החלטתו של
יצחק אהרונוביץ', השר לביטחון פנים, לבטל את מינויו של גונדר אלי גביזון לנציב השב"ס, בעקבות חוות דעתו של
יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, יש בה כדי להצביע בפעם המי יודע כמה על פגיעתה הרעה של שיטת הממשל הייחודית הנוהגת במדינת ישראל זה כשני עשורים, הלא היא הדיקטטורה של בג"ץ.
בשיטת ממשל חסרת-תקדים זו, רוב ככל ההכרעות הפוליטיות-ציבוריות ואף הקיומיות, נתונות בלעדית בידי 15 דיקטטורים-שופטי בית המשפט העליון, שנבחרו על-ידי תשעה אנשים - הוועדה למינוי שופטים, ששלושה מהם באים מתוך 15 הדיקטטורים עצמם, זאת כאשר הכרעות כנ"ל חייבות להיות נתונות בלעדית בידי הכנסת והממשלה, שנבחרו על-ידי 7.5 מיליון אזרחיה של מדינת ישראל.
ויודגש!: בעוד אשר הממשלה והכנסת עומדות למשפט הציבור מדי ארבע שנים, הרי 15 הדיקטטורים - כמו כל דיקטטור באשר הוא - אינם חייבים בדין וחשבון לאיש ואף אחד אינו יכול לסלקם מכיסאם, גם אם יהיו מחדליהם קשים ופוגעניים ככל שיהיו.
ואם ישאל השואל, הלא בג"ץ כלל לא התערב בעניינו של גביזון? כי אז נשיב לו לשואל באמצעות דבריה של פרופ'
רות גביזון -
המתנגדת הבולטת ביותר לדיקטטורה של בג"ץ באקדמיה, שאיננה קרובת משפחה של גונדר גביזון - לפיהם: "ייעוץ משפטי צמוד, המפנים תפיסה רחבה של ביקורת שיפוטית, עלול להמליץ בפני הרשות שלא לפעול בדרך הנראית לה נכונה, וזו עלולה לוותר על תוכניתה לא משום שכנוע פנימי אלא משום אי רצון להתמודד עם ביקורת ציבורית ושיפוטית" וכן: "החשש מפני התדיינות עלול לגרום לנטייה להעדיף כיווני פעולה שיהיו פחות חשופים לביקורת, אף אם הם כיווני פעולה פחות יצירתיים ופחות טובים". ולבסוף: "במקרים רבים, ייתכן מאוד כי הייעוץ המשפטי יהיה מחמיר יותר מאשר הבג"ץ עצמו".
הנה כי כן, החלטתו של וינשטיין לכוון לרצונו של הבג"ץ, הולידה עצה שהיא למעשה - על-פי פסיקת הבג"ץ - פקודה שלא ניתן לסרב לה, לפיה יש לבטל את מינויו של גביזון. לשר אהרונוביץ' לא נותרה ברירה ובשל חוסר-האונים שלו, כמו גם של הממשלה כולה ואף של הכנסת, אל מול הדיקטטורה הבג"צית, נאלץ הוא לחרוק שן ולבטל את המינוי.
תרחיש מעין זה אינו קיים ולא יוכל להתרחש בשום מדינה, קל וחומר מדינה דמוקרטית כפי שאומרת פרופ' גביזון: "איני מכירה בית משפט בעולם הפוסל לכהונות ציבוריות את מי שמתנהלים נגדו חקירה ומשפט". בעניינו של גביזון האומלל לא זו בלבד שלא מתנהל משפט, אלא שאף חקירה משטרתית אינה מתנהלת בעניינו. די אפוא ברצונו של וינשטיין לפעול על-פי דעת הבג"ץ - כפי שהוא מבין אותה - כדי שעל יסוד מה שהוא מכנה למרבה הלעג "סימני שאלה לא מבוטלים" לגבי הסוגייה אם גביזון "טיפל באסיר כלשהו בניגוד לסמכותו ו/או לנוהלי שב"ס", וזאת על-פי תוצאות בדיקת גלאי שקר - שאינה קבילה כראיה - כדי שהיועץ המשפטי יצווה על ביטול המינוי.
אין כל ספק שלא קיים במדינת ישראל חוק כלשהו הקובע שלא ימונה לתפקיד נציב השב"ס ו/או לכל תפקיד אחר בשירות הציבורי, מי שהיועץ המשפטי סבור ש"סימני שאלה לא מבוטלים" קיימים לגבי תפקודו "בניגוד לסמכותו ו/או לנוהלים".
יתרה מכך, אין כל חוק ואף לא אבק של הסדר חוקי המקנה לבג"ץ ולו קמצוץ של סמכות להיזקק ולדון בסוגיית השיקולים למינויו של נציב שב"ס ו/או תקפותם, בין בכלל ובין לאור קיומם של "סימני שאלה לא מבוטלים" בסוגייה פלונית ו/או בעניין פלמוני, בפרט.
אם לא די בכך, כי אז יסוד היסודות בכל שיטת ממשל דמוקרטית קובע כי בעוד אשר לכל אדם מותר לעשות כל דבר, למעט מה שנאסר עליו מפורשות על-פי החוק. לעומת זאת, כל רשות שלטונית - ובג"ץ הוא רשות שלטונית מובהקת - אינה רשאית לעשות דבר, למעט מה שהותר לה לעשות במפורש על-פי החוק.
לפיכך, בג"ץ מנוע על-פי חוק לא רק מלדון בעניין תקפות מינויו של גביזון, אלא אף מלהרהר ו/או לערער על מינוי כגון דא. כידוע, המאפיין המובהק של כל דיקטטור בכל מקום ובכל זמן, הוא רמיסת החוק והתעלמות ממנו בבחינת "אני ואפסי". אשר על כן, תוך רמיסת החוק ופריצה בוטה של גדר סמכויותיו די ברוחו של הבג"ץ, כדי להשליך ככלי אין חפץ בו את גביזון ממשרת נציב שב"ס. השבוע גונדר גביזון משלם את מחיר הדיקטטורה הבג"צית. אנחנו, פשוטי העם, משלמים מחיר בלתי נסבל זה מדי יום ביומו.