות החולים השונות. הכסף שנחסך מביטול הכפילויות הועבר לביטוח הבריאות של הרפובליקה, וזה נתן לכל אזרח כרטיס מגנטי שאיפשר לו לקבל כל טיפול רפואי שלו נזקק. סעיף 8 בפקודה קבע כי טיפול רפואי כולל גם כל תרופה, ניתוח, טיפול שיניים, משקפיים, מכשיר שמיעה, כיסא גלגלים ושאר דברים שאזרח נזקק להם לרווחתו. סל התרופות השנוא משכבר הימים בוטל, הביטוי המסליד עצמו נשתכח בתוך זמן קצר, ובארץ דיברו, פשוט, על תרופות. כל הטיפול הסיעודי באזרחי הרפובליקה נעשה, ללא תשלום, בידי אנשי השירות הלאומי - צעירים וצעירות בני 18 עד 21 שלא שירתו בצבא מסיבה כלשהי. למן היום הראשון של הרפובליקה, הקפידו כי על כל מי שמשתייך לשנתונים המתאימים לשרת בצבא או בשירות הלאומי וכי איש מבני השנתונים הללו לא נשאר יושב בביתו. אם בכל זאת ניסה לא לשרת, מצא את עצמו עד מהרה בהר עריף עם אֵת בידו.
בתוך שנה וחצי הושלמה חפירת הבור הגדול בהר עריף והחלה יציקת היסודות לאנטנה הסלולרית הארצית. בספטמבר 2030 צעדו השרים לשעבר, מקורביהם וצאצאיהם בשירה אדירה מהר הנגב להרי ירושלים ובעזרת האִתים המשובחות שלהםׁ(מתוצרת מפעלי
סטף ורטהימר), החלו לחפור את מנהרת הרכבת שבין מודיעין וירושלים. מן הקצה השני של המנהרה, מאזור נחל הארזים כלפי מערב, חפרו כנגדם עברייני התנועה והמשתמטים מן השירות הלאומי. במאי 2031 שמעו השרים את קולות החפירה של עברייני התנועה והמשתמטים מתקרבים אליהם. הפגישה הנרגשת במעבה האדמה הייתה ב-35 במאי. זה היה היום שבו הפכה ישראל לסינגפור של המזרח התיכון.
