"לא נהסס להפעיל את עוצמתו של צה"ל נגד מי שיפגע באזרחינו. לא נסבול פגיעה באזרחים", שב והכריז ראש ה
ממשלה בפתח ישיבתה השבועית. נדמה שמאחורי המילים "לא נהסס" ו"לא נסבול" דווקא מסתתרת מציאות הפוכה. הדרג המדיני-ביטחוני בהחלט מהסס להפעיל את צה"ל וסובל גם סובל פגיעה באזרחים.
שובל הגראדים שפגעו בשבועות האחרונים באשדוד ובבאר שבע, הותיר כתם אסטרטגי בל ימחה על ההרתעה הישראלית. אויבי ישראל ראו שמנהיגיה סופגים פגיעת טילים בערים מרכזיות בישראל ומגיבים במשיכת כתפיים. פעם נחשב אירוע כזה לקאזוס בלי. היום מתייחסת אליו ישראל כאל קול נפץ של אגזוז מקולקל. אף פעולה צבאית לא נרשמת. הטילים נופלים והשיירה עוברת.
למה לנו להיחפז, אומרים לעצמם כנראה ברק ונתניהו, ומדקלמים את סיסמאות מורך הלב החבוטות. אנחנו יודעים איך זה מתחיל אך לא יודעים איך זה נגמר. לא צריך לצאת למלחמה על כל שטות. איפוק הוא כוח, ושאר אמתלות. מעל לכל מרחפת ההנחה שעושה לעצמה מערכת הביטחון בטיעון שחמאס לא מעוניין בעימות ולכן ידאג לשמור על השקט. גם אם יש ממש בפרשנות הזו (דבר שכלל אינו בטוח) ברור שמדובר באשליה.
חמאס אולי לא מעוניין להצית כעת את התבערה במלוא העוצמה, ואולם המסר בעזה ובדמשק בהחלט נקלט.
חאלד משעל, חסן נסראללה ועלי חמינאי רשמו לפניהם שבנימין נתניהו,
אהוד ברק ו
אביגדור ליברמן חוטפים נפילת טילים בלב ליבה של ישראל ולא עושים דבר. המסר ההרתעתי שהשאירה ישראל ברחובות עזה ובלב ביירות, הם אומרים לעצמם, הולך ומתמסמס. בישראל של העת הזו, בעל הבית אינו משתגע. אפשר לירוק עליו והוא יעמיד פנים שיורד גשם.
הדברים חמורים במיוחד כאשר מדובר בראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחיים. נתניהו, האיש שכתב, "נקודת המוצא למאבק בטרור היא... החלטה אמיצה להילחם בו עד חורמה", נמנע מקבלת ההחלטה הזו כשהמושכות בידיו. אהוד ברק, שנמנע גם כעת מנקיטת קו התקפי מול חמאס, הוא אבי אבות הרפיסות הישראלית מול הטרור. כרמטכ"ל, חשש מעימות קרקעי עם חיזבאללה ב'דין וחשבון'. כראש ממשלה הרים ידיים מול התקפות הטרור הפלשתיני באינתיפאדה השנייה. כשר ביטחון בלם ככל יכולתו מבצע צבאי נגד חמאס ברצועה (והפצצת הכור הסורי). כעת, באותה הרוח, הוא מוביל את קו אפס התגובה לפגיעה הבלתי נתפשת במרקם החיים הישראלי.
ברק ונתניהו ודאי מרוצים שהשקט, לעת עתה, שב על-כנו. טוב עשינו שלא יצאנו לפעולה, הם אולי טופחים על חזה עצמם. אך שביעות הרצון הזו תתגלה במוקדם או במאוחר כרמייה עצמית. ראשי הטרוריסטים קלטו עם יש להם עסק ובתזמון שיבחרו, אולי כבר בימים הקרובים, יגבירו את גובה הלהבות. נתניהו וברק אולי יתעוררו אז, אך יהיה זה מאוחר מדי. מחיר יהיה לא רק אסטרטגי-ביטחוני לישראל אלא גם פוליטי-אישי לשני האישים. מי שלא העזו לעשות את הנדרש מהם במערכה הראשונה, יגלו שאין להם ציבור באחרונה.
