רציחתו של השחקן והפעיל הפוליטי ג'וליאנו מר, במחנה פליטים ליד העיר ג'נין, מוכיחה שוב את הפער המוחלט שקיים בתפישת המאבק הלאומי בין הישראלים לפלשתינים. מר, שהיה איש שמאל מובהק, פעל מתוך מניעים אלטרואיסטיים טהורים, והקים בג'נין תיאטרון מתוך כוונה לפתח תרבות פלשתינית. מבחינתו, הקמת מפעל תרבותי זה הייתה כל כך חשובה, עד שלמרות איומים מפורשים על חייו חזר ג'וליאנו לתיאטרון והשקיע בו את כל מרצו, כשהוא מקווה שכוונותיו הטובות יוכרו ויוערכו על-ידי תושבי העיר.
אך למרות זאת, ולמרות שמר הזדהה תמיד גם כיהודי וגם כפלשתיני (אמו הייתה יהודייה ואביו ערבי), ארגוני הטרור לא היו מוכנים לקבל עשייה חיובית על-ידי אדם המזוהה עם שני העולמות. מבחינתם, ישנה חובה להרוס כל ניצוץ חיובי, גם כזה המסייע לבני עמם, אם היסוד שלו אינו איסלאמי-פלשתיני טהור.
השקפת עולם צרה זו, מבית מדרשם של הפונדמנטליסטים האיסלאמים, רואה במערב כולו ובמדינת ישראל כנציגתו באזור, עולם טמא לחלוטין שהתכלית היחידה היא הריסתו על-ידי חרבו של מוחמד. גישה זו לחיים אינה מותירה מלכתחילה שום פתח לדיאלוג פורה בין הצדדים, כיוון שכל ויתור מערבי לעולם ייתפש על-ידי הצד השני כחולשה רעיונית וכנקודת ההתחלה לדרישות הבאות.
עמדה זו אומנם לא מייצגת את כל החברה הפלשתינית, שהרי גם בתוכה ישנם אנשים מתונים. אולם חוסר היכולת החברתי לעמוד מול הקיצונים, אפילו במקרים שאלו פוגעים באינטרסים החברתיים של הפלשתינים עצמם, מלמדת על חוסר הבשלות הפנימית של חברה זו לאתגרים מורכבים כמו הסכם שלום אמיתי עם מדינת ישראל.
שלום משמעותו יכולת לקבל או לפחות להסכים עם קיומו של השונה והזר. ללא יכולת זו, כל הסכם הוא רק פיסת נייר ריקה מתוכן שדינה להיות מופרת בשעת הכושר הראשונה. מבחינה זו, מעשה הרצח האחרון, כמו גם פיגועי הטרור המטורפים שמתרחשים בעירק או בפקיסטן, בהם טרוריסטים טובחים בבני עמם, מלמדים על חוסר הבשלות הבסיסי הזה של קבלת האחר וקיומו.
אמת מטרידה ופשוטה זו קשה לעיכול על-ידי רבים מחניכי האסכולה הליברלית במערב, שמנסים בדרכים שונות לרצות את השד האיסלאמי, מתוך מחשבה שכך תיפתח הדרך לדיאלוג איתו. אולם בפועל, גישה כזו רק מחזקת את הדיקטטורות האפלות ביותר בעולם ומייצרת מצבים טרגיקומיים, בהם צבא מוסרי כצה"ל מוצג כמבצע
פשעי מלחמה, בעוד רוצחים מעוררי פלצות כמועמר קדאפי, בשאר אל-אסד ומחמוד
אחמדינג'אד מוצגים כמיטב המין האנושי.
