זמן לא רב לפני שנרצח, הביע השחקן ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. אתמול, גדעו כדורי המתנקשים האיסלאמיסטים את חייו. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שלחם נגד "הכיבוש", מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק ואשר עבורו הקדיש את שנותיו האחרונות. מר, שציפה לתאומות מאשתו ההרה, נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת פלשתין חילונית ותרבותית בעיר שהייתה מעוז האינתיפאדה השנייה. מושל ג'נין, קדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי ידי זרים היו מעורבות ברצח.
אתמול (ב') נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה למחנה הפליטים ג'נין בדרכו לרכבו. עדי ראייה מסרו כי מר יצא את התיאטרון שייסד ולידו המחנכת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו בנו ברכב. משיצא מן הרכב, התקרב אלמוני אל מר וקרא בשמו. משזה ענה, כיסה המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.
הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ברק"ח, מהצעירים היהודים היחידים בתנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא כמיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בכמיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. באותם ימים, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו של מר, "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה במחנה הפליטים ג'נין ועוקב אחר קורות חיי אותם ילדים, חלקם הצטרפו ברבות הימים לארגונים הפלשתינים המזוינים שניהלו אינתיפאדה עקובה מדם נגד ישראל לאחר עליית שרון להר הבית וכישלון שיחות קמפ דייויד.
"הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקאלי, בוהמיין תל אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.
את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו היהודייה, ארנה, חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב
מעריב, תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי... גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית... עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".
מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החירות', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שעבר מפיקוד על חוליות גדודי חללי אל-אקצה לניהול התיאטרון של מר. האיסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים, החיה הטמאה ביותר בדת האיסלאם? זעמו מתנגדיו. מר - ששיחק במגוון סרטים ישראלים, ובהם "זעם ותהילה", "בר 51", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד - עמד במריו. אולם על-אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה במקומות הראשונים ברשימת המבוקשים בידי ישראל.
מר סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים כשם שלא נכנע לאיסלאמיסטים בג'נין. כך, לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים אשר יופיעו בהצגות תיאטרון בהתנחלויות ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האיסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את מרכז קלמנג'טי למוזיקה. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", שטח את משנתו. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלשתינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", פסק. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.
חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו. "מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", אמר אמש בזעם מהול בדמעות. אולם מר מצא את מותו מידי בני העם שאותו ביקש להושיע משנות דור של טרור ואומללות. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.
