אם תעיינו בעיתונים מלפני שנה, שנתיים, ארבע שנים או יותר, תראו את אותם הסיפורים – אותם טילים מעזה או מלבנון, אותן התגובות, אותם הפיגועים. מתי זה התחיל? זיכרוננו קצר, אף אחד כבר לא חושב על זה, אבל התשובה היא פשוטה מאוד: זה התחיל מגירוש היהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון הרצועה, מה שנקרא במדינת החלמאים – הינתקות. לא כולם שתקו. היו כאלה שיצאו להפגנות, נשכבו מתחת לרכבי הפינוי, ניסו לעצור את הרכבת של שטופי המוח שנשלחו על-ידי ממשלת המושחתים (את שאריותיה אתם יכולים לראות במפלגות שונות גם עכשיו). שום דבר לא עזר. ואחרי החטא בא העונש: חוץ מאירועים המתוארים הייתה גם מלחמה. כבר שכחנו? עם כל הטילים והקורבנות שהיא גבתה. אפשר להגיד "אמרנו לכם" לכל אלה שישבו בבית ומחאו כפיים אז, גם עבדכם הנאמן כתב על העונש הצפוי – והוא הגיע. והגיע לא רק בפצמ"רים ובטילים. הוא הגיע גם בגלי מסתננים שפתאום שוטפים את המקומות שתושביהם ראו את מעשי הפשע ושתקו. דווקא את זה אף אחד לא היה יכול לצפות.

השבוע הגיע לסיומו - למעט שלב הערעור - תרחיש האימים החף מכל לגיטימיות, שליבתו התקיימה בכיכר העיר בקרב ההמון, שלא לומר האספסוף, הפמיניסטי-פלשתיניסטי, כמו גם ואף בעיקר על במות התקשורת הממוסדת, על שלוחותיה נוטפות הארס. תרחיש כגון דא היטיב לתאר הנביא ישעיהו, פרק ה', פסוק ז', כבר לפני למעלה מ-2600 שנה באומרו: "וַיְקַו לְמִשְפָּט - וְהִנֵּה מִשְפח".

נשיא המדינה הוא ג'וב לכל החיים, כמו שופט. אין לו סמכויות ביצוע, יש לו כבוד ויש לו כיבודים, וקיימת לו זכות גדולה מעצם האמון שניתן לו על-ידי האומה. מוטלת עליו חובה מוסרית - חובת הייצוג של האומה שבחרה בו. הנשיאות והנשיא הם אייקון חי של האומה על כל רבדיה. תפקידו להיות אוזן שומעת וקשובה לרבדי החברה כולם. אשר על כן, בחברה המתיימרת לערכיות, צפוי שיוצא הג'וב לאישיות מוסרית, שאין עליה מחלוקת, כזו שתרמה למעמד ולעם.

כמה מילים על תעוזה